תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 20, ינואר 2007

שטחים כבושים

כיצד פרצה המלחמה שאיש לא רצה בה

מתוך מסמך פוליטי שהוגש לועד המרכזי של מפלגת דע"ם, ספטמבר 2006

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: כיבוש

השלכותיה של מלחמת לבנון השניה, צריכות להיבחן על רקע השינויים הדרמטיים שעברו על האזור בשלוש השנים האחרונות: נפילת משטרו של סדאם חוסיין בעיראק, התמוטטות הרשות הפלסטינית כתוצאה מניצחון חמאס בבחירות הפרלמנטריות, והשינוי הפוליטי והכלכלי העובר על ישראל. לכל אלה יש להוסיף בעיה אסטרטגית, והיא ואקום פוליטי שנוצר כתוצאה מהתמוטטות בריה"מ. מעמד הפועלים העולמי והמקומי אינו מצליח להתגבר על החסרון בכוח שיבלום את הציר המנהיג של ארה"ב. הואקום הזה מתמלא מצד אחד בתפיסות ניאו-ליברליות של המשטר הקפיטליסטי העולמי מצד אחד, ובזרמים פונדמנטליסטיים דתיים, שקנו שליטה בקרב מרבית תושביו הערבים של המזה"ת.

מפלגת דע"ם התנגדה למלחמה בלבנון וראתה את ממשלת ישראל כאחראית לה, למרות הפרובוקציה ההרפתקנית של חיזבאללה. מה שהנחה את עמדתנו בראש ובראשונה הם האינטרסים של מעמד הפועלים שהוכה בשני צידי המתרס. העמדה שאימצנו, עמדה בסתירה למצב הרוח הלאומני והשוביניסטי ששלט הן בחברה הערבית והן בחברה הישראלית.

לדע"ם עמדה נחרצת גם ביחס לאיסלאם הקיצוני על כל צורותיו וביטוייו.

באופן היסטורי, האיסלאם הקיצוני נבנה תוך כדי ניהול מלחמות ג'יהאד נגד השמאל והקומוניסטים. מתקפת ה-11 בספטמבר הוכיחה את האופי ההרפתקני והתוקפני של אותו זרם. זרם זה קנה לו חזקה בקרב ההמונים המוסלמים, כשהוא נבנה על חולשתן של מערכות השלטון הרופפות בעולם הערבי, המתאפיינות בעוני משווע, אבטלה והיעדר זכויות אדם בסיסיות.

נצחונות פירוס

בראיון הראשון שקיים לאחר סיום המלחמה, הצהיר חסן נסראללה, שאילו ידע בודאות של אחוז אחד, שישראל תפתח במלחמה נגד לבנון כתגובה לחטיפת החיילים, לא היה מבצע את הפעולה. כיצד יתכן שחזבאללה טעה כל כך בהערכותיו לגבי המצב האזורי והפנים ישראלי?

אחת הסיבות שהביאו לפתיחת המלחמה האחרונה נעוצה בנסיגה החד צדדית הישראלית מלבנון בקיץ 2000. לנסיגה זו ניתן לספק שני הסברים. הראשון, של חזבאללה, הציג את הנסיגה כניצחון היסטורי, חסר תקדים בתולדות הערבים, על ישראל. גישה זו אף מציגה את אינתיפדת אל-אקצא בשנת 2000 כתוצאה ישירה של אותו ניצחון. זאת על אף שהאינתיפאדה לא היתה קשורה כלל ועיקר למאורעות שהתרחשו בלבנון, אלא נבעה מכישלון הרשות הפלסטינית והסכם אוסלו.

ההסבר השני, הלוקח בחשבון את מאזן הכוחות העולמי הנוכחי שאינו מאפשר להביס צבאית את ישראל הנתמכת על ידי ארה"ב, גורס שישראל החליטה לסגת מלבנון משום שלא היה לה כל עניין בשליטה על דרום המדינה אך בעיקר, כדי לנטרל כל תירוץ אפשרי להישארות סוריה על אדמת לבנון. הסכם בלתי מוכרז משנת 1976, איפשר לישראל ולסוריה לחלוק ביניהן את ההשפעה בלבנון. מצב זה בא לקיצו עם נסיגת ישראל מלבנון בשנת 2000.

ל"ניצחון" בו התפאר נסראללה בשנת 2000, התלווה מהפך פוליטי שבו תפסה את השלטון הנהגה בורגנית קפיטליסטית, סונית ונוצרית, בראשות רפיק אל-חרירי, עד לא מכבר בן ברית קרוב של סוריה וחזבאללה. חרירי נרצח אמנם, אבל הרצח לא השיג את מטרתו, ולא מנע את נצחון גוש ה"14 באפריל" המתנגד לנוכחות הסורית בלבנון בבחירות 2005. למהפך זה קדמה החלטה 1559, שאומצה על ידי מועצת הבטחון של האו"ם בספטמבר 2004, קראה לנסיגת סוריה מלבנון ולפרוק חזבאללה מנשקו. לאחר נסיגת ישראל, הבינה הבורגנות הלבנונית שנפלה לידה הזדמנות פז להיפטר מהנוכחות הסורית ומהנשק של חזבאללה גם יחד.

אין ספק שהתפתחויות אלה בלבנון שיחקו לידיה של ישראל. אחת ממטרות הנסיגה החד צדדית מלבנון, היתה לחסום את הדרך בפני משא ומתן על הגולן, על ידי ניטרול הקלף החזק ביותר של סוריה - התנגדות חזבאללה. מאחורי המהפך הפוליטי בלבנון, ואימוץ החלטה 1559 שבודדה את סוריה, עמדו ארה"ב וצרפת בשיתוף פעולה מלא עם ישראל.

למרות הנסיגה של הצבא הישראלי וסיום הכיבוש, התנאים הבינלאומיים לא איפשרו לחזבאללה ליהנות מהמצב החדש. לאחר שהסתיימו חגיגות השחרור, החל הויכוח האמיתי בין הצדדים השונים. הנסיגה הישראלית שברה את הקונצנזוס הפנימי ממנו נהנתה תנועת ההתנגדות. מצד אחד, הבורגנות שרצתה לחזור לחיים נורמאליים לאחר שנים של מלחמת אזרחים וכיבוש. מצד שני, חזבאללה המייצג את הדרום העני, רצה להמשיך בהתנגדות נגד ישראל. הפילוג לבש אופי מעמדי - ביירות העשירה מול הדרום העני; אופי עדתי - שיעים מול סונים; ואופי תרבותי - לבנון הליבראלית נוסח המערב, מול לבנון הדתית בסגנון איראן.

למצב החדש והבעייתי שבו מצא את עצמו חזבאללה יש תקדים. אחרי מלחמת שמונה השנים בין עיראק לאיראן, ולאחר הניצחון הדחוק של סדאם במלחמה זו הוא ביקש לקצור את פירותיה. המלחמה, עלתה לו במחיר אדיר של קורבנות והפסדים כלכליים, והוא מצא שמדינות ערב, שאת מלחמתן לחם נגד הפונדמנטליזם השיעי, הפנו לו את גבן ובמיוחד מדינות המפרץ. בתסכולו הוא פלש לכווית, וסיפק את התירוץ לפתיחת מלחמת המפרץ הראשונה. כמו נסראללה, גם סדאם לא קרא היטב את המפה הפוליטית. וכך, המלחמה האחרונה לימדה אותנו, פעם נוספת, שניצחון הוא דבר יחסי. סדאם ש"ניצח" את חומייני האיראני, הופל לבסוף על ידי ארה"ב, בוש ש"ניצח" את סדאם שקוע בבוץ העיראקי וכל יוקרתו התנדפה, המוג'האדין האפגנים "ניצחו" את הסובייטים, ולבסוף הופלו, חמאס "ניצח" את ישראל, בכך שעלה לשלטון בבחירות, אך אינו יכול לשלוט, חזבאללה "ניצח" את ישראל בקרבות פנים אל פנים, אך הובס על ידי ישראל במישור הדיפלומטי ומעמדו בלבנון הוחלש. אשליית הניצחון מעוורת ומובילה לשיקול דעת מעוות. אשליה זו היא שעמדה בבסיס החלטתו השגויה של נסראללה לחטוף את החיילים הישראלים.

כיצד סייעה הפלת סדאם לפרוץ המלחמה בלבנון

המלחמה האמריקאית בעיראק תרמה לפרוץ המלחמה בלבנון משום שהפלת סדאם חוסיין חיזקה את המשטר האיראני והפכה אותו לכח אזורי, על רקע חולשת המשטרים הערבים באזור. למרות המלל האנטי אמריקאי, האיראנים שתפו פעולה עם כיבוש עיראק.

איראן שואפת לפרוש את השפעתה על שטחי עיראק הגובלים בה. שטחים אלה, כמו נג'ף וכרבלא, הם בעלי חשיבות דתית לשיעים. השתלטות המפלגות השיעיות על הפרלמנט בעיראק, שינתה את המצב הפוליטי ששרר בזמן סדאם, והוסיפה כוח והשפעה לאיראן, על חשבון המדינות הערביות הסוניות.

בשל סיבות פנימיות, הנוגעות לכלכלה כושלת ואופוזיציה ליברלית, התרחש באיראן שינוי מסוכן מאוד בבחירות 2005, עם ניצחון אחמדינג'אד, נציג הזרם השמרני. הוא משתמש במלל קיצוני כדי לנתב את זעם ההמונים לאויב החיצוני - ישראל וארה"ב (איתה, כזכור, הוא משתף פעולה בעיראק). למרבה הפלא, הבחירות שהתקיימו באותו הזמן בלבנון, הסתיימו בתוצאה הפוכה, עם ניצחון הגוש הליברלי האנטי סורי ואנטי חזבאללה.

השינויים הפוליטיים באיראן גורמים לאי נחת בקרב המשטרים הערביים. מאז המהפכה האיסלאמית של חומייני, בשנת 1979, טוענת איראן למונופול על האיסלאם המהפכני האמיתי. דווקא עיראק היתה זו שהיוותה את המכשול העיקרי בפני ההשתלטות של איראן על העולם הערבי. היום, לאחר נפילת עיראק, ולאחר ההסתבכות האמריקאית במלחמה, נותרו המדינות הערביות, ובמיוחד נסיכויות המפרץ, ללא כל מגן בפני השאיפות האזוריות של איראן.

וכך, במקום שאיראן שתהווה גורם ממתן ומרסן, היא דחפה את נסראללה לעימות לא רק עם ישראל, אלא גם עם הכוחות הפוליטיים הלבנוניים. סוריה מצידה תמיד מעוניינת ללבות את האש הלבנונית, בתור קלף מיקוח נגד ישראל. במצב זה לא היה כל גורם שירסן את חזבאללה, וימנע ממנו מליפול לטעות, שעלתה ללבנון מחיר כבד כל כך.

מה רוצה ישראל?

ללא קשר לתזמון של פעולת חזבאללה, אין ספק שישראל לא היתה מוכנה לפתיחת מלחמה בסדר גודל כזה נגד לבנון. גם ישראל סבלה מקוצר ראות. בנסיגתה החד צדדית מלבנון ובהשאירה את התיק הסורי פתוח היא נתנה לחיזבאללה תרוץ להמשיך להתעצם צבאית, תחת התירוץ שהוא נדרש לשמש כמגן הדרום מפני ישראל. הסכם שלום עם סוריה לא היה מאפשר לחיזבאללה לנהוג בדרום כאילו הוא בעל הבית.

אבל ישראל בחרה להתעלם מהתעצמותו של חיזבאללה. למעשה לבנון כלל לא עמדה על סדר היום של ממשלת ישראל, שהוקמה רק חודשיים קודם לכן, והתמודדה עם השאלה הפלסטינית. אולמרט עמד בפני בעיה חדשה: עליית חמאס לשלטון והמשך ירי הקסאמים החלו לכרסם בתמיכה ברעיון ההתנתקות, וליצור קונצנסוס חדש בדעת הקהל, שראה בנסיגה החד צדדית מעזה מהלך שסיבך את העניינים במקום לפתור אותם.

אי אפשר להבין את מהלך ההתנתקות מעזה, ללא ההקשר הרחב יותר של המלחמה נגד עיראק. בעיצומה של אינתיפאדה, שנפתחה בשנת 2000 והלכה והחריפה, ישראל האמינה בכל ליבה לנבואתם של האמריקאים שנפילת סדאם חוסיין תוביל ליצירת "מזרח תיכון דמוקרטי חדש". תקוות אלה הלכו והתפוגגו ככל שהצבא האמריקאי שקע עמוק יותר בבוץ העיראקי. התוכנית לדמוקרטיזציה של המזרח התיכון הוכחה כבלתי מציאותית. שרון הבין שעליו לשנות מדיניות, והחליט לנקוט בצעד חד צדדי של התנתקות, תוך הפניית עורף לבני בריתו לשעבר מהימין הקיצוני בישראל.

אולם, לאחר הנסיגה מעזה התברר, שהדרך החדשה אינה מובילה למטרה. בבחירות לפרלמנט הפלסטיני שהתקיימו מיד לאחר יציאת ישראל, ניצח החמאס. ישראל סירבה לשתף פעולה עם הממשלה החדשה. בתמיכת שאר מדינות העולם היא כפתה על הרשות הפלסטינית מצור כלכלי, והפכה את חייו של העם הפלסטיני לבלתי נסבלים עוד יותר מבעבר. הממשלה החדשה, חצויה בין שתי גישות, מתונה וקיצונית, לא הצליחה להשתלט על הרחוב. את פעולות ההתאבדות החליפו עתה הפצצות של ערים ישראליות ברקטות "קסאם". הביטחון קצר המועד ממנו נהנו אזרחי ישראל לפני ההתנתקות, התפוגג.

תחת לחץ העימותים עקובי הדם בין החמאס לפתח, נאות ראש ממשלת החמאס, אסמאעיל הניה, לצרף את חתימתו לחתימת נשיא הרשות, מחמוד עבאס, על "מסמך האסירים". מסמך זה מתווה את העקרונות הבסיסיים לדו קיום בין הנשיא, המעוניין במשא ומתן עם ישראל, ובין הממשלה, שממשיכה לדבוק בהתנגדות כזכות יסוד.

חטיפת החייל הישראלי גלעד שליט לרצועת עזה, טרפה מחדש את הקלפים והיוותה מעין מכת מחץ לנסיונות להגיע להסכם בין הרשות וממשלת החמאס לישראל. בפעולה זו מילא תפקיד מרכזי חאלד משעל, ראש הועד הפועל של החמאס, היושב בדמשק. משעל מתנגד לזרם אותו מייצג הניה, ודוחה כל שיתוף פעולה עם עבאס, או ויתור לישראל על מנת להסיר את המצור שהטילה על הממשלה הפלסטינית.

ממשלת ישראל ראתה בפעולת חמאס פריצה של כל הקווים האדומים. לתפישתה, אין לפלסטינים כל סיבה לתקוף אותה, לאחר "שנסוגה" מעזה. הפעולה הזאת הביאה למהפך בדעת הקהל הישראלית, שהחלה לראות בתוכנית הנסיגה החד צדדית, מתכון לטרגדיה ולא אמצעי לשמירה על הביטחון.

על רקע זה באה פעולת החטיפה של חזבאללה. חסן נסראללה רצה להעלות את קרנו ואת הפופולריות של חזבאללה כגואל וכמשחרר הפלסטינים. חטיפת שני החיילים על ידי חזבאללה שתוזמנה יחד עם חטיפת גלעד שליט היתה יותר ממה שישראל יכלה לסבול. עתה, שהמלחמה נכפתה עליה, רצתה ישראל להשיג בה שתי מטרות יסודיות. האחת, שיקום כוח ההרתעה. והשניה, החשובה יותר, "מקצה שיפורים" של הנסיגה הקודמת מדרום לבנון, שיביא לדחיקת הכוחות המזויינים של חזבאללה צפונה מנהר הליטאני, ויאפשר לצבא הלבנוני לפרוש את כוחותיו בדרום.

ישראל לא ביקשה לכבוש את לבנון. היא ראתה בחזבאללה בעיה לבנונית פנימית שהטיפול בה הוא באחריות בינ"ל של האו"ם ובעיקר של ארה"ב וצרפת, להן אינטרסים משותפים במדינה. יתר על כן, ישראל גם הגיעה למסקנה, שהסכנה האיראנית אינה מעניינה, ופתרונה מוטל על ארה"ב והקהילה הבינ"ל. ישראל למדה את מגבלות כוחה ויכולותיה הצבאיות.

מלחמת לבנון והכיוון החדש

ישראל ניהלה את מלחמתה נגד חזבאללה בשני מישורים: באמצעות תקיפות חיל האוויר והקלף הדיפלומטי. נסראללה, בנאומיו המתלהמים, נהג להתפאר בכך שאינו זקוק לתמיכת המשטרים הערבים והקהילה הבינ"ל. בכך הוא איפשר לישראל לנצל באין מפריע את הזירה הבינלאומית לעצמה.

בניגוד לקונפליקטים קודמים שבהם התייחסה ישראל לכל כוח בינלאומי שאינו ארה"ב בחשדנות, הפעם התייחסה ישראל לזירה הבינלאומית, ובמיוחד לאיחוד האירופי, כבני ברית חשובים ביישום מטרותיה. בפעם הראשונה הצטרפו לקואליציה המלחמתית שהובילה ישראל מדינות ערביות מרכזיות כמו סעודיה ומצרים, בנוסף לממשלת סניורה הלבנונית, ולראש הרשות הפלסטינית.

השמירה על שלמות ה"קואליציה הבינלאומית המלחמתית" היתה אחת המשימות העיקריות של המלחמה. המטרה המיידית היתה להרחיק את חזבאללה מהגבול עם ישראל, ואולם המטרה לטווח ארוך, היתה להשיג החלטה של מועצת הבטחון, שתחזק את מעמד הממשלה הלבנונית, ותאפשר לה לפרוש את כוחותיה על כל שטח לבנון. לפיכך, ישראל ניהלה את המלחמה תוך התייעצות מתמדת עם ביירות, באמצעות ארה"ב וצרפת ששימשו כמתווכות.

ישראל והממשלה הלבנונית ראו עין בעין את פרטי העיסקה שתחתם, ואשר תקפל בתוכה את הסכמת חזבאללה המיוצג בממשלת לבנון. הקווים הכלליים של אותה עסקה נקבעו כבר בשבוע הראשון של המלחמה. ואולם, לא ישראל, ולא חזבאללה, היו מעוניינים להפסיק את המלחמה. חזבאללה רצה למשוך את חיל הרגלים הישראלי לתוך אדמת הדרום, כדי להוכיח את עליונותו בעימות על המגרש שלו. ישראל, לעומת זאת, רצתה לאלץ את חזבאללה לוותר, מבלי שתיאלץ להכניס את כוחותיה ללבנון. התוצאה היתה הפצצה הרסנית של דרום לבנון, שהתרוקן מתושביו, והמשך ירי הרקטות והטילים של חזבאללה על ישובי הצפון.

התמשכות הקרבות לא שינתה את הקווים הכללים של העיסקה שהוסכם עליה בשבוע הראשון של המלחמה. המערכה הוכרעה במישור הפוליטי יותר מאשר בצבאי. דחיית הפסקת האש, בלחץ ארה"ב, שנועדה לתת לישראל משך זמן ארוך יותר להישגים צבאיים, הביאה רק ליותר הרס והרג אזרחים. חזבאללה טועה ומטעה כאשר הוא טוען שהזירה הדיפלומטית לא כפתה עליו ויתורים צבאיים. החלטת האו"ם 1701 היא פתרון ביניים, שמשאיר את חזבאללה מחומש, אולם מרחיק אותו מקווי החיכוך עם ישראל.

מדוע שינתה ישראל את עמדתה כלפי מעורבות אירופית? מצד אחד המצוקה אליה נקלעה ישראל, כאשר נאלצה להילחם בו זמנית בשתי חזיתות, הפלסטינית והלבנונית, אילצה אותה למתן את עמדתה, ולאפשר לאירופה למלא תפקיד. אבל לכך יש להוסיף את היחלשותה של ארה"ב כמעצמה עולמית ואזורית. ארה"ב איבדה את אמינותה במזה"ת, ומעמדו של בוש בזירה הפנים אמריקאית מידרדר. ארה"ב נזקקת היום למועצת הבטחון על מנת לטפל בשאלה האיראנית, ונאלצת לשתף פעולה עם צרפת בלבנון. גם ישראל נאלצה להתאים עצמה למצב העולמי החדש על מנת להגן על האינטרסים האסטרטגיים שלה.

אין ספק שהכיוון החדש יגבה מחיר פוליטי. בתמורה לשרותיה של אירופה, תיאלץ ישראל להתחייב למדיניות חדשה, ולוותר על הכיוון החד צדדי. מכאן, שהשאלה הפלסטינית, ושאלת הגולן עשויות לעמוד בקרוב מחדש על שולחן המשא ומתן, כאשר ממשלת ישראל תיאלץ לבצע ויתורים מהם היא מנסה להתחמק על מנת לא לעורר אופוזיציה פנימית.

תל אביב לא נלחמה

מאז ומתמיד נבחר הרמטכ"ל בהתאם לחשיבות החזית בה מתכוננת ישראל לעימות הבא. לפני ההסכם עם מצרים, נבחר לתפקיד הרמטכ"ל, מפקד הגזרה הדרומית ומומחה בכוחות שריון. לאחר שהחזית עברה ללבנון, נבחר לרמטכ"ל מפקד הגזרה הצפונית, איש חיל הרגלים.

מינויו של דן חלוץ, מפקד חיל האוויר לרמטכ"ל היה תוצאה של החלטה אסטרטגית, וביטא את הראיה החדשה של שדה הקרב העתידי. ישראל העריכה שהחזית הצפונית תשאר קרה, הודות לנסיגתה מלבנון, ולחולשתו של המשטר הסורי וצבאו המיושן. התחזית היתה שאנו נצבים בפתחה של תקופת המלחמות קרות. כל מה שישראל נזקקה לו, היה חיזוק כוח ההרתעה, שסופק בצורה מושלמת על ידי חיל האוויר.

גם תקציב הביטחון שיקף נאמנה את העמדה החדשה. היקף ההזנחה של חילות הרגלים התברר לכוחות המילואים, שהגיעו בצו 8 למחסני החירום הצבאיים, ולא מצאו שם דבר, אפילו לא ציוד צבאי. חלק חשוב מתקציב הביטחון הושקע ברכישת מערכות הגנתיות על בסיס טכנולוגיות חדישות, ובפיתוח נשק אווירי, שהפך לזרוע הצה"לית החשובה ביותר.

חלק נכבד ביותר מתקציב הביטחון הוצא על משכורות הקצינים הבכירים, במיוחד אלו מאגפי המנהל והטכנולוגיה. כאשר השוק הפרטי קורץ לקצינים הבכירים עם משכורות עתק, אין מנוס מלהעניק להם תנאי פרישה משופרים, מלגות, ומשכורות מכובדות, כדי שיאותו להמשיך ולשרת בצבא. השאיפה לממון החליפה את האידאולוגיה הציונית. אותה אידאולוגיה שראתה בשרות הצבאי חובה לאומית וערובה לקיום המדינה היהודית.

מאז הסכם אוסלו בשנת 1993, החלה להתגבש בישראל התפישה לפיה הכיבוש הישיר מהווה נטל על הפיתוח הכלכלי. הקיום של ישראל לא יובטח בכיבושים גיאוגרפיים בתקציבי בטחון, אלא בעליונותה הטכנולוגית והכלכלית על המרחב הערבי. הכיבוש עלה לישראל במחיר של בידוד פוליטי בעולם, וגם גבה ממנה קורבנות כבדים בנפש.

ראשיתו של תהליך זה בשינוי המבני שעברה הכלכלה הישראלית בשנת 1985, כאשר כלכלת המגזר הציבורי שנשלט על ידי הממשלה וההסתדרות, פינתה את מקומה לכלכלת השוק החופשי. המשפחות העשירות בישראל הפכו לבעלות הדעה הן במישור הכלכלי והן הפוליטי.

המדיניות הכלכלית הובילה למהפך אידאולוגי, שהגיע לידי מיצוי בהקמת מפלגת "קדימה" - המפלגה הראשונה שניצחה בבחירות כמעט ללא תקופת "הרצה". האידאולוגיה שאפיינה את החברה הישראלית, פינתה מקום לשאיפה לחיי רווחה המאפיינים חברה קפיטליסטית שמסוגלת להעניק ביטחון ורמת חיים למעמד הביניים. הערכים הציוניים הוחלפו בערכים פוסט ציוניים.

הסולידריות הבסיסית, שאיפשרה לציונות להחזיק מעמד חרף הקשיים הבטחוניים והכלכליים בהם נתקלה בתחילת דרכה, נעלמה לחלוטין. עמה נעלם גם השוויון בין כל האזרחים שהתבטא בשרות הצבאי, והיה מעין אמנה חברתית שהעניקה לו זכויות מובטחות: תעסוקה, ביטוח בריאות, פנסיה, מגורים, לימודים ועוד. האזרח הפך קורבן של השוק החופשי, עני יותר, ללא זכויות, עם פחות חינוך לילדיו ופחות שירותי בריאות מובטחים. בקיצור, החברה הישראלית נחלקה למעמדות: עשירים, ביניים ועניים מאוד.

מעמד הביניים הישראלי עשה חיל והגדיל את עושרו. הוא השתלב ללא קושי בשוק החופשי, שפתח בפניו אפשרויות חומריות בלתי מוגבלות. שכבה זו מתרכזת בתל אביב, הרחק מהשוליים הגיאוגרפיים העניים. היא אינה נלחמת, אינה שולחת את ילדיה להיהרג, והעתיד שהיא מבטיחה להם כולל חיים נוחים, השכלה אקדמית ועבודה ששכרה בצדה.

עם השנים התברר, שהמדינה הציונית אינה משרתת את כל העם היהודי, אלא רק את העשירים. הבורגנות, אינה רואה עצמה מחויבת לחברה, לא בהשקעת הונה בישראל, ולא ביצירת מקומות עבודה. פטורים נדיבים ממסים שנתנו לבעלי הממון, צמצמו בצורה הרסנית את תקציבי הרווחה לכלל הציבור. מפעלים רבים, שהיוו את הבסיס של המשק הישראלי, נמכרו לבעלי הון זרים שאין להם כל קשר לציונות או לאינטרס הלאומי. במקרה של היעדר רווחים, אותם משקיעים לא יהססו לסגור את המפעל או לפטר את הפועלים.

לא רק המשקיע הזר אלא גם המשפחות הישראליות העשירות, ששולטות במדינה, שותפות לבריחת הון מישראל החוצה. אפריקה, מזרח אירופה, אמריקה הלטינית ובמיוחד ארה"ב הפכו לכר פעילות מרכזי עבור ההשקעות של ההון הישראלי. לגבי אותן משפחות, ישראל מהווה אמנם בסיס ובית, אבל השוק העולמי הוא הזירה בה מתנהלת פעילותן הפיננסית. הריבוד החברתי בישראל, נחשף במלוא חומרתו בזמן המלחמה, כאשר העניים הופקרו לגורלם ללא סיוע.

ישראל אחרי המלחמה

המלחמה הבליטה את החלוקה בין מי שמשלמים את מחיר המלחמה, העניים, ובין מי שהיו רחוקים מסכנה, העשירים. לממשלה לא היתה ברירה אלא לנהל את המלחמה עם הצבא הקיים, ובמצב החברתי הנתון. לא פלא שהמלחמה יצרה משבר פוליטי חריף.

ישראל סובלת לא רק מפילוג מעמדי, אלא גם מפילוג פוליטי עמוק. יש בה ימין קיצוני המיוצג ע"י המתנחלים. יש בה יהודים מזרחיים עניים, אשר אימצו את הקו הדתי של ש"ס. יש בה מהגרים מרוסיה, שאימצו קו חילוני ימני, המיוצג ע"י ליברמן. לצד כל אלה קיימים הערבים, המהווים קבוצה מבודדת ומרוחקת מהחיים הפוליטיים בישראל. במלחמה האחרונה הזדהה רוב רובו של הצבור הערבי עם חיזבאללה. מעמד הביניים הישראלי, זה שקולו מכריע את הבחירות, מעביר את תמיכתו פעם לליכוד, פעם למערך, ופעם לרשימות מזדמנות דוגמת "שינוי" ו"קדימה".

במצב כזה, קשה לממשלה כלשהי לשרוד את מלוא תקופת כהונתה. הסיבה היחידה לכך שאין בנמצא היום רוב לפיזור הכנסת ולהחלטה על בחירות חדשות, היא היעדר אלטרנטיבה פוליטית אמיתית לממשלה הנוכחית. תנועת המחאה הדורשת את התפטרות הממשלה, מובלת ע"י התקשורת וחיילי מילואים. לא ברור מה בדיוק היא מציעה כמוצא למשבר הנוכחי, משום שהיא אינה מציבה אלטרנטיבה. היא מקבלת את הקונצנזוס שהמלחמה היתה צודקת, אבל חולקת על הדרך בה התנהלה, במיוחד ב-72 השעות האחרונות. תנועת המחאה גם אינה עוסקת בשאלת אחריות הממשלה להזנחת העורף והאזרחים. דומה שהיא מייצגת יותר את אגף הנעלבים שרצו לראות את ישראל מכה את חיזבאללה שוק על ירך.

מעמד הביניים, עליו נשענת הממשלה, לא ניזוק במלחמה. הכלכלה הישראלית המשיכה לפעול כרגיל, והבורסה בתל אביב המשיכה לעלות. בימים הראשונים של המלחמה, בעוד הצפון מופגז בטילים, נמכרו פרוייקטים ישראלים למשקיעים זרים במאות מיליוני דולרים.

מה שמאפיין את ישראל הוא מיקומה באזור התפר, בין העולם המפותח המערבי והעולם האיסלאמי העני. ההתנגשות בין שתי התרבויות מתרחשת בתוך ביתה ולא מעבר לים. מכאן הסתירה הגדולה – ישראל היא חברה קפיטליסטית, פוסט ציונית, המאמצת את צורת החיים ואת ערכי החברה האמריקאית, אך בה בעת היא נאלצת להשקיע בצבא, להילחם, ולהקריב את ילדיה כדי להגן על עצמה מפני העולם העני הסובב אותה. הביטחון האישי המובטח לכל אזרח שהיה מקובל בתקופת ייסוד המדינה, אינו אפשרי עוד עקב השינוי המבני שעברה הכלכלה הישראלית.

חיל המילואים, שנחשב לעמוד השדרה של הצבא, התגלה במלוא חולשתו במלחמה האחרונה. קציני המילואים של פעם, הם היום גיבורי הכלכלה החדשה. הם מנהלים בחברות הי-טק, מסעדנים, בעלי רשתות, בנקאים ואנשי מקצועות חופשיים, המרוויחים משכורות גבוהות ומתקשים לעצור את חייהם לטובת שירות מילואים, קצר ככל שיהיה.

בעבר לפועל המאורגן לא היתה כל בעיה לעזוב את מקום עבודתו כדי לשרת את המדינה. המדינה היתה מפצה את המפעל ואת הפועל. היום נעלמו מפעלי ההסתדרות והסקטור הציבורי, ואת מקומם תפסו חברות רב-לאומיות. השכיר אינו יכול להיעדר ולו ליום אחד, פן ימצא לו תחליף, אולי אף ממדינה אחרת. החברה הישראלית כבר אינה מתאימה לשירות מילואים של כל העם.

בן גוריון הגדיר בבירור מה צריך להיות אופיה של ישראל: מדינת רווחה, ערכים שיתופיים, צבא העם, כלכלה יהודית שתבטיח את עצמאות היהודים בישראל. בן גוריון היה פסימי לגבי פתרון של שלום עם השכנים הערבים וסבר שבמצב של מלחמה מתמדת רק הסולידריות הפנימית והעוצמה הצבאית תוכלנה להוות כוח מגן למדינה היהודית.

להנהגה הנוכחית אין תשובות. היא אינה יודעת כיצד לפתור את שתי הסתירות היסודיות העומדות בבסיס המשבר הכרוני של הזירה הפוליטית בישראל: הסתירה המעמדית הפנימית בין פועלים עניים וחסרי זכויות, ובין מעמדות הביניים והעשירים; והסתירה החיצונית, בין ישראל כמעצמה אזורית עשירה מאוד, ובין עולם ערבי נחשל ועני. שתי הסתירות הללו הן הציר עליו סובב המאבק הפוליטי בישראל.

עמדתה של מפלגת דע"ם שגינתה את תוקפנותה של ישראל אבל גם לא נסחפה אחר ההערצה ברחוב הערבי לחיזבאללה, נובעת מהשקפת העולם המרכסיסטית השואלת את עצמה קודם כל מה לפועל ולמלחמה הזו? גרסנו שמדיניותה החד צדדית של ישראל - השואפת לשמר את עליונותה, הן בלבנון והן בשטחים, במחיר כפיית עוני וליבוי סכסוכים בקרב שכניה - היא הדלק שמבעיר את האזור פעם אחר פעם. מצד שני, אנו מבינים שהתנגדות נוסח חיזבאללה, או חמאס לא רק שאינם יכולים לשנות את מאזן הכוחות הנוכחי, אלא שבקיצוניותם הם מביאים על בני עמם הרס חסר תקדים. אנו ניצבים מול מערכה ארוכה, התלויה בהתקדמות מעמד הפועלים בעולם. אנו מהווים חלק ממעמד הפועלים הבינלאומי, בניית כוחנו נעזרת בנסיונו, אך גם נפגעת מחולשתו. בעיית האבטלה, העוני, היעדר זכויות מינימליות לעובדים, אינן תופעות ישראליות או ערביות, אלא בינלאומיות. זו הסיבה שהפתרונות הפוליטיים והחברתיים למשטר הנוכחי צריכים להתעורר באופן גלובלי.

הפרוגרמה שאנו מציגים היא סוציאליסטית באופיה, ונשענת על מעמד הפועלים ועל הכוח של האיגודים והמפלגות הפועליות. הפרוגרמה שלנו קוראת ליצירת שינוי סדרי העדיפויות החברתיים כדרך לבניית חברה מודרנית מתקדמת שיוויונית ודמוקרטית, חופשיה מכל צורות דיכוי, אפליה וניצול.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה