תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 17.06.09

חארטה בארטה

כל החארטה והבארטה #17

אמנות כמתווה לפוליטיקה מטפיזית

111. כוח
נניח בצד את הסוגיות המופשטות של הוויכוח המטפיזי, ונראה: כל התקיימות בעולם הפיזיקאלי מהווה היבט של כוח. הכוח הוא כמובן יחסי להתקיימויות אחרות במרחב, ומכאן שמידתו היחסית מושפעת מאינסוף פרמטרים משתנים. כמות הכוח בעולם, נטען, קבועה, ואלה הם פיזורו או חלוקתו בין ההתקיימויות השונות שנמצאים בהשתנות מתמדת. ואם בעולם הפיזיקאלי, אז בוודאי שבעולם האנושי: כל התקיימות אנושית היא היבט של כוח יחסי להתקיימויות אנושיות אחרות במרחב, כוח שמידתו הכוללת קבועה אך פיזורו בין ההתקיימויות האנושיות השונות משתנה. מידתו הכוללת קבועה: היא מציינת את סך כל השליטה על המרחב האנושי, כמותית ואיכותית (האנושות גדלה, מספרית, אך היא אינה חדלה להיות אנושות אחת). פיזורו משתנה: אופן ריכוזן של כמויות מסוימות של כוח או שליטה היחסיות לסך הכולל. זוהי, בקצרה, פוליטיקה.

112. טבע
הטענה המרכזית בזכות הקדמה המדעית הרציונאלית, האנטי-מטפיזית, היא שמידתו של סך הכוח האנושי דווקא כן משתנה ולמעשה מתעצמת בהתמדה כאשר בוחנים את מידת הכוח או השליטה האנושית היחסית לטבע. (לדוגמה, בתחום הרפואה – ההגנה על החיים האנושיים מול פגעי הטבע, הצלתם, הארכתם). אין לי עניין להפריך את הטענה הזאת, אבל כן יש לי עניין להצביע על יחס ישר שמתקיים בין גודלו היחסי של הכוח האנושי מול הטבע לבין מידת הריכוזיות של הכוח הפוליטי, קרי: ככול שעולה גודלו היחסי של הכוח האנושי מול הטבע, כן עולה מידת הריכוזיות של הכוח הפוליטי ביחס לסך הכולל של כוח אנושי כמערכת סגורה. מה שמובלע במשוואה הזאת הוא ערעור דיאלקטי-היסטורי על ערך החירות של הרציונאליזם והחלפתו במעין שיעבוד מורחב: טכנולוגיה, רפואה, מקלט ואפשרויות צריכה בתמורה לשעבוד בעומק וטווח שמעולם לא התאפשרו לפני כן – כהרחבה למזון, ההגנה וקורת הגג שניתנו באופן השעבוד המוקדם והמצומצם יותר.

113. רציונאל
הסיבה שעומקו וטווחו של שעבוד זה גדולים יותר מאופני השעבוד של העבר, מעבר לעובדת היווצרות התלות הקיצונית בטכנולוגיה שמאפשרת אותו מלכתחילה, היא כמובן ששעבוד זה מוסווה על ידי מערכת הצדקות רציונאליות חזקות פי מליון מכל מערכת הצדקות שקדמה להן, ולכן אינו נתפס כשעבוד כלל. מטבעה מערכת ההצדקות לרציונאליזם אנלוגית לרציונאליות עצמה, ומכאן שבלתי ניתנת לשבירה בשום אופן רציונאלי נגדי, כי כל רציונאל הופך מיד לחלק אינטגראלי מהמערכת עצמה. כך שימשה דחיית האי-רציונאלי, ובכללו הדיון המטאפיזי, שננקטה בידי הקדמה, את גרף הגדילה של הריכוזיות של הכוח. כך עדיין משמש הרציונאליזם לריכוזיות של כוח, הולכת וגדלה.

114. התנגדות
ולכן, כפוף לתפיסה רציונאלית, העולם שנצייר יהיה כזה: הישות היחידה הקיימת היא ישות פיזיקאלית, ולכן ההיבט המהותי של הקיום הוא זה של הכוח היחסי שבבעלות הישות הפיזיקאלית. כל פעולה שהיא בעולם הזה מוּנעת או מכוונת על ידי היבט הכוח היחסי ולכן כל פעולה שהיא מלכתחילה מתפקדת בתוך או כחלק ממטריצת הכוח הקיימת, כלומר בתוך המטריצה של תפיסת העולם הרציונאלית. הפעולה היחידה שאפשרית כהתנגדות למטריצה של הכוח חייבת לדחות באיזשהו אופן את היבט הכוח עצמו, כלומר היא חייבת לכלול וויתור מרצון על כוח ולהיות מונעת בלעדית על ידי הוויתור הזה. אלא שוויתור כזה אינו יכול להיעשות מול אובייקט אחר של כוח, שכן במקרה כזה משמעה של הפעולה יהיה השלמה עם המטריצה של הכוח רק תוך וויתור על הכוח היחסי של הישות הפועלת. כלומר, לפעולת הוויתור על הכוח תהיה משמעות של התנגדות רק אל מול אובייקט אחר שהוא נטול כוח לחלוטין. מכיוון שכל אובייקט בעולם הפיזיקאלי מכיל מעצם קיומו היבט של כוח, מכאן שפעולת ההתנגדות האפשרית היחידה מול המטריצה של הכוח תהיה וויתור על כוח אל מול אובייקט שאינו קיים. זאת מטפיזיקה.

115. אמנות
משחדלה לשחק במגרש המעשי של הכוחות הפיזיקאליים, ובכללם הכוחות האנושיים, למטענה החתרני של המטפיזיקה נמצאה, במסגרת הציביליזציה של הרציונליזם והקדמה, האמנות כגטו ותא ווידויים להטביע בתוכו את מטענה החתרני. וכשנוכחים ברמתה חסרת התקדים של ריכוזיות הכוח בציביליזציה המדעית של הקדמה, אי אפשר שלא להתפעם מול אסטרטגיית ההפרד-ומשול הזו, וגם – למה לא? – הלחם-והשעשועים. לזכותה של האמנות יאמר שמיד משהבחינה בחוסר הרלוונטיות של המטפיזיקה לעולם המעשי, נטשה את העיסוק המטפיזי בלי להביט לאחור והתמקדה בבירורים חוזרים ונשנים בנוגע להסדרי הכוחות שבעולם מטריאליסטי חף מעידונים "רוחניים" (זה המקור הראוי והמוצדק לעומס התיאוריזציה של האמנות).

116. שדה הקרב
כשם ששירתה המטפיזיקה בזמנה את ריכוזיות הכוח, כך משמשת דחיקתה את ריכוזיות הכוח הנוכחית, הגבוהה לעין שיעור (זה היופי בכוח: הוא מסתדר עם הכול – בכוח). מאידך, הדיון המטפיזי, לרבות הדת והפונדמנטליזם, ממשיכים להתקיים כתת תרבות בקרב השכבות החסרות את מטען הכוח היחסי של ההגמוניה הריכוזית המדעית – אלה הקרויות, בפי אותה הגמוניה, "נחשלות". בעוד שהדבר מוסבר בקלות דרך פרמטרים סוציו-פסיכולוגיים, נראה שההכרה המדעית הטהורה מתמידה בסירובה להכיר במלוא תוקפו המכריע של הניואנס העומד בבסיס ההיגיון הפנימי של הדיון המטפיזי: ההתמסרות למרותו של "אובייקט שאינו קיים" כאמצעי רלוונטי יחידי של התנגדות למטריצת הכוח של העולם המדעי. על כל פנים, חזרה אפשרית של האמנות אל המטפיזיקה תהיה מובנת רק על הרקע הפוליטי הזה של התנגדות, במסגרת שדה הקרב על הזכות לבדיון.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה