תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 17.06.09

חארטה בארטה

כל החארטה והבארטה #18

אמנות כטקס – בזמן, במרחב, בקולקטיב

117. האידיאה של האמנות
בצורתה המזוקקת ביותר, האידיאה של ה"אמנות" (= "אמנות" במובן רעיון או מושג האמנות כפי שהוא נובע מההיסטוריה של האמנות המערבית) קשורה בקשר בלתי ניתן להתרה לחילוניות רדיקאלית. האידיאה של ה"אמנות" נצמדת באדיקות לעולם החומרי ולתפיסה מטריאליסטית של העולם הזה כשדות היחידים שבהם מתחוללת ההכרה האנושית של מה שקיים, ומכאן של כל גילוי רלוונטי, אמנותי או אחר, על מה שקיים ועל הקיום עצמו. האידיאה של ה"אמנות" שואפת ל"אמת" ומכירה רק בעולם החומרי כמרחב שלגביו ניתן להביע או לטעון טענה אמיתית או שקרית: על כל "עולם אחר", בין אם הוא קיים ובין אם לא, ההכרה האנושית אינה מסוגלת להביע דבר, באופן אמנותי או אחר, משום שאין לה שום גישה אליו. ההצמדות לאידיאה החילונית-רדיקאלית היא המקור והתשתית למופעי ה"אמנות" הגדולים והמהותיים ביותר, ולא פחות מכך – למופע הכולל של הופעת ה"אמנות" עצמה כמושג וכאידיאה, וגם כמנגנון המעשי המייצר יצירות אמנות, המייצר את האמנות.

118. אנושיות מגוחכת
ההכרה האנושית מוגבלת לעצמה – להיותה אנושית. ה"אמנות" מכירה בכך, ומבססת על כך את פעולתה, התפתחותה וחקירותיה. כך קנה המידה האנושי, במובן הפיזי ממש, הוא (נהייה) קנה המידה של ה"אמנות". ההצמדות לאידיאה החילונית-רדיקאלית ואז לקנה המידה האנושי יוצרת שוב ושוב שיאי אמנות חסרי תקדים, מפוארים, מטלטלים. ההישגים שבהצמדות לקנה המידה האנושי כל כך מפוארים ומטלטלים – וככל שיותר אנושיים כך יותר מפוארים ומטלטלים – שניתן לדבר על אנושיות מפוארת ומטלטלת באורח מגוחך. אנושיות מגוחכת.

119. חלל הפולחן
באופן גורף, לפעולת המפגש עם אובייקטים (מפוארים ומטלטלים) של "אמנות" התקבעו מרחבים מוגדרים מיועדים – מוזיאונים וגלריות. חללים אלה מעוצבים כך שהמפגש עם ה"אמנות" ייצג באופן האופטימאלי את האידיאה החילונית-רדיקלית, היא ה"אמת" החומרית-מטריאליסטית שעליה מיועד אובייקט מסוים להקרין. לפיכך נמנעים בעיצוב חללים אלה מכל אלמנט או היבט שירמוז או יוביל לפונקציה של פולחן. פולחן מציין סתירה עקרונית מהותית לאידיאה של החילוניות הרדיקלית – הוא כולל ומכונַן על ידי ייחוס תכונות א-חומריות לעולם החומרי ו/או לאובייקטים בו, לרוב בצירוף התבטלות של האנושי למולן. חלל ה"אמנות" אינו חלל של פולחן, אלא אם כן מתבצע בו, אף על פי כן, פולחן: פולחן ה"אמת" החומרית-מטריאליסטית וקנה המידה האנושי.

120. טקס
המגמה השלטת נוטה לדחות בנחרצות את פונקצית הפולחן מחללי האמנות, או לפחות להילחם בה. תחת זאת מציינים את "טקס" המפגש עם ה"אמנות" בחלל ה"אמנות". טקס זה מוגדר באופנים מטריאליסטים כעצם עובדת ההתקיימות של מפגש בין צופה לאובייקט, שבאופן כללי נובעת מהתכוונות משותפת של הצופה מחד ושל הגורמים שהציבו שם את האובייקט מאידך, שהמפגש יערך. כלומר זהו טקס כל עוד הטקס הוא פרטי, עניין של האינדיבידואל הצופה והאובייקט בו הוא צופה. כל עוד הטקס נותר פרטי – העניין נותר אנושי: המעבר בין טקס פרטי לטקס קולקטיבי, שבו משמעויות הטקס, כביכול, אחידות ומוכתבות לקולקטיב של אינדיבידואלים מקביל, מבחינה זו, להבדל בין "טקס" לפולחן. אלא אם כן ה"טקס" אינו באמת פרטי.

121. פרטי וקולקטיבי
המגמה הרווחת מתייחסת ל"טקס" המפגש בין צופה לאובייקט ה"אמנות" כטקס מתוך סדרת טקסים אינסופית המאפיינת את הקיום המושקע באידיאה החילונית-רדיקאלית, אך הנבדל מרוב הטקסים האחרים במשמעות עודפת, פרטית במהותה, אותה מייחס הצופה לטקס באופן מודע. לרוב הטקסים האחרים אין הצופה מייחס משמעות עודפת כלל מעבר למשמעותם התכליתית הבסיסית, אם כי התיאוריה הניתוחית מוצאת בהם עודף עצום של משמעויות לא מודעות (לדוגמה שחוקה: צחצוח שיניים בבוקר. משמעויות תכליתיות מודעות: בריאות השיניים, ניקיון הפה. משמעויות עודפות לא מודעות: שליטה בתהליכי התפוררות הגוף, משמעת עצמית, התקבלות חברתית, דימוי עצמי, התאמה חברתית ועוד ועוד). בנוסף נראה כי המשמעויות העודפות הלא מודעות המיוחסות לטקסים השונים, דומות מאוד עד זהות בקרב מסות גדולות מאוד של אנדיווידואלים, ולפעמים מוגדרות כמעין נוירוזות אי-רציונאליות המונעות על ידי המוסכמה הכללית האמורפית, ומשמשות כהדגמה ליחסי העריצות של המוסכמה הכללית מול האינדיבידואל. אלו טקסים שנערכים בפרטיות, אך אלו טקסים קולקטיביים. טקס המפגש עם אובייקט ה"אמנות" נבדל מטקסים אלה בכך שהמשמעויות העודפות בו מודעות ופרטיות, אלא אם הן אינן מודעות ופרטיות לגמרי.

122. במרחב ובזמן
טקס המפגש עם אובייקט ה"אמנות" יכול להיות קולקטיבי. הוא יכול להיות קולקטיבי על ציר המרחב: חלל האמנות כציון של יחידת מרחב טקסי, וטקס שבו הצופה חולק את משמעויותיו העודפות המודעות והלא מודעות עם הסביבה. בכך יהפוך חלל ה"אמנות" לחלל הפולחן. חשוב מכך, הוא יכול להפוך להיות קולקטיבי על ציר הזמן: פעולת האמנות כציון של יחידת זמן טקסי, וטקס המפגש עם אובייקט ה"אמנות" כטקס שבו חולק הצופה את משמעויותיו העודפות המודעות והלא מודעות עם כל מי שהשתתף וישתתף בטקס לפניו ואחריו. טקס כזה יהיה מנוגד, כמובן, לאידיאה החילונית-רדיקלית, ל"אמת" החומרית-מטריאליסטית של העולם, לקנה המידה האנושי, פארו וטלטלותיו. טקס כזה של מפגש עם אובייקט ה"אמנות" יהיה מנוגד ל"אמנות" עצמה.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה