תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 02.07.09

אמנות פלסטית

אמנות הפשע

שיחה עם מאיר גל

לצפיה בגלריה של מאיר גל

מאיר גל (43 ) הוא אמן ישראלי החי בניו יורק כבר 15 שנה. מאז 1997 הוא מרצה לאמנות בסיטי קולג' אוף ניו יורק. מאז 1994 הוא הציג חמש תערוכות יחיד, מתוכן ארבע בישראל, והשתתף ב - 36 תערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. על אף מגוריו בחו"ל גל הוא שותף פעיל בעולם האמנות הישראלי, שותף המבטא עמדות פוליטיות ביקורתיות כלפי החברה הישראלית והכיבוש. כאשר מתבוננים בעבודותיו של גל לא תוהים על כוונת האמן. המסר חד כאזמל.

את עיקר פרסומו רכש גל כאשר עסק בדיכוי המזרחים על ידי הממסד האשכנזי. עבודתו המפורסמת ביותר בתחום זה היא "תשעה מתוך ארבע מאות: (המזרחים על פי קירשנבוים)". בצילום נראה האמן מחזיק את ספר הלימוד לתולדות עם ישראל בדורות אחרונים. הדפים אותם הוא מחזיק הם היחידים בספר העוסקים ביהודי המזרח.

בחודשים ינואר-פברואר הציג מאיר גל שתי תערוכות בגלריה "נגה לאומנות עכשווית" בתל אביב. האחת, שהתייחסה לקונטקסט ישראלי, נקראה "יהיה בסדר". התערוכה השניה התייחסה לעולם האמנות בארה"ב, ונקראהDon`t call us we`ll call you . דני בן שמחון וניר נאדר נפגשו עם גל ב - 24 בינואר לשיחה שבמרכזה המוטיבציות הפוליטיות שבתהליך היצירה האמנותית, וכן הניסיון לחבר בין אמנות לפוליטיקה ובין שתיהן לאקדמיה.

מאיר גל: לפני יומיים נתתי הרצאה באוניברסיטה העברית בירושלים על פעילותי כאמן, במסגרת תכנית לימודי תואר שני למורים המעצבים תכניות לימוד. את ההרצאה הנחו ד"ר סמי שלום שטרית, מנהל בית הספר "קדמה", וד"ר שיקו בהר (שניהם עוסקים בנושאים של חינוך, זהות ופוליטיקה). בשעה הראשונה דברנו על נושא "המחיקה" ועל הדרך שבה הממסד האשכנזי מחק את ההיסטוריה של היהודים המזרחים. בחדר נכחו כששים איש והיתה הסכמה מקיר לקיר. בשעה השניה עברתי לתאר את היחסים הסימביוטיים שבין המדינה לאזרחיה. כיצד בעת ובעונה אחת היא גם מנצלת וגם משחדת את האזרחים. בשלב הזה התחלתי לחוש אי נוחות בחדר.
אז הקרנתי שקופיות מתערוכה בשם "פרוייקט שלטי הרחובות" שהצגתי בגלריה עמי שטייניץ בשנת 1997. הפרוייקט עוסק בשכונת פסגת זאב, בירושלים, שנבנתה על אדמות שהופקעו משכונת בית חנינא הערבית. התערוכה הורכבה משלטי רחובות על קירות קטנים, דמויי מצבה. כל שמות הרחובות בשכונה הזאת, בלי יוצא מהכלל, נושאים שמות צה"ליים. גיליתי את השכונה הזו במקרה. באחת מנסיעותיי בשנת 95 שכחתי לאסוף את כרטיס הטיסה שלי, וסוכנת הנסיעות שלי, מפסגת זאב, לקחה אותו אליה.

הגעתי לשם בלילה וכמובן שהלכתי לאיבוד. שאלתי מישהו איך אני מגיע. אז הוא ענה לי: "תפנה ימינה ברחוב 'הסייר', תרד שמאלה ברחוב 'חיל האוויר', תגיע לצומת 'אלוף בר לב', תפנה ימינה בצומת 'השריונאי' תגיע לרחוב 'הסיירת הירושלמית', משם לרחוב 'פלוגת הטנקים'... בנוסף לכך, הבחנתי, שבחלק מן הבתים החד משפחתיים בחרה המשפחה להדפיס על פנס הבית את שם הרחוב לצד שם המשפחה. כך, למשל, "משפחת יוסף התותחן 1/1".

ראיתי כאן את הרבדים השונים שדרכם הצבא חודר להלך הנפש האזרחי. שם של רחוב הוא דבר אחד, אבל לשלב אותו בשם המשפחה! שוו בנפשכם משפחה שמקבלת דואר במשך עשר, חמש עשרה שנה עם שמה ושם היחידה הצבאית זה לצד זה.

החלטתי שהנושא הזה דורש התעמקות, ובמשך שנתיים עבדתי על שתי תערוכות במקביל. הראשונה הוצגה בגלריית עמי שטייניץ בשנת 1997 ונקראה "יש לי אהוב בסיירת חרוב". השניה הוצגה בשנת 98' במוזיאון תל אביב לאמנות ונקראה "בית חנינא/פסגת זאב", כשהשם "בית חנינא" מחוק בקו בצורה שעדיין מאפשרת לקרוא אותו.

רציתי לעסוק בתופעה שבה שכונה שנבנתה על שטח כבוש מקדישה את כל זהותה לצבא הכובש. צבא שכבש את השטחים, הרס את הבתים המקוריים ונישל את יושביהם (שחלקם עדיין חיים לצד השכונה, בתנאים של כיבוש). בתהליך העבודה, ביחד עם כתבת מהמקומון הירושלמי "כל העיר", נפגשתי עם כ- 4-5 משפחות מהשכונה. התברר לי שהתושבים אימצו אפילו את ההיררכיה הצבאית. כך, למשל, מי שגר ברחוב חיל האוויר או הסיירות "נחשב" יותר ממי שגר ברחוב השריונאי.

אבל בואו נחזור להרצאה באוניברסיטה. השקופית מפסגת זאב מוקרנת על הקיר, באולם חושך מוחלט, ופתאום קם מישהו וניגש אלי. ממרחק של סנטימטרים מהפרצוף שלי הוא אומר - "אנשים נהרגו פה בשביל שאתה תוכל לעמוד כאן ולדבר". הוא הרים את המקרן, ריסק אותו על הרצפה, ויצא.

מישהו הרים את המקרן. הכל היה מרוסק והשקופיות התפזרו על הרצפה. נפתח דיון על מה שקרה. היו שם ארבע נשים ושני גברים שתמכו בו באופן קולני. אחרים דיברו בגנותו אך מתוכם היו כאלה שאמרו שהם לא מסכימים אם מה שעשה אבל הם בהחלט מבינים אותו. זה די הדהים אותי שאף אחד מהיושבים בקהל לא התקומם על כך שבריון שלל את זכותו לבוא ולשמוע הרצאה. מהמעשה שלו ניתן להבין שזכות הדיבור ניתנה לי על ידי החיילים "שמתו במקום הזה". אין זכות אחרת. במילים אחרות, העובדה שחיילים ישראלים מתו מספקת את הלגיטימציה להשתיק כל דיון. יתר על כן. מותם מקדש ומספק את כל הנימוקים למוות נוסף של חיילים ואזרחים בהווה ובעתיד. כלומר אם רוצים לזכור ולהצדיק את מותם של חיילים ואזרחים בעבר, חייבים להמשיך להרוג ולהיהרג בעתיד. כל הרג חדש מביא עמו זכויות קניין טריטוריאלי חדשות. הרצאה שנועדה לעזור לקהל, כדי להבין איך המדינה מקריבה אזרחים, נתפסה כהצעה לבגידה וכחילול כבוד המתים. תגידו אתם - מה זה אומר לדעתכם על החברה הישראלית?

ניר נאדר: אתה אמרת לקהל השומעים שלך "המדינה באה וכבשה כפר ערבי ושמה תחתיו שכונה יהודית וזה לא בסדר" אבל לא הסתפקת בכך. אתה הבאת להם הוכחות - שקופיות. חלק מהקהל לא יכול היה לסבול את הערעור הגדול על ירושלים שלו: היהודית, הקדושה, שחיילים "שיחררו" ולא "כבשו" אותה.

באותו רגע קם נציג מהקהל, והשתמש באמצעי היומיומי המקובל כאן לפתרון בעיות וסכסוכים: אלימות. הוא שבר לך את המקרן.

אני מניח שאותו אדם שהגיע, חשב שהוא בא לשמוע אותך מדבר על העוול שגרמו האשכנזים למזרחים, שהרי אתה מזוהה עם הנושא המזרחי. אבל אתה באת וסיפרת לו על העוול שעשו לפלסטינים. אתה שברת אצל הקהל משהו אחר. שברת את הנחת היסוד שהמזרחים, ואתה ביניהם, הם חלק מהמדינה, ומולם עומד האויב הפלסטיני. הנחת היסוד הזו היא הבסיס לשיתוף הפעולה של המזרחים - שדוכאו, תרבותית וכלכלית - עם המדינה. אתה באת לשבור את הנחת היסוד הזו ולכן הבריון קם ושבר לך את המקרן.

גל: אני חושב שמה שהקפיץ אותו ואת האחרים היה, שכל עוד דיברתי על המאבק העדתי בישראל זה היה בסדר. אבל מרגע שעברתי את הגבול והתחלתי לדבר על הפלסטיני כקורבן, הכל השתנה. אגב, 99% מהישראלים שאני מדבר אתם מתייחסים אל עצמם כאל קורבנות. בכלל, שימו לב שהשפה העברית איננה מכירה את המילה victimizer אלא רק victim.
בתחילת הערב סמי שלום שטרית אמר שהוא מקווה שאירועים כאלה יובילו למימוש המהפכה המזרחית שמשום מה מתמהמהת מלהגיע. ניפוץ המקרן ממחיש מדוע אכן המהפכה הזאת לא קורמת עור וגידים.

דני בן שמחון: למה מתכוונים היום כשאומרים "המהפכה המזרחית"?

גל: בעקבות ריסוק המקרן התחדדה התגובה שלי לרעיון "המהפכה המזרחית". ראשית, אני חושב שהחשיבה המזרחית תקועה לחלוטין בפאזה שבה היא מנסה להגדיר מה קרה פה למזרחים, מה נעשה להם על ידי מי ששולט כאן. אין חשבון נפש לגבי הגזענות שהם הפנימו. אני ספגתי הרבה גזענות מצד הממסד, אבל את הגזענות המחרידה ביותר ספגנו בבית. אמא שלי אמרה לנו שאם נסתובב מספיק עם אשכנזים נלמד להיות כמוהם, ואפילו יש סיכוי שחזותנו תשתנה. היא חשבה שאסור לאחותי להתחתן עם מרוקאי, למרות שהוריה הגיעו ממרוקו בתחילת המאה. היו פה תהליכים גזעניים מזעזעים שגרמו לשנאה עצמית, שאחר כך הושלכה על אנשים אחרים מאותה עדה או מעדות שונות.

אני סבור שכל עוד המזרחים לא מבינים את הזהות הכפויה שהם אמצו, וכל עוד הם לא מצליחים לפענח את מערכת היחסים עם המדינה, המהפכה המזרחית לא תתרחש כאן. כשאנחנו מדברים על מהפכה כלשהי, אנחנו צריכים לברר איך היא תיבנה ומה יהיו מטרותיה ותוצאותיה. השאלה היא אם מהפכה מזרחית תביא לשוויון מעמדי, ולחלוקה שווה של נכסים ואדמות לא רק בין היהודים לבין עצמם אלא גם עם הפלסטינים. השאלה היא האם ישראל תשנה את תפיסתה לגבי מקומה במזה"ת. אם כל זה יקרה מהפכה כזו היא חיובית. אבל אם המזרחים ישכפלו את תהליך הדיכוי שהופעל עליהם אין בכך שום תועלת.

בן שמחון: האם אינך חושב שעיסוק במהפכה מזרחית כאשר העולם ניצב מול תהליך של גלובליזציה הוא אנכרוניסטי? אני מוצא בכך דמיון לדבורים שהיו בזמנו על "סוציאליזם" בקבוץ. זאת אומרת, בואו נדבר על שוויון בתוך הבית ונתעלם ממה שקורה סביבנו. המזרחי המדוכא בישראל צריך להבין את המשותף בינו לבין הפלסטיני המדוכא או בינו לבין הפועל התאילנדי, שאינו יכול לקיים את עצמו בארץ הולדתו, משום שהשיטה פלטה אותו לשולי הקיום.

דווקא בתערוכה שלך "יהיה בסדר" אתה מתמודד עם השאלה הזו. אתה מציג עבודה חדשה הנקראת Arms Pit. אתה נראה בצילום כאשר מבית השחי שלך צומחות שערות בצורת גבולות מדינת ישראל כולל השטחים הכבושים.

גל: העבודה Arms Pit משחקת על כפילות לשון. משמעותן של המילים באנגלית (בריטית) היא מחסן נשק, בור תחמושת. אבל אני לא מתייחס לישראל רק כמחסן נשק שיכול לחסל חלק אדיר מהיקום, אלא גם לאופן שבו היא מסתננת ומטמיעה את עצמה בתוך התודעה והגוף של אזרחיה.

השימוש בגופי, כאשר המפה של ארץ ישראל השלמה מודבקת (או צרובה?) לבית השחי שלי, נועד להמחיש כיצד תושבי המדינה מוחתמים כמו בקר שבעל העדר מסמן אותו על ידי צריבה. הם מוותרים על החופש האישי ועל הזכות לבנות לעצמם זהות חדשה, שונה מזו שנכפית עליהם על ידי המדינה.

אומרים לי הרבה פעמים - "אתה הרי גר בניו יורק. באיזו זכות אתה מבקר אותנו". טענה זו מצביעה על דרישה סמויה שהזיכרון, תהליכי החשיבה והביוגרפיה שלך לא ייסעו אתך למקום אחר. התחומים האלה הם בבעלות המדינה ואם ברצונך לגור במקום אחר עליך להפקיד אותם כאן בידי המדינה. הפרט רשאי להשתמש בהם רק אם הוא נמצא בתוך תחומי ישראל. המפה מתחת לבית השחי, אם כן, איננה רק סימון גיאוגרפי, אלא גם סימון פסיכולוגי של ההוויה הפרטית. יצאת, תשאיר פה את הזיכרון, הביקורת, ההוויה, החוויות, תצא מרוקן.

אחת הסבות שבעטיין החלטתי להתמקם בארץ אחרת קשורה בשאלה הזאת של "בעלות על הגוף". בסוף שנות השבעים הבנתי שמדינת ישראל מפקיעה – באופן סמלי ופיסי – את זכותם של תושביה לבעלות על גופם. היא עושה זאת כדי לממש את מטרותיה האימפריאליסטיות והאידיאולוגיות. הציונות עשתה זאת מאז ומעולם באמצעות אינדוקטרינציה, שוחד והבטחות שווא. זו סבה נוספת לכך שהתערוכה נקראת: "יהיה בסדר". האמרה הזו מבטאת את האשליה שהקונפליקט ייעלם והכל יבוא על מקומו בשלום. אבל החלום הזה הוא השוחד, והגוף הוא הקורבן. על מנת לממש את החלום, האינדיבידואל צריך להרוג ולהיהרג. המדינה מבטיחה לאלו מוכנים למות את תואר ה"חלל" (Martirdom). הם נשארים "צעירים לנצח" ומותם מקדש את חייהם של הנשארים. וכך, המוות הופך לחלק מתהליך השוחד. מדינת ישראל מצהירה כי היא זו המבטיחה חיים ובטחון לתושביה היהודים. אבל ההיפך הוא הנכון: איש אינו בטוח.

התנהגותו של הבריון ששבר את המקרן אינה שונה מזו של חייל המכה אזרח פלסטיני באלה, או שוטר היורה נגד מפגינים. שניהם תוצאה של אותה "צריבה", אותו קעקוע.

המאבקים שאתם (חברי אתגר) ואני מנהלים אינם יכולים להכיר בגבולות אגואיסטיים המפרידים בין ה"אנחנו" ל"אתם", בין אם מדובר בקונפליקט שבין מזרחים לאשכנזים או בין ישראלים לפלסטינים. כאן אני טוען, שהמאבק על חופש אישי מוביל למאבק על החופש של הכלל, שאם לא כן איש אינו חופשי.

נאדר: זאת בדיוק הבעיה שהיתה עם השמאל הישראלי ואוסלו. הם ויתרו על החירות של הפלסטינים כדי לטפח את החירות שלהם.

גל: אני זוכר את היום שבו נחתם ההסכם. ישראלים בכו מרוב שמחה, אבל מעטים טרחו לקרוא את פרטי ההסכם. הוא נכתב כהסכם שמייצר עוני, פילוג ושליטה של ישראל. לא היה מנוס מכך שהוא יגרום להתנגדות פלסטינית ושפיכות דמים. כל הנושאים המרכזיים של הקונפליקט – התנחלויות, ירושלים, זכות השיבה - שאלות שהפלסטינים היו מעוניינים בהן בעיקר, נדחו לעתיד ולא נדונו כלל. מצד שני, ישראל קבלה את מה שרצתה: הכרה ערבית וחיסול החרם הערבי. לא ניתן לראות את אוסלו אלא כחלק מתהליך הגלובליזציה. הוא איפשר לישראלים לסגור כאן מפעלים ולפתוח אחרים בירדן ובמזרח הרחוק במשכורות של דולר ליום לפועל.

באשר לערפאת, הוא הפך לקצין בשרות צה"ל. תפקידו היה לשמור על ביטחונם של הישראלים.
היום, כאשר אנו סופרים תשע שנים ואלפי קורבנות, המצב גרוע יותר – ואף אחד לא יכול לטעון כי הוא לא ידע. אוסלו הוא אחד הפשעים הכי חמורים שנעשו כאן אי פעם. זה הגיע לדרגת אמנות הפשע.

הראיון פורסם באפריל 2002

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה