תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 29.07.09

שירה

אנחנו מתגעגעים לשז

מאת ניר נאדר
מילות מפתח: בית העם, שירה, שז

בית העם קורא שירה מארח את שז, 26 ביולי 2009

המפגש השלישי בסידרת בית העם קורא שירה אירח את המשוררת והסופרת שז. יערה שחורי ואנכי הנחנו את המפגש שכונה "אנחנו מתגעגעים לשז". אנחנו מתגעגעים לחזיונות השוט הפואטי של שז, שנופל על גבנו בשיר
"אנחנו מתגעגעים למצרים". אנחנו מתגעגעים לשז שרבים משיריה נפתחים במילים לא "שיריות", תופסים אותנו ב'אמצע החיים', באמצע שיחה, עם ווי חיבור, ו"גם" ו"אפשר" ופניות ישירות, פקודות והוראות. אנחנו מתגעגעים לשז, שמזדהה עם הפאסיביות שלנו לנוכח ברווז הגומי שיצרנו ואנחנו עדיין ממאנים לקרוע את האמאמאמא של הצורה.

את הערב שז פתחה במספר שירים חדשים, ובהמשך הקריאה מספרה "ריקוד המשוגעת". בין השירים התנהלה שיחה ערנית בין שז לקהל.

מהו ברווז הגומי? שאלה יערה שחורי לאחר הקראת השיר "יש בי פחד גדול". אולי תספרי לי את, ענתה שז.

אני אספר, הגיבה יערה, בשבילי ברווז הגומי הוא סמל חדש. כך הוא יכול לעמוד לפני ואחרי הרבה דברים. גם קפיטליזם. כשקיבלנו אותו במייל על מנת שנפרסמו ב"אדומה", התרגשנו מאוד, כי הייתה בו ביקורת מאוד גדולה, אירוניה אבל גם תקווה וחמלה.
הביטוי "לפוצץ את ברווז הגומי" ולקרוע את המסך בשמים, מבטא התרסה גדולה. קל מידי לזהות בין הברווז ובין אלוהים. אבל הדבר המתוחכם הוא שאת לא מזהה לחלוטין בין הברווז ובין אלוהים, כי הברווז הוא זה ששר לנו שירים עליו...
יש בשיר מעין יצירת בית חרושת של חומר ונפש, אנחנו כל הזמן עסוקים בייצור של הברווז הזה. אנחנו כל הזמן מייצרים סוכרים סינתטיים וצורכים אותם.

ניר נאדר: מהו הצורך בנימוס?

שז – אני מאוד מנומסת, אבל המאבק שלי בכתיבה הוא לא להפוך את הציפיות שלי מעצמי ואחרים בי, וגם מהציפיות שמופנמות בי למרכז השיר. שהנימוס ישאר מחוץ לשיר, שאוכל לבטא בכנות את היחס בין המציאות לכתיבה.


שז בבית העם קורא שירה

עיקר הדיון והתגובות של הקהל לאורך הערב נסובו על השיר "יש בי פחד גדול", ועל אף שהוקראו בו שירים רבים, הדיון המשותף חזר שוב ושוב אל השיר.

עמליה סיטון, משוררת: הקריאה בשיר ריגשה אותי כי הנושא של אמהות מאוד בולט בו. ברווז הגומי היה בשבילי סמל לאמהות כשבני נולד. מן חפץ שאני צריכה לקנות לילד שלי, ילד מילדי אמא אדמה. שגם אמא אדמה היא סמל למקום שאנו חיים בו שנותן כל כך מעט עם כל כך הרבה חובות, עם הפרחת יונים למען השלום, אבל לא עושים אותו. מקום שמקדישים המון זמן ואנרגיה לדיקדוק בניואנסים אבל לא עושים באמת משהו לשינוי.

סטפן לנגפור, סופר ופילוסוף טען כי בשיר ישנה בת קול כמו בבגדי המלך החדשים שמנסה לאמר שיש כאן תרמית, שקר גדול, וצריך לחשוף אותו. ורציתי לשאול אותך שוב אז מהו הצורך בנימוס?
מתוך מה שאתה אומר, עונה שז, יש בנימוס שיתוף פעולה או שתיקה מול המתרחש לנגד עינינו.

גיא בן נר הציע קריאה משלו, "את משתמשת בביטוי "סוכרים סינטטיים" ומבחינתי הם עצמם סמלים. השיר כולו עסוק בלנתץ סמלים ונמנע מליצור סמל. עבורי ברווז הגומי הוא כמו מסך לבן, כל קורא מקרין על המסך את הפנטסיה שלו."

הבלוגרית והמשוררת אורה לב רון הוסיפה לדיון, "ברווז הגומי הוא המשל המודרני על עגל הזהב, לא עגל אז ברווז, לא זהב אז גומי, זה הדבר שבנינו, תחליף לדבר האמיתי, אבל פיחות הערך של הסמל שיצרנו."

משפט הסיום לערב הפורה סיים גם את קריאת שירה "אנחנו מתגעגעים למצרים" – והגיע הרגע לבחור.
אמן.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה