תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 05.07.09

פוליטי

ההתנחלויות תחילה

מאז הנאום של הנשיא ברק אובמה באוניברסיטת קהיר בתחילת יוני, הפכה הבניה בהתנחלויות למוקד סדר היום הפוליטי הן בישראל והן בקרב הקהילה הבינלאומית. עמדתו הברורה, ואפילו הבוטה של הנשיא האמריקאי: "הפסיקו את הבנייה בהתנחלויות!" התקבלה בישראל במעין תדהמה וכונתה בתגובה ראשונה כחסרת כל הגיון. ממשלת נתניהו "שלפה" את ההבנות כביכול שהשיגה ישראל עם ממשל בוש, שהוכחשו מיידית ובאופן חד משמעי על ידי שרת החוץ האמריקאית הילארי קלינטון. מכאן עברה ישראל לטיעון המתבסס על "הרבוי הטבעי" ומציג את הרחבת ההתנחלויות כאקט הומאניטרי הבא לתת מענה לצרכים הבסיסיים של תושבי ההתנחלויות - מגורים, גני ילדים, בתי כנסת ובניני ציבור שונים. אולם הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, האמריקאים לא הרפו מדרישתם, כשהם מסתמכים על היסטוריה ארוכה של התחמקויות ישראליות, שבאו לחפות על ההתרחבות הגיאוגרפית העצומה של מפעל ההתנחלות מאז נחתמו הסכמי השלום עם אש"ף בשנת 1993.

ציפי ליבני, מנהיגת האופוזיציה, התיצבה לצדם של האמריקאים והזדרזה להאשים את נתניהו ביצירת פלונטר ביחסים בין ישראל וארה"ב. כזכור, דחתה יו"ר קדימה את פנייתו של נתניהו להצטרף לממשלתו, לאחר שהלה סרב להתחייב לעקרון של "שתי מדינות לשני העמים". לבני מופיעה בצורה מתחכמת. היא בעצם אומרת, בואו נתחייב לעיקרון שתי המדינות, הרי ממילא הגבול, המוסכם גם על הפלסטינים, משאיר את גושי ההתנחלויות הגדולים בידי ישראל. מי שמסרב להכיר בעיקרון שתי המדינות מאבד את הלגיטימיות שלו לדרוש לבנות בהתנחלויות כולל בנייה לצרכי "ריבוי טבעי".

נתניהו הבין את המסר, ובנאום בר אילן, שנועד להיות תשובתו לאובמה, הוא הוציא מפיו את צמד המילים "שתי מדינות". אולם, הוא דאג להציב את העיקרון שעומד מאחורי הביטוי הזה, בקונטקסט שלא הותיר הרבה מקום למימושו. אין פלא איפוא, שהפלסטינים דחו מכל וכל את התנאים המוקדמים שהציב נתניהו להקמת מדינה פלסטינית, כמו הכרה בישראל כמדינה יהודית, פירוז מוחלט של השטח, וויתור על זכות השיבה של הפליטים. האמריקאים, לעומת זאת, נאחזו במעט, מתוך תקווה לקדם את המהלך המדיני שתחילתו תתבסס על התחייבות ישראלית להפסיק את הבנייה בהתנחלויות, אשר על פי כל האמנות הבינלאומיות נחשבות לבלתי חוקיות.

כצפוי, נאום בר אילן של נתניהו לא הניע כל מהלך. להפך, שר החוץ, אביגדור ליברמן, בביקורו האחרון בארה"ב, בעת מסיבת עתונאים משותפת עם הילארי קלינטון, הודיע על סרוב ישראל להענות לדרישה האמריקאית. התוצאה לא אחרה לבוא - פגישה מתוכננת בפריז בין נתניהו והשליח המיוחד של הבית הלבן, ג'ורג' מיטשל, בוטלה ברגע האחרון.

לאחר ששר החוץ הישראלי שרף את קשריו בארה"ב (ולא רק בה – ראו המלצתו של נשיא צרפת לנתניהו בעניין פיטוריו של ליברמן) נשלח לשם שר הבטחון, אהוד ברק, כדי לנסות להוציא את הערמונים מהאש. נסיעתו של ברק הצמיחה התחלה של מו"מ בין הצדדים על בסיס התחייבות ישראלית להקפיא, באופן זמני, את הבנייה בהתנחלויות. אלא שהתנאים שמציבה ישראל כדי לקיים התחייבות זו מטרפדים כל אפשרות לקיומה. הדרישות של ישראל, כפי שהוצגו בעיתונות המקומית, כוללות: התחייבות של הפלסטינים שהסדר הקבע יוביל לסוף הסכסוך; התחייבות של מדינות ערב לנרמול היחסים עם ישראל; הכרה של הפלסטינים בישראל כמדינת העם היהודי; הבטחה שהמדינה שתקום תהיה מפורזת. בקיצור, על הפלסטינים לוותר מראש על כל קלפי המו"מ, בתמורה להקפאה זמנית של ההתנחלויות, ובלי כל התחייבות מצד ישראל לסגת לגבולות 67 או לפרק אפילו מאחז לא חוקי אחד.

עבור הממשל האמריקאי מהווה ההתחייבות הישראלית להפסיק את הבנייה בהתנחלויות מעיין הצהרת כוונות, שמאפשרת לו להתניע תהליך פוליטי ארוך טווח בתוך הרשות הפלסטינית, במטרה לחזק את מעמדו המעורער של יו"ר הרשות, מחמוד עבאס. מנגד, האלמנטים הרדיקלים בעולם הערבי, ובעיקר חמאס, השולט ברצועת עזה לאחר שגרש משם בקרב דמים את אנשיו של עבאס, אינם רואים סיבה לויתורים, כאשר הממשלה הימנית בישראל דבקה בעמדתה הסרבנית. העולם הערבי, על קיצוניו ומתוניו, אמנם קיבל את נאום אובמה בברכה, אבל הציב סימן שאלה על יכולתו להשפיע - בוא נראה תחילה איך אתה מתרגם את דבריך הלכה למעשה.

ההתחייבות להפסיק את הבנייה בהתנחלויות עלולה לעלות לנתניהו בפירוקה של הממשלה הנוכחית, בעוד הרשות הפלסטינית מפולגת ולאבו מאזן אין אוטוריטה להגיע להסכמים מחייבים עם ישראל. רק לאחרונה הודיעו הפלסטינים על כשלון השיחות בין פת"ח לחמאס, המתנהלות בקהיר בתווך מצרי. בהסכמת האמריקאים מסרב אבו מאזן לחדש את המו"מ עם ישראל בגלל סירובה בנושא ההתנחלויות, ובו בזמן הוא מקשיח את עמדותיו כלפי החמאס. בניצוחו של אבו מאזן, מנהלת הרשות הפלסטינית מסע מעצרים של פעילי חמאס בגדה המערבית, ומטרפדת בכך כל אפשרות להגיע להסכם עם חמאס, הדורש שחרורם של 800 עצירים שלו בבתי כלא פלסטיניים בגדה, כתנאי לכל הסכם שיאפשר קיום בחירות חדשות לפרלמנט ולנשיאות בראשית 2010.

כך פועל אובאמה בשתי החזיתות. מצד אחד הוא מציב בפני נתניהו ברירות קשות, אולם מאידך, הוא מפעיל לחץ אדיר על החמאס הנדרש לוותר על המאבק המזוין ולהכיר בהסכמי אוסלו. במסגרת זאת אפשר להבין את האור הירוק שנתנה ארה"ב להקמתה של ממשלה פלסטינית חדשה בראשות איש אמונה, סלאם פיאד, ואת חוסר נכונותה להפעיל לחץ על ישראל על מנת להקל את המצור על עזה.

הכוונה ברורה – ארה"ב מנסה למנוע בכל מחיר אפשרות, שנראית היום די סבירה, שחמאס ינצח בבחירות הבאות וישתלט על כסאו של אבו מאזן כראש הרשות. היא אינה רוצה לחזור על "הטעות" של שנת 2006 – כאשר חמאס נצח בבחירות, ובמקום למתן את עמדותיו הוא השתמש בנצחונו כקרש קפיצה להשתלטות על עזה ולחזוק מעמדו בגדה המערבית. אם חמאס רוצה בחירות הוא יצטרך להכיר בבסיס הלגאלי עליו מושתתת הרשות הפלסטינית - אלה הם הכללים, ומי שמסרב לשחק על פיהם נשאר מחוץ למגרש.

אובמה ניצב למעשה בפני שני מנהיגים אשר מסרבים לשחק על פי הכללים. האחד מסרב להכיר בישראל, והשני מסרב להכיר בפלסטין. חאלד משעל, וכמוהו בנימין נתניהו – שניהם יסכנו את עתידם הפוליטי במידה ויקבלו את התנאים האמריקאים. כך נוצרת שותפות אינטרסים מוזרה בין שני סרבנים, שמשתמשים האחד בקיומו של השני כדי להצדיק את אי כניסתם למהלך הפוליטי שיביא לסיום הסכסוך, וישים קץ לכבוש. כל אחד מהשחקנים מניח את עתידו הפוליטי על הרולטה המזרח תיכונית, שתכריע במוקדם או במאוחר לצד זה או אחר.

לא רק למנהיגים המקומיים, אלא גם לאובמה יש הרבה מה להפסיד. האופוזיציה הרפובליקנית מבית ממתינה בקוצר רוח למעידה הראשונה שלו. כדאי גם לזכור שאם ישיג אובמה את מבוקשו, וחמאס יהיה מוכן לוותר על המאבק המזוין ולשחק על פי הכללים הפוליטיים, וממשלת ישראל תעשה את המחווה הנדרשת בנושא ההתנחלויות - עדיין תיוותר השאלה הקשה – למה בדיוק מתכוון אובמה כשהוא אומר "שתי מדינות"? אובמה הצהיר שהוא מחויב למדינה פלסטינית, אבל הוא מחויב, קודם כל לבטחונה של ישראל. אם כך, על איזה מדינה פלסטינית אנחנו מדברים? איזה ריבונות תהיה לה? האם היא תהנה מרצף טריטוריאלי? מה יהיה עתידה של ירושלים ומה יעלה בגורלם של הפליטים? לאור ההתחייבויות האסטרטגיות של ארה"ב כלפי ישראל, ולאור שתיקתו של אובמה בנושאים הנ"ל, קיים החשש שהוא מקבל את הגרסה הישראלית למדינה פלסטינית, אשר מרוקנת אותה מכל תוכן.

הבעיה העיקרית של אובמה בנוגע לסכסוך המזרח תיכוני, היא אותה בעיה שיש לו בנושאים הכלכליים הפנים אמריקאים - הוא מנסה לבצע שינויים מרחיקי לכת בתוך מסגרת שהוכחה ככושלת. חוסר יכולתו לחרוג מהמסגרות - הקפיטליזם הגלובלי בתחום הכלכלי, והסכם אוסלו בהקשר הישראלי פלסטיני – יטפח על פניו כל פעם מחדש. הסכסוך הישראלי פלסטיני דורש פתרון במסגרת ראייה אסטרטגית חדשה, שבה ישראל איננה הציר הדומיננטי אלא מדינה ככל מדינות האזור, שמתנערת מכיבושיה וזוכה להכרה על בסיס נכונותה לכבד את ריבונותן של שכנותיה, כולל זו של העם הפלסטיני.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה