תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 23.09.09

דו"ח גולדסטון: כתב אישום חמור ללא מנגנון אכיפה

דו"ח הועדה לזכויות האדם של האו"ם, בראשות השופט ריצ'רד גולדסטון, שחקרה את הפשעים שבוצעו בזמן המלחמה האחרונה בעזה, נפל בישראל כמו פצצה. כזכור, ממשלת ישראל סרבה לשתף פעולה עם הוועדה, וגולדסטון נאלץ להכנס לעזה דרך מעבר רפיח המצרי. מראות ההרס בהן חזה, הביאו אותו למסקנה, כמו מדינאים אירופאים רבים שבקרו בעזה לאחר המלחמה, שישראל הפעילה כוח צבאי בלתי מידתי, מעל ומעבר לסכנה הממשית שנשקפה לבטחונה. יותר ממאה ילדים הרוגים, ומשפחות שלמות שנכחדו, הוו עדות חותכת, לכך שישראל הפכה את האוכלוסיה האזרחית הפלסטינית למטרה אסטרטגית, ושמשו בסיס להאשמתה בביצוע פשעי מלחמה.

למעשה אין בכך כל חדש. המלחמה האחרונה בה נלחמה ישראל נגד צבאות סדירים, היתה מלחמת אוקטובר 73. מלחמה זו גבתה את חייהם של אלפי חיילים ישראלים, מצרים וסורים, ובדיעבד גם שמה קץ למלחמות בין ישראל ושכנותיה. מאז, כבר 36 שנה מנהלת ישראל מלחמות מול מיליציות חמושות, לבנוניות או פלסטיניות, כאשר האוכלוסייה האזרחית בתווך, משמשת כמטרה לגיטימית. הדפוס החדש עוצב במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982, עם המצור על בירות, הטבח במחנות הפליטים סברא ושתילה, הפצצת מחנה הפליטים עין אל-חלווה ואלפי אזרחים הרוגים ופצועים. הקהילה הבינלאומית גיבתה באותה עת את ישראל ועצמה עין נוכח הפשעים שבצעה. אלא שבמבצע "עופרת יצוקה" התגובה הבינלאומית השתנתה. המראות שחלחלו מעזה בזמן המבצע, עוררו את זעמה של הקהילה הבינלאומית, והולידו את ועדת החקירה של האו"ם. דו"ח גולדסטון הוא פרי של הגישה החדשה לפיה על ישראל לשלם מחיר עבור המעשים שבצעה במהלך אותה מלחמה.

חילוקי דעות בישראל

כמו בכל נושא פוליטי, גם ביחס לדו"ח גולדסטון היו הדעות בישראל חלוקות. הרוב המכריע גינה את הדו"ח, תיאר אותו כפרס לטרור, והאשים את ועדת האו"ם במשוא פנים פוליטי. מצד שני, מאמר המערכת של עיתון "הארץ", המשקף דעה יותר ליברלית, קרא להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את המלחמה, ובכך להענות לדרישת מחברי הדו"ח. עמוד הדעות של "הארץ" פרסם שתי עמדות סותרות: הראשונה של ארי שביט, שוללת את עצם כינון ועדת האו"ם, בטענה שמעשיה של ישראל דומים למעשי האמריקאים והאירופאים בעיראק ובאפגניסטן. שביט קורא "להעמיד לדין את הנשיא אובמה" כדי להמחיש את האבסורד בדרישתה של הוועדה לזמן את ראש הממשלה, שר הבטחון והרמטכ"ל של ישראל בפני בית הדין הבינלאומי בהאג. עמדה שניה, של גדעון לוי, רואה בחיוב את ממצאי הדו"ח, ומצטרפת למאמר המערכת של העיתון בתביעה להקים ועדת חקירה ממלכתית.

צודק ארי שביט בטענה, שפשעי המלחמה של ארה"ב בריטניה וגרמניה אינם נופלים מאלו של ישראל. הכבוש של אפגניסטן או עיראק אינו פחות אכזרי מהכבוש של הגדה המערבית גם אם אינו יכול לשמש הצדקה להתנהגותה של ישראל. ברור שללא הגבוי האירופאי, ובעיקר האמריקאי, ישראל לא הייתה יכולה לבצע את פשעיה כלפי הלבנונים והפלסטינים. עובדה, שבשנת 1991, בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר ארה"ב רצתה למנוע תגובה ישראלית להפצצה העיראקית על תל אביב, היא ידעה לעשות זאת ביעילות רבה.
מצד שני, הצעתו של גדעון לוי להקים ועדת חקירה היא אבסורדית, לאור נסיון העבר עם ועדות חקירה ישראליות. לדוגמא, הועדה שחקרה את טבח סברא ושתילה מצאה את שר הבטחון דאז, אריאל שרון, אשם. זה לא מנע ממנו להפוך, לאחר עשרים שנה, לראש ממשלה, ולהנדס את הנסיגה מעזה ואת הכנסתה לסגר, שהביאו בסופו של דבר למלחמה האחרונה.

הכל פוליטי

ישראל הפעילה בעזה כוח מאסיבי, לא כדי להגן על עצמה, אלא כדי להשיג תוצאה פוליטית. מטרתה היתה לכופף את חמאס, ולאלץ את הארגון להתנער מהמאבק המזוין. באותה שיטה בדיוק היא השתמשה בלבנון, כאשר ניסתה באמצעות גרימת סבל נורא לאוכלוסיה האזרחית, להפעיל לחץ על הנהגת חזבאללה לסגת מעמדותיה. כפי שניתן לראות, המטרה הושגה. חמאס הפסיק את ירי הטילים על ישראל, למרות שהמצור על עזה נמשך, וכן נאלץ לחזור לקהיר כדי לשאת ולתת עם הרשות הפלסטינית על הסדר פוליטי ובחירות חדשות.

גם הדו"ח של גולדסטון הוא פוליטי בעיקרו. הועדה לזכויות האדם של האו"ם אינה יכולה לכפות על מועצת הבטחון הקמת בית דין בינלאומי, שבו יובאו לדין מנהיגים ישראלים. מאידך, באמצעות הדו"ח היא יכולה ליצור דעת קהל רחבה נגד הכיבוש הישראלי. הקהילה הבינלאומית סבורה שארבעים שנה הן זמן מספיק לסיים סכסוך, אשר פתרונו ברור לכל, והוא תומצת בסיסמת נאומו של נשיא ארה"ב בקהיר- "שתי מדינות לשני עמים", סיסמא שישראל מסרבת לקבלה.

גולדסטון בודאי יודע כי ישראל לא הייתה לבד במלחמה בעזה. היא קבלה תמיכה, ישירה או בלתי ישירה, מהרשות הפלסטינית, וזכתה להבנה שבשתיקה מצד מצרים. זכורים דבריו של השר המצרי לשירותים חשאיים, עומר סולימן, שהזהיר את משלחת חמאס ערב המלחמה, שאם תמשיך להתעקש על עמדתה "ישראל תדע לתת להם סטירה".
דו"ח גולדסטון מהווה יריית אזהרה יותר מאשר נסיון ליירט את ישראל. ישראל איננה יוגוסלביה, ולעולם אין אינטרס להביא לפירוקה. גם פלסטין רחוקה מלהיות קוסובו, ואין מקום להשוות בין מילוסוביץ, שהפך למצורע בעיני הקהילה הבינ"ל, לבין ראש ממשלה ישראלי. נראה שהניסיון שצבר גולדסטון בשדות הקטל של הבלקן, אינו מספיק לדרמה המזרח תיכונית.

דו"ח גולדסטון יכול היה להוות מנוף ללחוץ על ישראל, ולבודד את נתניהו תחת האיום שסרבנותו תגרור אותו בסופו של דבר לבית הדין הבינלאומי בהאג. בפועל קרה בדיוק ההפך, כאשר נתניהו יצא וידו על העליונה. ב-22 בספטמבר, נפגשו ראש ממשלת ישראל, הנשיא אובמה וראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן בניו יורק בזמן הכינוס של העצרת הכללית של האו"ם. הפגישה התקיימה למרות סרובה של ישראל למלא את התנאי המינימלי שהציב בפניה הבית הלבן -להפסיק את הבניה בהתנחלויות. נתניהו שנפגש אין ספור פעמים עם השליח האמריקאי ג'ורג' מיטשל, זכה להכרה נוספת במפגש המשולש עם אבו מאזן, שנאלץ להסכים להזמנתו של אובמה לעוד מפגש עקר.

דו"ח גולדסטיין הוא אמנם כתב אישום חמור, אך מחוסר לחלוטין מנגנון אכיפה. הכבוש הישראלי יימשך ועמו ימשך סבלם של הפלסטינים. בישראל שולט הימין ביד רמה והוא גורר אחריו חלקים הולכים וגדלים מהשמאל. בצד הפלסטיני מתנהלת מלחמה בין שני פלגים יריבים, המתעניינים בשלטון יותר מאשר בגורל העם. התקוה הגדולה שהפיח הנשיא אובמה מתפוגגת על רקע הקשיים שלו לעושת סדר מבית, להעביר את הרפורמה בבריאות, להטיל פיקוח על וול סטריט, ולאפשר יותר חופש לאיגודים המקצועיים. למרבה האירוניה, אובמה מצטייר כחלש מול נתניהו.
במציאות שכזו, אין די במציאת אשמים בפשעי מלחמה. כדי לשים קץ לכיבוש דרוש שנוי עמוק בתוך ארה"ב עצמה, ומשם גם בישראל וברשות הפלסטינית. עד אז ישארו העובדות שחשף דו"ח החקירה המרשיע - לא יותר מנזיפה חמורה לפרוטוקול.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה