תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 22, יוני 2007

פוליטי

מאם כל המלחמות לאם כל התבוסות

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: כיבוש

לציין ארבעים שנה לכבוש בלבד, זה כמו לומר שכל מה שקרה לפני אותו תאריך - השישי ליוני 1967 - היה בעל תוקף מוסרי וחוקי, וכי מי שמערער על ההנחה הזאת נחשב לפוסט ציוני. אלא שבעוד מדינת ישראל, זו ה"לגיטימית", תציין בשנה הבאה ששים שנה לקיומה, היא נראית יותר ויותר כאפיזודה היסטורית חולפת. היא עוברת קריסת מערכות ערכית ומוסרית עד כדי כך, שרבים מבין אלה, אשר בציוניותם לא נפל רבב, מציעים לשנות את המנון "התקוה", ואילו אחרים מסרבים לתלות את הדגל, כדי לא להיות חלק מהקונצנזוס הלא מוסרי.

ויכוח נוקב, מתנהל סביב זהותה של המדינה "כיהודית ודמוקרטית". היהדות, דוחה את מי שאינו שייך לדת היהודית, זאת לעומת האמריקאיות או הצרפתיות, ערש המשטרים הדמוקרטים, שהפרידו את הדת מהמדינה. היהדות הפוליטית, כמוה כאיסלם הפוליטי, מטשטשת בין גבולות הדת והמדינה. השיבוש היסודי הזה שעושה ישראל בהבנת מושג הדמוקרטיה, מונע ממנה להגדיר את זהותה

למעשה גבולות הדמוקרטיה מושפעות מגבולות הגיאוגרפיה. ב-1947, האו"ם ניסה לפתור את

הסתירה המסתמנת בכך שחילק את הארץ על פי אוכלוסייתה. מדינה יהודית שבה יש רוב יהודי, ופלסטינית בה הרוב הוא ערבי. אלא שחלוקה זו עדיין השאירה מיעוט משמעותי בתוך המדינה היהודית. על פי הנתונים, בשטח שיועד ליהודים היו 538,000 יהודים ו-397,000 ערבים. פורמלית ישראל אישרה את החלוקה, אך משעלה בידה ב-48 לשנות את המאזן הזה, היא עשתה זאת מבלי לבחול באמצעים. כאן נולד החטא הקדמון של מלחמת 48 הרודף את המדינה היהודית עד עצם היום הזה: "הנכבה" בפי הערבים - "בעיית הפליטים" בפי הישראלים. את תביעת הפלסטינים ל"זכות השיבה" הס מלהזכיר, כמוה כהכחשת הזכות היהודית למדינה. וכך נולדה לה ובדד תשכון, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת והיא מוקפת אויבים. דמוקרטיה מגרשת, דמוקרטיה מפרידה, אשר אינה מסוגלת להכיל את האחר.

גבולות 47 נותרו על הנייר, עוד החלטת או"ם מני רבות שלא עמדו במבחן הזמן. ישראל לא ראתה את עצמה אז כמו גם היום, כמדינה החיה בשכנות טובה עם מדינה פלסטינית לצידה. העם הפלסטיני, יליד הארץ הזאת, לא קיבל אז את גבולות החלוקה כי הם הפרידו בין בני עמו וחצו את מולדתו. עבור ישראל הייתה זו הזדמנות פז להתחמק אף היא מאותה החלטה, ובמלחמת הכיבוש הראשונה שרטטה לעצמה ישראל את גבולות "שביתת הנשק" משנת 1949. מאז הנשק לא שבת לרגע, והגבולות ההם התרחבו והצטמצמו בפעולה מחזורית: "מבצע קדש" ו"ששת הימים", "יום הכפורים", "שלום הגליל" "חומת מגן" ולאחרונה "מלחמת לבנון השניה". האויב משתנה, אך המלחמה לעולם נשארת.

אם כל המלחמות

קל לצאת למלחמות. קשה לסיים אותן. כאשר יצא סדאם חוסיין לכבוש את כווית (אשר הייתה חלק מעיראק ההיסטורית), הוא קרא למלחמה שבה פתח "אם כל המערכות". אם כל המלחמות של ישראל היתה "מלחמת ששת הימים", אגדה אשר נצרבה בתודעה הקולקטיבית הישראלית. אבל כיבוש כווית הסתיים בטרגדיה משולשת: ראשית משום שסדאם חוסיין נאלץ לסגת ולספוג סנקציות כואבות, שנית משום שמשטרו מוגר על ידי האמריקאים, ולבסוף משום שכיבוש עיראק עדיין לא הסתיים, ומדינת הלאום העיראקית עלולה להיקרע לשלושה קנטונים המחולקים על פי השתייכות דתית ועדתית. ארה"ב, שהתרברבה בקלות שבה כבשה את עיראק מורטת את שערותיה לגבי הדרך שבה תוכל לסגת באופן מכובד מהבוץ שאותו יצרה במו ידיה.

ההשקפה הרווחת מיד לאחר הכיבוש ב-67, הייתה שאין צורך בשלום. הכיבוש הוא הוא השלום. הכיבוש ועוצמתה הצבאית של ישראל הם הערובה הטובה ביותר לכך שלעולם לא תפתח עוד מלחמה. הכיבוש, אמרו לנו, הוא הביטחון שלנו כמאמר משה דיין, הגנרל הבלתי מעורער של ישראל: "טוב שרם אל-שייח בלי שלום, מאשר שלום עם שרם אל-שייח". "פקס ישראליאנה" השתרעה על פני סיני, הגולן והגדה המערבית ועזה.

הבעיה היא שהכיבוש הוא סם ממכר, הוא משכר את האומה בגלל תחושת העוצמה האדירה, נטולת הבסיס, שהוא מזין ומלבה. כיבוש כמוהו כהחדרתה של אומה אחת בגופה של אומה אחרת. הכנסתו של גוף זר, המסרב להקלט, הורס את הרקמות הלאומיות ומשנה את דמותה של האומה. החזק כובש את החלש ומנסה להזין עצמו מחולשתו, אך, בתהליך איטי הוא הולך ונחלש בעצמו, חולשה מוסרית, חולשה מוראלית, עד כדי חולשה קיומית. הכיבוש, סמל עוצמת החזק, הופך סיבת חולשתו. ואכן, מאז אותו כיבוש מזהיר לא ידעה ישראל ניצחון מהו. שש שנים אחר מאוחר יותר, מלחמת יום כיפור, והמפלה המבישה שבעקבותיה קבעו את הטון. ישראל לא תדע עוד נצחונות.

זה היה הרקע לשלום הראשון עם מצרים. שלום ללא כוונות טהורות. שלום שנועד לפלג את העולם הערבי, לחסל את אש"ף בלבנון, וליצור מזרח תיכון חדש פרו אמריקאי, פרו ישראלי. כך נולד גם הרצח הפוליטי הראשון. כאשר מתנקש מהאחים המוסלמים צלף למוות בסאדאת באוקטובר 1981.

ישראל כבשה את לבנון ביוני 1982 כדי להסיר את חרפת "יום הכיפורים", כדי להחזיר לעצמה את מעמדה ובעיקר כדי ש"תשקוט הארץ ארבעים שנה". אבל הארץ לא שקטה ולו יום אחד. זאת הייתה המלחמה אשר אמורה היתה לשים קץ, אחת ולתמיד, לאש"ף, קרי לבעיה הפלסטינית. מבחינה אחת היא הצליחה מעל המצופה: אש"ף הובס ונסוג חיזבאללה תפס את מקומו. הסוף כתוב בדברי ימיה של ועדת וינוגרד, ששורשיה באותה מלחמה שכבר אז כונתה "מלחמת שולל", ולא בכדי. לא רק אש"ף הובס אז, אלא גם הקונצנזוס הישראלי שעמד בבסיס כל מלחמה עד אז.

אלא שהבעיה הפלסטינית לא תמה עם אש"ף. זמן לא רב אחרי הכיבוש ההרפתקני בלבנון הפתיעו הפלסטינים את ישראל בארוע מכונן, אשר הלך והתרקם מתחת לאפה. ב-9 בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה, התקוממות פלסטינית בתוך השטחים הכבושים. התקוממות עממית חסרת תקדים, אשר הציתה את דמיונם של כל מדוכאי העולם. לא עוד מלחמה נגד צבאות סדירים. מעתה מלחמה בילדי 48, הפליטים של מחנות דהיישה ובלאטה. אבנים, כרוזים, ושביתות מול רובים. התגובה האינסטינקטיבית של שר הביטחון דאז, יצחק רבין, היתה "לשבור להם את העצמות" אלא שמדיניותו כשלה. לאחר שנים של הקזת דם, יזם רבין יחד עם שותפו שמעון פרס את הסכם אוסלו.

אך שוב לא היה זה הסכם שלום. שוב היה זה הסכם שולל, שבו ראתה ההנהגה הישראלית את מעמדו הנחות של אש"ף, המובס והגולה בתוניס כהזדמנות פז לנצל את חולשתו של היריב: מצד אחד להפקיר אותו לגורלו על ידי ניתוקו משוק העבודה בישראל, מצד שני לרתום אותו , פוליטית, לעגלת ישראל, על ידי צירופו למטרייה האמריקאית באזור. ההסכם הבטיח את הישארות ההתנחלויות, נמנע מלהכיר בריבונות פלסטינית על השטחים שנכבשו ב-67, ויצר יישות חלשה ומושחתת שאיבדה במהרה את אמון העם. רבין, כמו סאדאת לפניו היה קורבן לרצח פוליטי של מתנגדיו מבית.

ארץ ישראל השבעה

לפני ארבעים שנה כאשר שכם, חברון וירושלים "שוחררו", יצאה ישראל בשירה ובניה, גם החילוניים וגם הסוציאליסטים, הוצפו ברגש מיסטי דתי והאמינו כי הנה הגיעה הגאולה. הרעיון של ארץ ישראל השלמה הלך וכבש את הלכי הרוח ברחוב. שטח משוחרר לא יוחזר. ב-1977 ארץ ישראל השלמה חברה לארץ ישראל השניה, וביחד, בשילוב מדהים של גינונים פולניים מחד וזעם מזרחי מאידך, הביאו ל"מהפך" ההיסטורי. מנחם בגין נבחר להנהיג את ישראל. הוא הבטיח הרבה "אלון מורה" וגם קיים. המצביא הגדול מכולם אריאל שרון דאג לפזר התנחלות מעל כל גבעה, כדי להבטיח שחלוקתה של הארץ תהפוך בלתי אפשרית.

ומאז נשפכו נהרות של דם, הדיכוי של העם הפלסטיני לא ידע גבול: מאות אלפים נכנסו לבתי הכלא וכשאלה מלאו הוקמו מחנות אוהלים, מרתפי השב"כ פעלו מסביב לשעון, צווים מנהליים שמקורם בימי המנדט הבריטי הוצאו, כל זאת כדי לשבור את רצונו של העם הפלסטיני לחופש. הגדה בותרה בין מחסומים וחומות, אבל כל זה כשל. ארץ ישראל השלמה הפכה למלכודת, להזיה משיחית מנותקת מהמציאות. ואז צץ הרעיון להתנתק, לעזוב, לברוח כמה שיותר מהר. אלא שההתנתקות לא באה על מנת לאפשר חופש לבני העם השני, אלא כדי להתנקם. בתחילה על ידי הסכם אוסלו, וכאשר זה כשל – באה ההתנתקות החד צדדית. ההתנתקות שחררה את ישראל מאחריות, אבל לא שיחררה את הפלסטינים מהכיבוש.

וכך ארץ ישראל השלמה נסוגה לאיטה עד כי אותה מפלגה שנשאה את דגלה התפלגה, ולא אחר מאשר אבי ההתנחלויות, אריאל שרון, פרש ממנה כדי להקים את מפלגת קדימה. פרש וקרס. "ארץ ישראל", כאידיאל הלאומיות ו"הסוציאליזם" נפלה, ואת מקומה תפס אל הממון, בדמות האידאולוגיה הניאו-ליברלית. ישראל התהפכה על עצמה והפריטה את עצמה לדעת. וכך, חזון ארץ ישראל השלמה הפך לחזון ארץ ישראל השבעה.

מפלגת קדימה מייצגת כיום את ישראל האותנטית: מיזוג של שמעון פרס וצחי הנגבי, אהוד אולמרט וחיים רמון. מדינה מושחתת, נטולת חזון ונטולת כוח רצון לעצב גורל חדש לאזרחיה ולשכניה. ארץ שפעם היה בה הגנרל חזות הכל: גבורה, חוכמה, תעוזה ויושר כפיים הפכה לארץ שבה גנרליה נחבטים ונחשדים בפחדנות, חוסר יושר וקרייריזם. גיבוריה התחלפו זה מכבר. מיליונרים פופוליסטים זוכים לכבוד מלכים ופוליטיקאים, גנרלים, אמנים וסתם עמך מחזרים לפתחיהם. ארץ אשר סירבה לוותר על כיבושיה ולהעניק אותם בהסכם שלום לבני העם הכבוש, חילקה את עצמה לשניים: עשירים ועניים. ממדינת העם היהודי, הפכה ישראל את עצמה למדינת העם היהודי העשיר. היא משרתת את המליונרים, אבל הם לא מחויבים לה כלל, אין להם רגש פטריוטיות, הרי העולם כולו הוא מולדתם. האדמה הפכה לא יותר מנדל"ן והוא משתרע על פני כדור הארץ כולו, תאילנד, רוסיה, ניו יורק או בואנוס איירס. הממון עף לו בחיפוש כל הזדמנות עסקית. ועניי עירך? הם עדיין נדרשים לצאת למלחמה, ולקבל את הדין בשם קדושת המולדת.

ארבעים שנה אחרי

כך, ארבעים שנה אחרי שינתה הארץ פניה ללא היכר. העשירים התעשרו, העניים התרוששו, בדיוק בהתאם לקוד שאימצה לעצמה המאה העשרים ואחת. אלא שעל פי אותו קוד נשארו גם עמי העולם העני, והפלסטינים ביניהם, מאחור. לאחר ארבעים שנה אנו מוצאים את הגדה המערבית ועזה מרוששות, ללא כלכלה, ללא ממשלה, כאשר הכאוס שולט בכל.

ובינתיים, החברה הישראלית מאסה בכיבוש, היא רוצה להיפטר ממנו ולהסתגר בבועה הישראלית. החיים בלי כיבוש נוחים יותר, הם פחות מטרידים, הם יכולים אפילו להיות "כיף" כמו שהבטיח אולמרט. ואין משהו שהחברה הישראלית אוהבת יותר מ"כיף". אלא שלכיף הזה יש מחיר, והוא לאפשר לעם השכן לחיות, ואת זה אין בישראל מי שמסוגל להפנים.

ארבעים השנים של דיכוי, הצליחו לא רק לשנות את פניה של ישראל, אלא גם את פניו של העם הפלסטיני. חסר הנהגה פוליטית ריאליסטית, נתון למאבק פנימי בין זרם דתי פונדמנטליסטי וזרם מושחת עד יסוד, איבד העם הפלסטיני גם הוא את זהותו ואת דרכו.

ועתה, אחרי המבול, כאשר ספק אם נשאר בכלל מה לחלק, בתוך הכאוס של המציאות החדשה, כאשר מלחמת אזרחים משתוללת בעזה ותושביה מתגעגעים לכיבוש הישראלי, הנשיא האמריקאי השמרן ביותר הגה חזון והכיר בזכותם של הפלסטינים למדינה לצדה של ישראל. אלא שהפלסטינים לא רוקדים דבקה בחוצות ראמללה. הם יודעים היטב כי על החורבות שהותירה ישראל מאחורי הגדר, לא ניתן להקים מדינה אלא לכל היותר בנטוסטאן עלוב תלוי בחסדיהם של נדבני השוק האירופי. על כן גם ארבעים שנה אחרי, ממשיך הכיבוש להיות נוכח למרות כל הנסיונות להחביאו.

החברה הפלסטינית עוברת משבר קיומי עמוק, ובאותה מידה מתמודדת החברה הישראלית עם משבר שונה בצורתו, אבל דומה במהותו. זהו משבר זהות המאיים על אושיות החברה. אבל, מתוך משברים היסטורים נולדים זרמים פוליטיים וחברתיים חדשים אשר מוכנים להתמודד עם שאלות קיומיות קשות. אנו חיים בצל משטר קפיטליסטי אשר מיטיב עם מיעוט וגוזר על הרוב לחיות חסר זכויות. הכיבוש הוא עוד צורה שבה מדכא ההון את הנתונים למרותו. ישראל המופרטת היא ההוכחה כי חזון עשיית הכסף, גבר על חזון עשיית הצדק ההיסטורי עם היהודים, ולא בכדי: צדק לאחד לא יכול להיעשות על ידי עשיית אי צדק לשני.

ומכאן, הפיתרון החותר לאידיאולוגיה מאחדת, חוצה גבולות לאומיים ודתיים, המתרכזת בזכותו של הרוב העובד, יכול להוות אלטרנטיבה לגדרות ההפרדה והכיבוש. אם יקחו את גורלם בידיהם, יוכלו פועלים יהודים וערבים בישראל, ופלסטינים בשטחים, למצוא שפה משותפת אשר תאפשר להם להתקיים תוך שיתוף פעולה מלא, במדינה אחת או בשתי מדינות שהגבולות ביניהן יהיו פתוחים. רק כך תוכל הדמוקרטיה לקבל את משמעותה המאחדת והשוויונית.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה