תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 29.08.09

רשות פלסטינית

מדינה פלסטינית תוך שנתיים?

בבוקר יום שלישי ה-25 לאוגוסט, כינס ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד מסיבת עתונאים, שבה הציג את תכניתו להקים מדינה פלסטינית בתוך שנתיים. במסמך ארוך פיאד מציין את קווי המתאר להקמתה של מדינה בגדה המערבית וברצועת עזה על בסיס גבולות 1967, כאשר המסמך מדגיש את השנויים הפנימיים הנחוצים לתשתית החוקתית, הכלכלית והחברתית של המדינה העתידית. לא ברור מה הניע את פיאד להציג את התכנית דווקא כאשר המגעים בין ממשלת נתניהו לבין הרשות הפלסטינית נמצאים בקפאון עמוק מזה כחצי שנה. נראה כי פיאד שואף לבסס את מעמדו הפוליטי ע"י נסיון לקרום עור וגידים על חזון אובמה בדבר הקמת מדינה פלסטינית עד תום הקדנציה שלו.

לפיאד עצמו אין כל תמיכה ציבורית או מפלגתית, ובזירה הפלסטינית הוא נשען בעיקר על אבו מאזן. למעשה הוא איש אמונם האולטימטיבי של האמריקאים, המתנים כל סיוע לרשות הפלסטינית בכך שהכספים ינוהלו על ידו. תנאי זה מעורר את חמתם של גורמים בפת"ח הלוטשים עיניים לניהול הקופה הציבורית. זו היא כנראה הסיבה לכך שבחירים בפת"ח יצאו חוצץ נגד התכנית של פיאד, והאשימו אותו בכך שהוא מכריז על מדינה פלסטינית מעל ראשם ומנכס אותה, כאשר הם אלו שהקדישו שנים של מאבק למען השגה מטרה זו. גם החמאס יצא בהצהרה מתריסה נגד פיאד, והאשימו בכך שהוא מפקיר את העקרונות הפלסטינים, ובראשם את זכות השיבה.

פילוג פנים פלסטיני עמוק

אלא שהצדדים נאבקים על עורו של דב שטרם ניצוד. למעשה הזירה הפנים פלסטינית מסוכסכת יותר מאי פעם. בעיצומו של חום אוגוסט היינו עדים לפעילות פוליטית רבה, ובמרכזה ועידת הפת"ח, שהתקיימה בבית לחם. לאחר יותר משני עשורים, הוחלפה הגוורדיה הותיקה בהנהגה חדשה. תוצאות הועידה, וכן הסכסוך הבלתי פתור עם חמאס מרמזים כי הצהרותיו של פיאד אודות הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בעוד שנתיים הן יותר תרגיל פוליטי מאשר מציאות ברת קיימא.

בחינה שטחית של השמות שנבחרו לועד המרכזי, המוסד המוביל של הפת"ח, הכולל עשרים חברים, יגלה לנו שאותם אישים המזוהים עם הסכמי אוסלו על כל תחלואיו, השתלטו על הפת"ח. בראשם עומד אבו מאזן, שנבחר בקונצנזוס, כאשר איש לא קורא תגר על מעמדו. הנציגים של הפזורה נעלמו בדרך כלל מהמוסד המוביל, ואת מקומם תפסו אנשי הגדה המערבית ועזה. בכך חתם הפת"ח את המהפך שהתחיל עם חתימת הסכמי אוסלו, כאשר הפזורות הפלסטיניות בירדן, סוריה ולבנון אבדו את משקלם, ואש"ף מרכז את כוחו בגדה המערבית וברצועת עזה.

בבדיקה נוספת של שמות הנבחרים ניכר כי מוחמד דחלאן, ג'יבריל רג'וב, תופיק טיראווי, וחוסיין שייח', אנשי מנגנוני הבטחון השונים האחראים על "השיטה" בתוך השטחים הכבושים, קמים לתחיה מהגחלים הלוחשות כמו ציפור הפניקס. זהו המשטר אשר ייסד יאסר ערפאת, המבוסס על אנרכיה בטחונית, שחיתות פוליטית וכלכלית, ובעיקר על שיתוף פעולה מלא עם הגנראל האמריקאי דייטון ותאום הדוק עם השב"כ הישראלי.

מנהיגי שטח אלה, הם שיצרו בשטחים הכבושים מציאות בלתי אפשרית, שהביאה בסופו של דבר לנצחון החמאס בבחירות האחרונות, ולמלחמת האחים אשר פילגה בין הגדה המערבית ובין עזה. למעשה נתנה ועידת הפת"ח גושפנקא מלאה למדיניותה של הרשות הפלסטינית מאז הקמתה, מבלי לבוא חשבון עם אף אחד ממי שהנהיגו אותה. היוצא מן הכלל הוא פארוק אלקדומי, "שר החוץ" של אש"ף, אשר האשים את אבו מאזן ואת דחלאן בתכנון הרצח של ערפאת בפגישה שקיימו עם אריאל שרון לאחר פרוץ האינתיפאדה השניה.

לא פלא שהשיחות המתנהלות בתווך מצרי בקהיר בין הפת"ח והחמאס נכנסו לקפאון עמוק. ועידת הפת"ח היה בה משום הכרזת מלחמה על החמאס, משום שאותם אישים שעשו הכל להפלתה של ממשלת איסמעיל הנייה הפכו לבעלי השפעה מכריעה בפת"ח. החמאס השיב באותה מטבע, ומנע מנציגי הפת"ח המתגוררים בעזה להגיע לבית לחם, זאת כאשר ישראל הרשתה אפילו לנציגי פת"ח ממחנות הפליטים בסוריה ולבנון להכנס לבית לחם כדי להשתתף בועידה. לא נבחרה אף אישיות שיכולה לגשר בין שני המחנות. ודווקא האנשים השואפים להפיל את שלטון החמאס בעזה, ותומכים (באופן לא פומבי) בהמשך המצור הכלכלי והפוליטי עליה, שולטים היום בתנועה. אפילו מרוואן ברגות'י, הכלוא בישראל, שרבים רואים בבחירתו סמן לשינוי עמוק אינה משנה את התמונה הכללית.

תנועת החמאס מצדה ממשיכה לנהל מדיניות, שמטרתה העיקרית היא לבסס את שלטונה ברצועה כדי להביא להסרה ההדרגתית של המצור על עזה. לצורך זה היא מקיימת הפסקת אש מוקפדת עם ישראל, ופועלת באינטנסיביות להגיע לפתרון סוגיית החייל השבוי גלעד שליט. מאידך, בענייני פנים, התנועה מטעימה את נחת זרועה. הצו של חמאס המורה לתלמידות ללבוש את "הג'ילבאב" כתנאי להכנס לבתי ספר הינו סימן ברור, כי החמאס משליט בהדרגה את חוקי השריעה, עם דגש מיוחד על לבושן של הנשים. חוקי ההפרדה בין נשים ולגברים משליטים משטר של פחד, המאפשר לשלטון להתערב בחייהם הפרטיים של האזרחים ולקבוע את אורחות חייהם. כך נוצרות שתי ישויות בשטחים הכבושים: האחת חילונית ובירתה ראמאללה, והשניה איסלאמית פונדמנטליסטית ובירתה עזה.

תכניתו של פיאד להכשיר את הקרקע להקמת מדינה פלסטינית תוך שנתיים, נראית לא יותר מאשר הכרזה נוספת לפרוטוקול, שגורלה לא יהיה שונה מקודמותיה, החל מההכרזה החגיגית על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית באלג'יר בשנת 1988, כאשר אומץ ההמנון הפלסטיני עם מילים של המשורר הלאומי מחמוד דרוויש, ועם לחן של המלחין היוני תיאודוראקיס. או אח"כ, הסכם אוסלו וכל נספחיו ביניהם: הסכם מיטשל, מפת הדרכים, ואנא פוליס. לא נשאר דבר מהתכניות האלו. תכניתו של פיאד והעיתוי שלה תמוה. האם לא היה זה מתפקידן של מוסדות הפתח החדשות לצאת עם תכנית פוליטית חדשה? במקום זאת מתפרסם מסמך, שנכתב על ידי אדם האמון על הממשל האמריקאי. כאשר הוא מדגיש שוב ושוב את נושא השקיפות הוא למעשה מאשים את הרשות הפלסטינית בכך שהיא לא עשתה במשך 15 שנות קיומה צעד רציני אחד לבנות את התשתיות הנדרשות להקמת מדינה פלסטינית ברת קיימא.

ישראל מנצלת את החולשה

המצב העגום בזירה הפלסטינית לא צריך לשמח את הימין בישראל. במצב עניינים זה, הצהרותיו של שר החוץ הישראלי ליברמן, הטוען שפתרון הסכסוך עם הפלסטינים לא יחול גם בעוד 16 שנה, לא נראות רחוקות מהמציאות. אם ליברמן צודק, והנשיא אובמה יכשל במימוש חזונו בדבר הקמת מדינה פלסטינית, עפ"י הקצב של גידול ההתנחלויות יהיו תיאורטית, כחצי מיליון מתנחלים בגדה המערבית. המשמעות היא שחלום המדינה הפלסטינית ייגנז לנצח, והגדה המערבית תהפך לשטח ישראלי דה פקטו. אז יהפוך משטר האפרטהייד, מחזון עיוועים המועלה בקרב חוגי האקדמאים ברחבי העולם, למציאות פוליטית בלתי פתירה. ישראל תאבד את זכות קיומה כמדינה דמוקרטית הזוכה ללגיטימציה בינלאומית, וגורלה יהיה כגורלו של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. הנסיון להיבנות מחולשת הפלסטינים, והטיעון כי אין שותף לשלום, ממיטים אסון לא רק על הפלסטינים אלא גם על הישראלים עצמם

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה