תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 17.06.09

חארטה בארטה

כל החארטה והבארטה #19

ישראל, יהדות, טריטוריה, קדמה, משיחיות

123. הכוח, חירות, רצון חופשי
הכוח נמצא בכל מקום, תמיד – ההיבט המכריע של כל הוויה אנושית. הוא הפועל היוצא של הקיום התבוני: לא של התבונה כאידיאולוגיה או כהכרעה ערכית, אלא של הפעולה התבונית עצמה, של הדעת המודעת, של כל מה שהוא אנושי באופן מהותי וחסר תקווה. גם בכל ההתקיימויות שבטבע, כמובן, הכוח הוא ההיבט המכריע, אולי ההיבט היחיד. אלא שהיבט הכוח הזה כפי שהוא נוכח בטבע הלא-מודע אינו מופיע כניגוד או כערך דיאלקטי הנתון למשא ומתן, כביכול, עם ערכים אחרים על מידת האחיזה שלהם במציאות הגשמית. ערך החירות האנושית, אישית או קולקטיבית – מידתו היא נגזרת של כוח. החירות כערך אבסולוטי, אוטונומי, עצמאי – מבוססת על הונאה עצמית: בכל אידיאולוגיה, שלטון, שיטה, מערכת יחסים – הכוח הוא המשתנה הקבוע, ההיבט המכריע, תמיד. כמו הכוח, כמות החירות בעולם קבועה. אפשר לטעון שהקדמה מכוננת תנאים מועצמים לחירות אנושית כנגזרת של חלוקה חופשית יותר של הכוח. סביר שניתן היה להפריך את הטענה הזאת בקלות לו חירות הייתה ערך מדיד: ניסוח חלופי יהיה שהקדמה מגישה את החירות כמטבע סחיר יותר בשוק הערכים היחסיים, אבל היא עושה זאת במחיר החירות כאידיאה אבסולוטית, כלומר כערך שריר המתקיים בדמיון האנושי, במיוחד בכל הנוגע לשאלת החירות האישית. האקט היחיד של חירות כפי שזו מתקיימת כאידיאה שרירה בדמיון האנושי מתבטא מהתמסרות מרצון למהות שמתקיימת מחוץ למטריצה של הכוח, כלומר שאינה קיימת, הפשטה מוחלטת ואינסופית. עבד השם הוא לבדו חופשי.

124. קדמה
ההתמסרות הגורפת לנרטיב הקדמה שאומץ על ידי הלאומיות היהודית-חילונית, שהשתיק או דחק לשוליים קולות יותר ספקניים (אחד העם? ברוך קורצוויל?), ייצר אנומליה תרבותית מסוימת בהבנה של המהות הלאומית הזו את עצמה. היסטורית, הקדמה מובנת רובה ככולה כהשתחררות (חירות) מהכזבים של הנצרות הקתולית – הן משגיאותיה המושגיות והתפיסתיות והן ברמה הפוליטית כמנגנון שלטוני דכאני. ההמרה של המסקנות האלה למקרה היהודי הייתה גורפת כשם שהייתה מובנת מאליה, אלא שיש כמה וכמה הבדלים בין שתי הדתות שראוי לעין הביקורתית לקחת בחשבון בטרם תסיק אוטומאטית על היהדות את מסקנות הקדמה על הקתוליות, ובראשן היחס הדיאלקטי השונה בין שתי הדתות להיבט הכוח.

125. טריטוריאליזם ואמנות
בשני היבטים אלו צריך לבחון את העתקת ההתנערות של הקדמה מן הנצרות להקשר היהודי: טריטוריאליזם ואמנות, והזיקה המעניינת ביניהם. שניהם מגלמים הבדלים מהותיים ביחס לעולם הגשמי, כלומר ביחס לאובייקט ולהיבט-העל של הכוח הנובע מעצם קיומו: הנצרות התקדשה בהם, היהדות דחתה אותם.

126. טריטוריה: מלכות שמיים בעולם הזה
למן התמסדותה שואפת הנצרות לכינון מלכות שמיים בעולם הזה, הגשמי, דרך השלטת האמונה על האומות. דבר אינו יותר זר מכך ליהדות שהתמסדה באותו הזמן (הכוונה ליהדות בגרסתה הבשלה של התלמוד והמדרש, לא לאותה התנהלות אקראית ומבולבלת מהתקופה המתוארת בספר הספרים), שהתנתה כי כוח (פוליטי) ייפול בחלקה של הדת היהודית רק עם התרחשותו של אירוע על טבעי בסדר קוסמי – משיח. כך, בעוד שבקתוליות התקיימה זהות מוחלטת בין הדת לבין המיסוד הפוליטי והטריטוריאלי של הכוח, היהדות, במקביל, מבינה את עצמה כמנוגדת מהותית לטריטוריה וכוח גשמיים, ומקדשת את החולשה והתלישות. מכאן גם הדגש ששמה הנצרות על אמונה לעומת הדגש היהודי על המצוות המעשיות: המצוות כהתממשותה של הדת בעולם הגשמי, התממשותו המעשית של העיקרון המכונן של ההתמסרות לאובייקט נטול כוח, אובייקט שאינו קיים, לעומת ההתממשות הדתית של הנצרות כשלטון וכְמרות בטריטוריה הגשמית בהחלט של העולם הזה. ככלל, הנצרות במערב אירופה וצְפונה מסתמנת כשלב מעבר היסטורי ולא ארוך במיוחד בין פגאניות לחילוניות. התנערות הקדמה המערבית מהדוגמות הכוזבות של הנצרות נגעה במשהו תרבותי-זהותי עמוק שעוד נשאר בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי הלא-כל-כך רחוק. משהו שאינו תקף באותו האופן ליהדות.

127. אמנות
הקדמה מתקדשת באמנות באותו האופן של הנצרות והפגאניות לפניה, כל אחת לפי מטריצת הכוח שאפיינה אותה: האמנות הפגאנית כייצוג של כוח מאגי-אלילי, האמנות הנוצרית כייצוג של כוח אלוהי-רוחני, האמנות המודרנית של הקדמה כייצוג של כוח אנושי-תבוני. בכולן זהו שער, פורטל, בין העולם הגשמי לכוח עצמו – האובייקט המושלם, הממשי.

128. משיח
כל הדברים בטלים: הקדמה שועטת קדימה, ונראה סביר שאת הקתוליות שמלכתחילה ביססה את עצמה ככלי במטריצת הכוח של עולם פיזיקאלי גשמי תחליף מטריצה אחרת של כוח, חזקה ויעילה יותר. רעיון "הגאולה-בעולם-הזה" הקתולי מוחלף ברעיון "החירות" של הקדמה, הכוח נשאר כוח. אבל כשאותה המרה מוחלת על היהדות התוצאה שונה. ההופעה של המשיחיות כהשתמעות הכרחית לטריטוריאליזם וכוח פוליטי יהודיים מגלה ומכסה בו זמנית את העיקרון המטפיזי שעליו נלחמים: הקדמה היא עוד מטריצה של כוח, ואין "חירות" בלתי ההתמסרות לאובייקט שאינו קיים כנגד מטריצת הכוח שהיא העולם הגשמי כולו ותמיד. אם טרטוריה וכוח יהודיים – אז יבוא המשיח, ויבטל את העולם הפיזיקאלי והכוח כולו; אם לא משיח – תאבד הטריטוריה, ויישאר עיקרון ההתמסרות כנגד הכוח. כל היתר – הבל הבלים.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה