תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 01.07.09

חארטה בארטה

כל החארטה והבארטה #20

יהדות, אסלם, פסל ומסיכה

129. האובייקט והקדמה
הייצור העודף של אובייקטים – תוצאתה של הקדמה הטכנולוגית וכולי – לא פסח על האמנות, כמובן. העובדה שמרבית האנושות כיום עסוקה בייצורם וצריכתם של עוד ועוד אובייקטים כאלו ממחישה כיצד ההוויה האנושית הריאלית מוגדרת (ואולי תמיד הוגדרה) על ידי האובייקטים שהיא אוגרת סביבה. ייתכן שכחלק מאינפלציית הייצור של המודרניות הטכנולוגית, חל פיחות בערכו היחסי של האובייקט הבדיד, הפרטי – אבל ההיפך הגמור מתרחש בנוגע לערך ה"אובייקט" הכללי, האידיאי, שנהיה, יותר מאי פעם, למהות "כל הדברים". האובייקט הוא תחילתו וסופו של הקיום. אין ערכים אחרים. אלה דברים ידועים.

130. אמנות
הדברים האלה, כאמור, טובים ונכונים גם ובמיוחד לאמנות. ואילו בניגוד לאובייקטים אחרים, לאובייקט האמנות שמור תפקיד מסורתי שבמסגרתו מפורק, נבחן, מוטל בו ספק, מוטל בו חשד – מעמד האובייקט עצמו. בהתאם, ככל שמתעצם מעמדו של האובייקט בדרך הקדמה, מחריפים אופני ההתקפה עליו, עד שהאמנות מוותרת לגמרי על האובייקט הגשמי – אבל זהו משחק בלבד. תחת האובייקט הגשמי נוצר, לזמן מסוים, האובייקט המושגי. עם האובייקט המושגי, נראה שהאמנות מגיעה הכי קרוב לשורשיה העמוקים ביותר: מדמותו של הצלוב ועד ההתעמרויות בבשר החי של האמנים הקונספטואלים עצמם – תופעת אובייקט האמנות כהנכחתו של המוות, סופיותו של העולם, ההכרחיות שבקורבן. החזרה הזריזה לאחר מכן לאובייקטים גשמיים חותמת סופית את האובייקט כמכוננם של כל הערכים האפשריים. תמיד חוזרים לאובייקט. האובייקט נמצא לפני ואחרי הכל. בהכרח בלתי ניתן לאמנות לוותר על האובייקט – הוא לב ליבה – כשם שאינה יכולה לוותר על עצמה. המשחק נמשך – משחק אחר אין.

131. במדבר
תנועת הדיונות במדבר יוצרת משחק אחר ביחס לאובייקט-העולם. מהתנועה הזו נובע הציווי שלא להקדים את האובייקט להוויה. שעובדת הקיום עולה וקודמת לכל מה שקיים. שהפליאה הנרקיסיסטית ממעשי ידי אדם היא מבוי סתום – שמקור הפליאה, בסיכומו של דבר, אינו מהאובייקט הקיים, אלא מעצם כוח הייצור של האדם, מעצם כוח ההתמד והדחף ליצור כסיבת עצמם. מהקיבעון ההיסטרי של העשייה. זה גם האופן שבו ההומניזם נידון לכלות את עצמו: משנתגלה שדבר אינו נמצא שם, באדם – למעט האובייקט, כמובן. אמנים מושגיים ישראלים אוהבים לשחק עם השם המפורש כמוצאי שלל רב – מבלי להביא בחשבון את האפשרות שהשם – המילה עצמה – משחקת בם. עוד יתברר עומק הטאבו של הפסל והמסכה שמתוכו מבליחים גילויים "חדשים" על יחסי ההוויה והאובייקט כניצוצות בודדים הנורים מארובת סדנתו של הרתך. עוד תתברר משמעות האתיקה המדברית המסוימת שבהוראת "נעשה ונשמע".

132. רוחות שינוי
שמתי לב לאיזו תכונה עכשווית, נלהבת ומלאת רצון טוב, להצהיר על הדומה והמשותף שבין שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות. אני מעוניין להאיר על שני הבדלים דווקא: אלה המתגלמים בטריטוריאליזם ובאמנות. בראשון, היהדות היא הנבדלת משתי האחרות, בהיותה דת לא מיסיונרית (מכאן גם המאפיין הגזעני המושרש ביהדות – שגם הוא רק טאבו להגדרה שושלתית של קהילת שומרי המצוות – האסלאם והנצרות, במהותן הדתית, אינן גזעניות כלל). בהבדל השני, זה המופיע ביחס לאובייקט ולאמנות, הנצרות היא המובחנת משתי הדתות השמיות, המדבריות, בהן האיסור על הייצוג מהווה עיקר מכריע. הבדל מקביל שלישי מייחד את האסלאם מהנצרות והיהדות – מרכזיותו של רעיון המשיח, אבל גם רעיון זה מתפקד בצורות שונות בתכלית בשתי הדתות: בנצרות הוא מתקשר ישירות ל"אובייקט"; ביהדות – לאיוּנו.

133. פריחה
וזה עניינו של גל "הפריחה" וההצלחה של אמנות ישראלית בזירה הבינלאומית, חלק מהופעתה של "סצנת אמנות" מפרובינציות אקזוטיות בעולם גלובאלי: "אמנות" – כלומר הדבר בעל המעמד המיוחד שלו שאנחנו קוראים "אמנות" – הייתה ונשארה תופעה אירופית. האירופים, כביכול, מצרפים במרץ למועדון שלהם ומברכים את כל מי שמגיע להיכנס, אבל הגלובליזציה של "השדה" היא רק סימן מתרים לשקיעתה של אירופה ואיתה האמנות שלה, ועוד נראה איך מראה הברברים המסתערים וחופנים מכל יד את המהות האירופית מסמן למעשה את שקיעת העניין במהות זו עצמה. בלי מרכז – בלי אידיאה מכוננת, פריזמה והירארכיה ברורות שדרכן האמנות מסתכלת (וכובשת) בעולם – היא מאבדת את ה"אמנות" שבה. נהיית לאובייקט בלבד.

134. חטיפת אירופה
מה שאין לנו זה את האובייקט הפגאני שבו מתממש "כל מה שיש" – התאווה וההכרה הנואשות בסופיותו של העולם. אצלנו, אנשי המדבר, תמיד יש "מעבר", תמיד יש אופציה – גם אם נתכחש לטבע הזה בכל מאודנו – העולם לעולם אינו סופי. מכאן שאנחנו והאמנות שלנו חסרים את המרכיב המכריע של "האמנות" – הנוכחות המוחלטת של המוות באובייקט, ההתנפצות המיואשת על אובייקט האמנות, החוזרת ונשנית, חסרת האופציות. אמנות אירופאית אינה עבודת אלילים – זהו אכן עניין מורכב מזה. אבל כשאנחנו עושים אמנות אירופאית זו עבודת אלילים – אופציה לאופציה, פסיחה על שתי הסעיפים, התענגות על הפריבילגיה הנואלת, חסרת הקורבן והעוז – לבחור. מצב של אי-מחויבות, עודפות, מותרות.

135. אמנים חוטאים
מה שאפשר לעשות באמנות הזו זה להספיד – את האמנות ואותנו. אבל השימוש החורג הזה בעבודת האלילים של האמנות מותנה בהכרה חסרת ההנחות שבמהות הפעולה הזאת ניצב החטא – חטא במובנו הדתי, העמוק, השלם ונטול הפרצות והסתירות, המעשי מאוד: החטא ימשול בנו – ימשול בכל רגע והיבט של האמן במלאכתו, בכל פעולה והצהרה, בכל חיבור וערבוב ומיזוג של פעולות וחומרים ואובייקטים לאובייקט שאינו מכפי טבעו. לתודעת החטא הזו שבכל מהותו, יתאווה ויכמה האמן בכל זמן ובכל מאודו. אז, אולי, יינשא הספד ראוי מהרי ציון.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה