תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 25.06.09

בינלאומי

איראן לא סובלת דיקטטורה

שבועיים מאז הבחירות באיראן והסערה שעוררו תוצאותיהן ממאנת לגווע. מה שמתרחש באיראן איננה מחלוקת דמוקרטית, כפי שתיאר זאת האמיר של קטאר, אלא מאבק בין שני כוחות ברורים ומוגדרים על עתידה של איראן ואופי משטרה. גם אם הבחירות האלו אכן הסתיימו בנצחונו של הנשיא המכהן, מחמוד אחמדי נג'אד, הנצחון הזה פער שסע עמוק בתוך החברה האיראנית. המערכה שנפתחה באיראן היום היא מערכה על אופיו של המשטר, ותוצאותיה יהיו מרחיקות לכת הרבה מעבר לתוצאות הבחירות עצמן.

למעשה, שיטת הבחירות באיראן רחוקה מלהיות דמוקרטית או לשקף את רצונו האמיתי של העם. עובדה זו היא העומדת בבסיס ההתקוממות העממית והפגנות הרחוב שפרצו בעקבות בחירתו המחודשת של אחמדינג'אד. המשטר האיראני מונע הקמת מפלגות, ועל כן הבחירות הן אישיות. יתר על כן, על מנת למנוע את בחירתם של אישים שאינם נאמנים לשלטון, כל מועמד צריך לקבל את ההסכמה של "הועדה לשמירת החוקה". ועדה זו ממונה לשמור על כשירותם של המועמדים - הווה אומר, על נאמנותם המוחלטת למשטר האסלאמי.

כך קרה שמתוך 475 מועמדים (כולל 42 נשים מועמדות שנפסלו), רק שלושה אושרו להתמודד מול הנשיא המכהן. מכאן, שכל מי שרצה להביע את דעתו נגד הנשיא המכהן, חייב היה לבחור באחד משלושת מועמדי "האופוזיציה". ואכן מועמד האופוזיציה מיר חוסיין מוסאווי, מי שהיה ראש ממשלת איראן בימי חומייני, קיבל את תמיכתם של כל אותם מגזרים אשר מאסו בשלטונו של אחמדינג'אד, ושל פטרונו, המנהיג הרוחני והסמכות העליונה באיראן, עלי חאמינאי.

מה גרם לכך שמיליוני בני אדם יירדו לרחובות ויסכנו את חייהם בדרישה לשינוי? איך קורה שהמנהיג הרוחני מאבד את סמכותו הבלתי מעורערת? איראן היא יצואנית ענקית של נפט, כמו הרבה מדינות עולם שלישי, ומצבה הכלכלי אינו שונה משלהן. לא בכדי, תומך מנהיג וונצואלה, הוגו צ'אבס, באחמדי נג'אד. שתי המדינות מייצאות נפט, ושתיהן סובלות מאבטלה כרונית, אינפלציה גואה, וכמובן, מעוני משווע. צ'אבס הוא אליל ההמונים. גם אחמדינג'אד מצטייר כנציג המהפכה וידידם של העניים בצורת הופעתו, באורח דיבורו, בעמדותיו האנטי אימפריאליסטיות ובעויינותו המוחלטת לארה"ב ולישראל.

אולם, נראה שהעם האיראני אינו מתרשם מהמלל המהפכני של מנהיגו. יותר מכל הוא מוטרד מהדכוי המוחלט של החירויות האנושיות, הדכוי האכזרי של האישה האיראנית, והשלטת אורח החיים הפונדמנטליסטי – שאינם זוכים לקונצנזוס. אם מחברים את הפיגור הכלכלי, השליטה המוחלטת של הבירוקרטיה הדתית על מקורות ההכנסה מהנפט, והרמיסה של כל ביטוי של חופש הפרט - נוצרת פצצת זמן חברתית מתקתקת, שמתקרבת לרגע האמת, ככל שהמשטר מהדק את אחיזתו תוך שימוש באמצעי הפחדה ההמונית.

שלושים שנה מאז הפלתו של השאה, לא הצליחה הרפובליקה האיסלאמית האיראנית להיטיב עם העם. אחמדי נג'אד מתגנדר בנוצות העניים, אבל דווקא ציבור מצביעיו הוא שמעיד יותר מכל על כשלונה של איראן להצעיד את החברה על מעבר לקו עוני. דווקא בערים, מוקד הכוח התרבותי והכלכלי של כל חברה מודרנית, נחל המשטר מפלה אלקטוראלית קשה. "העניים", המתגוררים בכפרים נידחים ברחבי המדינה, יכולים להוות משקל מספרי בבחירות, אבל תרומתם לבנייתה של החברה מוגבלת ביותר. נוסף לכך, כאשר אין חופש התארגנות והשלטון הוא כל יכול, אין קל יותר מלקנות את נאמנותם של אלו שבמילא חיים על צדקה.

תנועת המחאה האיראנית אינה מיובאת מבחוץ. היא גם איננה דומה לתנועות מחאה אליטיסטיות וריאקציוניות דוגמת המהפכה הכתומה באוקראינה. התנועה הירוקה באיראן משקפת רצון כן ואמיתי לשנות משטר מדכא, אשר מונע את ההתפתחות הכלכלית, החברתית והתרבותית של המדינה. הבעיה שלה היא היעדר הנהגה. חוסיין מוסאווי שימש, לכל הדעות, רק צינור להביע את הסלידה מהמשטר, ואין באישיותו כדי להכיל את שלל הדעות והזרמים הרוחשים בשטח ללא כל ארגון מסודר. מסיבה זו יצליח המשטר האיראני, בשלב זה, לדכא את ההפגנות ולכפות את שלטונו על העם.

מצד שני, התנועה הירוקה הפכה לציון דרך חשוב בשקיעתו של המשטר האיראני הדכאני. הפילוג הפנימי בקרב המשטר, בין כוחות הרפורמה לבין כוחות "המהפכה" השמרניים הוא זה שאיפשר את הופעתה של תנועת המחאה. פילוג זה אינו חדש. הוא קיים מאז מותו של מייסד הרפובליקה האסלאמית חומייני, והוא בא לבטוי עם הבחרו של המועמד הרפורמיסטי מוחמד חאתמי לשתי קדנציות בין השנים 1997 ו-2005. אולם חאתמי אכזב את בוחריו. מול התנגדותו הנחרצת של המנהיג הרוחני והפוסק העליון, עלי חאמינאי, הוא לא הצליח להעביר את הרפורמות אותם הבטיח, לא ביער את השחיתות, ולא אפשר יותר דמוקרטיה.

הפילוג בתוך הממסד הדתי, בין האשם ראפסנג'אני, אחד מעשירי איראן, הנחשב לסמכות דתית חשובה, לבין חאמינאי - מבטא את הסרוב של השכבות העירוניות להשלים עם המשטר האסלאמי. ראפסנג'אני, המייצג את הרפורמיסטיים, דוגל בתפישה שהשלטון חייב לבטא את רצונם של המעמדות המהווים את הבסיס הכלכלי והתרבותי של החברה. השמרנים לעומת זאת, רואים בכל סטיה מההלכה הדתית, סכנה שתוביל להתפוררות המשטר.

כל כוחות הדמוקרטיה באיראן, כולל המפלגה הקומוניסטית האיראנית, הנמצאת במחתרת, קראו להמונים להשתתף בבחירות ולהצביע עבור חוסיין מוסאווי. הם ידעו לקרוא בצורה נכונה את מצב רוחם של ההמונים, והבינו כי מאחורי מוסאווי מתגבשת תנועה רחבה ביותר, אשר מטרתה האסטרטגית היא הפלתו של המשטר הטוטאליטרי. הפילוג הפנימי הוא אשר פותח אופק חדש לעם האיראני - לאחר 30 שנות דכוי, מאסרים וחיסול של כל המנהיגים הדמוקרטיים והמפלגות, שנאבקו במשך שנים כנגד שלטונו של השאה. היום, על רקע הפגנות הרחוב ההמוניות, נפתחת הדלת בפני בנייתן מחדש של המפלגות, האיגודים והארגונים שיפעלו יחד להפלת המשטר ולמען בנייתה של איראן דמוקרטית ומאוחדת.

התמיכה המהוססת של הממשל האמריקאי ואובמה, ההצהרות הציניות של נתניהו שיודע להזדעזע מהירי במפגינים ברחובות טהראן, דמעות התנין של בן שושלת השאה היושב בוושינגטון - לא צריכים להטעות אותנו. העם האיראני אינו רוצה לחזור לחיקה של ארה"ב, ולהציב עצמו כנגד העולם הערבי כמו בימי השאה. הוא אינו רוצה להחליף את הדיקטטורה הנוכחית בשאה חדש. האופוזיציה האיראנית מבינה היטב מה פירושו של קולוניאליזם; היא רואה מה קורה בשטחים הפלסטינים הכבושים, ומה הביאה הגלובליזציה לעמי העולם. היא לא תחזור אחורה. כל מבוקשה הוא לשלב מחדש את העם האיראני, למוד המאבקים והאכזבות, כעם חופשי במשפחת העמים.

מהפכת 79 נגד השאה לא נועדה להביא על העם את הדיקטטורה השיעית, אולם נפלה קורבן למחטף של האייתולות. הלקח נלמד, והתנועה האיראנית החדשה תייטיב לשמור על זכויות היסוד והחרויות שיושגו בעתיד.

מפגינה נגד המשטר השבוע בטהראן

יתר על כן, מה שקורה באיראן יש לו קשר ישיר למה שקורה בארה"ב. עד לא מזמן היה אפשר רק לדמיין שמועמד שחור ייבחר לנשיאות. לאפקט אובמה יש השפעה אדירה על האזור. ראשית, אובמה התנער ממדיניות בוש, אשר יצר שנאה תהומית, שנוצלה היטב ע"י המשטר האיראני ובני בריתו באזור. אולם, יש לזכור, שאובמה לא נבחר כדי לפייס את עמי האזור, אלא כדי לשקם את החברה האמריקאית ממשבר כלכלי שלא ידעה כמותו מזה שמונים שנה. העם האמריקאי מנסה להתנער מהפונדמנטליזם הכלכלי של הניאו שמרנים, בעוד העם האיראני מנסה להתנער מהפונדמנטליזם הדתי.

תהליך אחד מזין את השני וגם תלוי בו. על כן, מה שמתרחש באיראן אינו תהליך מיובא מבחוץ, באותה מידה שמה שקורה בארה"ב מעוגן בשינויים פנימיים עמוקים. העולם כולו עובר היום תהליך שנועד לשנות שיטה כלכלית שלמה בה חיו זה לצד זה ובעימות מתמיד הקפיטליזם "החזירי" מצד אחד, ומולו, פונדמנטליזם דתי שהתיימר לתקן את עוולות "המערב".

יש לתמוך בתנועת המחאה האיראנית מתוך הכרה עמוקה בצורך ובאפשרות לשנוי. לא רק שיטת השוק החפשי הגיע למבוי סתום, גם תנועות "ההתנגדות" האסלאמיות הגיעו לקצה הדרך, לא רק באיראן אלא גם בלבנון ובפלסטין. מה שמתרחש באיראן מפחיד מאוד את כל המשטרים הערבים השוללים מאזרחיהם את זכויותיהם. הנשים האיראניות הן דוגמה לנשים הערביות באשר הן, והפועלים האיראנים הם דוגמה לפועלים הערבים אשר זכות ההתארגנות האיגוד מקצועית נאסרה עליהם. זאת "הפצצה" האיראנית האמיתית ממנה חוששות ארה"ב וישראל.

זה אמנם ייקח זמן אבל כדאי לנתניהו, ברק ולבני לקרוא היטב את הכתובת על הקיר - זמנו של משטר הכבוש מוגבל והוא יהפוך ליותר ויותר אנכרוניסטי ככל שההמונים הערבים יעזו לצאת לרחובות ולקרוא תגר נגד המשטרים המדכאים בשם הדמוקרטיה וזכויות האדם. לפני שלושים שנה שינתה המהפכה איראנית את פני המזה"ת בכוון הפונדמנטליסטי; היום נפתחים ברחובות טהראן הניצנים הראשונים של השנוי הדמוקרטי.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"אמן....."

מאת תמוז
,תל הביב
נשלח 26.06.09, 23:58

אמן סלה.

"מאמר מבריק"

מאת אלון
נשלח 25.06.09, 13:12

יעקב, כל הכבוד על הניתוח המפוקח של המציאות

"כתבה ממצה למעט העניין השיעי ועוד הערה לסדר היום"

מאת שלי
ירושלים
נשלח 25.06.09, 12:39

המתרחש באיראן מתקתק בעולם הערבי. נשות איראן, המשכילות והיפות, הן מפתח הסול של התקתוק שצליליו מהדהדים במזרח התיכון. אני חושבת שהמהפכה האיראנית השפיעה על העולם במהלך שלושים השנים האחרונות יותר ממה שהעולם האקדמי והפוליטי מכיר, משום שהכניסה את "השחקן הדתי" לקונוונציה הפוליטית, אשר עד אז, ואצטט כאן את ד"ר אלדד פרדו מן האוניברסיטה העברית בירושלים בדבריו שבפתיחת הכנס "תיאולוגיה או פוליטיקה" בספטמבר 2008: "דגלה בהפרדת דת ממדינה." למעט הותיקן. ולמעט ישראל אף היא יוצאת מן הכלל, כהרגלה בקודש.
הכתבה שלעיל מקיפה אף שאינה יורדת לסוף דעתה של המהפכה הירוקה האיראנית כשחקן דתי, ולפיכך ממחזרת בענין השיעי את הדיבור ששגור בשפלה בארצנו ובארצות הים הרחוקות. עם כל הכבוד הראוי, ולא משנה כמה הארוורד ישיחו בזה ... לעניין השיעי אין כוח הסברי להבנת מה שקורה באיראן היום. הצעירים באיראן לא מתעניינים לא בבנו של השאח ולא באייטולה סיסטאני.
הערה אחרונה לסדר היום של האדמיניסטרציה של אובמה. המהנדס אחמדינג'ד שהכחיש השואה יחליף את ספרי הלימוד כך שצעירי ארצו לא יתרשמו עוד מההשיג של השחורים בארה"ב אבל אז מי בכם יהין להסות במהנדס אשר אצבעו על מתג פצצה אסכטולוגית מהונדסת היטב?

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה