תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

עוד מאמרים מאת
ליאורה שכטמן

את אני והמלחמה הבאה – שוב?

גליון 21, מרץ 2007

תרבות

אמנות הפיטורים

ראיון עם עדי קפלן ושחר כרמל יוצרי הספר "ההורים של לב אפור"

מאת ליאורה שכטמן
מילות מפתח: ספרות, אבטלה

"ההורים של לב אפור" הוא ספר מצויר, המחקה פורמטים מוכרים כדוגמת ספרי קומיקס או ספרי ילדים. למרות שכל דף בו מכיל ציור גדול וטקסט קצר ומנוקד, לא בטוח שזה הספר שתבחרו להקריא לילדיכם לפני השינה. עלילתו של הספר מגוללת את התהליך שעוברים "אבא" ו"אמא" לאחר פיטוריהם מהעבודה, והוא נכתב לאחר שכותביו עדי קפלן ושחר כרמל, זוג בחיים וביצירה, איבדו את עבודתם בטלוויזיה החינוכית הישראלית.

התחלתם לכתוב/ לצייר את הספר זמן קצר אחרי הפיטורים שלכם, זו הייתה תגובתכם לטראומה?

היה לנו זמן רב להתכונן לפיטורים, ולכן הם לא היו בדיוק טראומה. למעשה אפשר לומר שהעבודה
עצמה הייתה הטראומה. בסוף הרגשנו שאנחנו כבר רוצים לא להיות שם.

עבדנו בטלוויזיה החינוכית במחלקת טל-ידע. המחלקה הייתה נעימה, והיחסים בין כולנו היו טובים. אלא שהטלוויזיה (השייכת למשרד החינוך) בחרה להעסיק אותנו דרך חברת כוח אדם. ובאיזשהו רגע נמאסו עלינו הניצול והרמיה שבצורת ההעסקה הזאת.

במהלך שנות עבודתנו היינו צריכים להילחם על פיצויי פיטורים (בעת מעבר מחברת כוח אדם אחת לשנייה), על דמי חופשה ודמי הבראה, על תשלום עבור עבודה במשמרות ערב ולילה, ועל חישוב מוטה מטה של ימי עבודה.

ועדי העובדים של עובדי הטלויזיה המאוגדים בהסתדרות בכלל לא ספרו אותנו. נאסר עלינו להתאגד. על כל מכתב לחברת כוח האדם נאלצנו לחתום כולנו: מכתבים חתומים בידי נציג עובדי כוח האדם לא התקבלו, והוחזרו ללא כל התייחסות. נמאס לנו לראות את זכויות העובד הבסיסיות שלנו נרמסות שוב ושוב, ולחוש שסכנת הפיטורין מרחפת מעלינו באופן מתמיד. היה לנו קשה לראות כיצד לאנשים מנוצלים אין כוח להיאבק. במובן מסוים הפיטורים היו הקלה, אבל ברור שלא היינו מתפטרים מיוזמתנו, ושכל התהליך מעורר פחדים - מהעתיד, מחוסר כסף.

הספר מתמודד עם אחד הנושאים הבוערים ביותר היום בישראל ואולי גם בעולם. רציתם שאנשים יקראו את הספר ו...

לא באנו מלכתחילה עם תובנה או מסר חד משמעיים, מנוסחים בשלושה משפטים. באופן טבעי כתבנו וציירנו את החיים שלנו בשנים האחרונות. לא קבענו מסר ספציפי וציירנו לפיו, למרות שבדיעבד אפשר אולי לסכם את הספר בכמה משפטים.

ולומר?

ראשית, זה לא כל כך נורא להיות חסרי עבודה. הפחדים מכך קיימים ומובנים, אם כי בספר הם מומחשים יותר מאשר במציאות. ועוד – צריך לפעול בדרכים לא שגרתיות: לזנב במערכת, לערער אותה. וגם – אל תעשו ילדים, תעשו חתולים... אבל הספר אינו נותן פיתרון לבעיית הפרנסה, לפחות לא פיתרון חוקי.

אפרופו "עשו חתולים", הספר גם מציג דרך חיים אלטרנטיבית למשפחה.

הספר הראשון שעשינו, "לב אפור", (טרם יצא לאור) משתמש במודע במתכונת של ספרי ילדים המספרים לילד איך הגיע לעולם, ומספר איך נולדה להורים בת חתולה. זוהי אכן משפחה אלטרנטיבית. בספר הנוכחי, "ההורים של לב אפור", המשכנו את סיפורה של המשפחה, משפחת לב אפור אם תרצי, ומככבות בו אותן דמויות גנריות: אבא, אמא ובת-חתולה. אנחנו לא מעיזים להטיף, אלא מציגים עוד אפשרות, מניסיוננו האישי.

אז למה אבא ואמא ערומים כל הספר? נדמה לי שזו שאלה שמטרדה אנשים רבים שנתקלים בספר.

במבט לאחור, כנראה שרצינו לעשותם כלליים, לא מסויימים. אבל בתחילת העבודה, כשחשבנו על צורתם החיצונית, כיצד יראו, איך יתלבשו, מה יהיו תווי הפנים שלהם, גילינו שאין לנו שום רצון לאפיין אותם. יצא שהם מייצגים אדם כלשהו, זוג הורים כלשהו, לאו דווקא "שחר" או "עדי". הם לא ערומים. אנחנו בעצם לא ציירנו אותם כלל, רק את הגבול שלהם. השארנו אותם גולמיים, חשופים ופגיעים, ואת כל הפוטנציאל הציורי פתוח. ומכאן שנשאר פתוח גם הפוטנציאל האנושי. המסר הוא הומאני, אנתרופוצנטרי.

שאר הדמויות לבושות, מה זה אומר?

שכל אחד מאתנו הוא אדם הניצב מול עולם שכולל, כמובן, גם את שאר האנשים. חוץ מזה, אם היינו מציירים ככה את כולם היה נשאר דף ריק...

אתם מאמינים באמנות שיכולה לשנות מציאות?

העבודות שלנו עוסקות בנושאים פוליטיים, ומטרתן לנסות ולערער את תפיסת העולם של הצופים בהן. זוהי, כמובן, מטרה הגדולה מיכולתו של אדם בודד, גם אם הוא זוג. מכל מקום, אנחנו משתדלים.

הניסיון שלנו מראה כיצד הכוח (ביחד עם תאומו הרכוש), והרדיפה אחריו גורמים להשחתת החברה הישראלית. אנחנו התנסינו בכך אישית בטלוויזיה החינוכית, אבל אפשר לראות את זה בכל מקום: ביחס לעוני, הנתפס כהכרחי ומשום כך צדקה ונדבה מספיקות לשם התמודדות איתו, בהדרת הפלסטינים (יחד עם שאר 'אויבינו') מכלל בני האדם שווי הזכויות, בהדרת כל מי שאינו יהודי מהמעמד של עם-סגולה. את הרגשות הנלווים להשחתה הזו – הבוז לעוני והאדרת הרכוש, הלאומנות, הקמת אויב ושנאתו, עליונות/נחיתות ביחס לזר – חווים בעיקר הנפגעים העיקריים מהם. ובכך שהם מקבלים אותם כמובנים מאליהם, הם מקבעים במו חייהם את דיכויים שלהם.

התחושה היא שאנחנו חווים שטיפת מוח שלטונית אינטנסיבית, כוחנית-רכושנית, שנוכחת בכל המרחב התרבותי המקומי מגיל אפס עד מוות, ומטרתה לקבע את מצבם של "הדפוקים האומללים השמחים בחלקם" (וכמובן את מצב השולטים). רוב העבודות שלנו מנסות להצביע על המצב הזה, והספר "ההורים של לב אפור" אינו יוצא דופן. בכך דעותנו משיקות במידה רבה לאלו של מפלגת-פועלים אמיתית, אבל האובססיה שלנו ליצור מתמקדת באותו עיוורון מחשבתי שאנחנו מאולפים לראות בו את המציאות.

להזמנת הספר: www.tok2tok.com


כריכת הספר "ההורים של לב אפור", עדי קפלן ושחר כרמל

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה