תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 31.10.09

דיעה

מה משותף לכולנו

במאמר של דוב חנין ב- Ynet ,("שמאל הוא ההפך מימין" 21 לאוקטובר)
מעלה הכותב שוב את השאלה מהו שמאל? הוא מבכה את חולשת כוחו האלקטוראלי והשפעתו הפוליטית הזעירה של השמאל בישראל. ממשלת הימין בחסות מפלגת העבודה עתידה לשרוד את כול תקופת כהונתה ביציבות. חנין מזהה את המשבר האידיאולוגי הפוקד את מפלגת העבודה, את השיתוק הפוליטי של מרץ, את היות קדימה בכול זאת מפלגת ימין-מרכז כשהיא מגרדת רווח פוליטי מהמשבר של השמאל. הדבק שיחבר שוב את השמאל לדעת חנין היא אותה סיסמה ישנה (ויש יגידו שחוקה) "אחווה יהודית ערבית". שיתוף פעולה זה אכן חשוב וחיוני ליצירת חברה שוויונית ומתוקנת, אך השאלה המהותית היום היא מהי האג'נדה המחברת היום יהודים וערבים לכלל מאבק משותף?

ח"כ חנין, מביא כדוגמא חיובית את תנועת עיר לכולנו. אבל דווקא עיר לכולנו היא דוגמא לזניחת השמאל את תפקידו האמיתי. התנועה שסחפה אחריה המוני תל אביבים צמאי שינוי רדיקאלי, התבססה על רשימה יהודית בלבד. מתוך שיקולים טקטיים, בחרה עיר לכולנו להתנתק מרשימת יאפא הערבית, ואף, כפי שכותב חנין, "מעולם לא הגדירה את עצמה רשמית כשמאל".

יתכן שחנין סומך על הזכרון הקצר של הציבור, אבל עיר לכולנו, עם כל הצער שבדבר, היתה יותר מכל מחווה של חנופה חולפת לתל אביב המתנתקת. תנועה של שלל נושאים המתייחסת לשימור רמת החיים האיכותית של המעמד הבינוני, נוסח "בואו נלמד מאירופה" כשהיא מתעלמת במכוון מהנושאים החשובים באמת מהם יצמח מחדש השמאל . הסולידריות בין יהודים-ערבים, זכויות העובדים, ניתוץ החומה הלאומית בעיר תל אביב-יפו, ובניית עתיד משותף לעובדי שכר המינימום באשר הם. בעוד חנין מקדם אג'נדה של "מדינה שכיף לחיות בה" (כדברי אולמרט) חבריו בחד"ש, החכ"ים הערבים מקדמים אג'נדה לאומית מסתגרת שהמרחק בינה ובין שמאל הוא כמו המרחק בין נגה ומאדים והמרחק בינה ובין צרכיו של הציבור הערבי אף גדולה יותר.

בואו נקרא לילד בשמו: בישראל העכשווית, השמאל זקוק למפלגת עובדים חדשה. שמאל חזק בעל שורשים איתנים צומח בתוך המעמד העובד. הפועלים, יהודים, ערבים, זרים הם הבסיס לשינוי פוליטי חברתי כאשר המשבר הכלכלי והעוני הוא הדבק שהופך אותנו למעמד אחד בעל אינטס משותף. אלו הרוצים לממש את "שמאליותם", יקשרו את חייהם וקישוריהם לרעיונות של שוויון וצדק ככלי לקידום הזכויות האיגוד מקצועיות והפוליטיות של מעמד העובדים.

השיח השמאלי אכן היה מזוהה עם הסכסוך היהודית-ערבית, ועם אג'נדה ברורה לסיומו. אבל הפורמולה הלאומית, שקראה להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל ומלאה תפקיד מרכזי בדורות הקודמים, הפכה לאחר הסכם אוסלו לחסרת סיכוי. יתר על כן, בעידן הגלובליזציה וההפרטה הניאו ליבראלית, המשבר הכלכלי שפתרונו המאכזב מושתת רק על שקום וול סטריט – הפכו את השמאל, התקוע אך ורק בפתרון השאלה הפלסטינית הלאומית לבלתי רלוונטי ולכזה שנדון לכישלון.

ניצול העובדים בישראל, הוא מכת מדינה. מעמד העובדים, יהודים וערבים נותר ללא הנהגה, כאשר שכר המינימום הפך לצורה החוקית לניצול העובדים ולהשארתם בתוך מעגל העוני. הניסיון של מפלגת דעם מראה, כי העוני מאחד בפועל בין עובדים יהודים וערבים, ומאלץ אותם להתגבר על הדעות הקדומות, על חילוקי הדעות הפוליטיים ועל חוסר האמון ההדדי.
כאשר פעילי מפלגת דעם מחלקים כרוזים לנהגי משאיות, אנחנו נתקלים בכל החוליים של החברה הישראלית, אבל גם בדרך לפתרונם. בעברית, בערבית וברוסית – אלון מוחמד וקונסטנטין יושבים על ההגה 16 שעות ביממה שישה ימים בשבוע. הם מסכנים את חייהם וחיי אחרים, ומרוויחים בקושי שכר מינימום לשעת עבודה. התגובות החמות של הנהגים לכרוזים שוברות את החומות הלאומיות.

המשבר הכלכלי בישראל, כמו בעולם, מדגיש את הצורך במפלגת עובדים משמעותית. כאן ובכל מקום. מפלגת עובדים ללא הבדלי דת ולאום, היא הפתרון השמאלי האמיתי. מפלגה כזו תחבר בין יהודים לערבים על בסיס השאלות שמציקות לכלל האוכלוסייה. תפקידו ההיסטורי של השמאל הוא לשנות את היחסים החברתיים בין הון לעבודה, וזאת גם השאיפה שתוכל לאחד בין עובדים יהודים לעובדים ערבים.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה