תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 31.10.09

פוליטי

המפלגות הערביות - שלוש עמדות, ואג'נדה אין

ועדת המעקב של ערביי ישראל הכריזה על יום שביתה כללית ב-1 באוקטובר, לזכר ההרוגים במאורעות אוקטובר 2000. השביתה נומקה בסדרת חקיקות אנטי ערביות העומדות בפני הכנסת, כמו חוק הנכבה, שנועד לאסור קיום טכסי זכרון ביום העצמאות של ישראל, לציון האסון של העם הפלסטיני וגירושו מאדמתו. המדינה תעניש, כך לשון החוק, את כל המוסדות והעיריות המקבלים מימון ממשלתי, אם יארגנו טכסים מסוג זה.

השביתות הכלליות, המוכרזות מדי פעם ע"י ועדת המעקב, אינן זוכות בדרך כלל לתהודה בקרב הציבור הישראלי, מאחר והן אינן מצליחות להשפיע על סדר היום הכלכלי, וכמעט שאינן מורגשות. למעשה, האפשרות של המפלגות הערביות להשפיע בכנסת, או אפילו באמצעות מאבק ציבורי, מאוד הצטמצמה מאז ארועי אוקטובר 2000. יחד עם זאת, בעצם ההכרזה על שביתה, יש משום התרסה נגד המדינה ותזכורת לכך שהנתק בינה ובין אזרחיה הערבים הולך ומעמיק, ואיתו הזעם והחשש ההדדיים.

בקרב שלושת המפלגות המייצגות בכנסת את הציבור הערבי, קיים קונצנזוס סביב מספר נושאים - ראשית, הן מסכימות שמדינת ישראל מפלה את אזרחיה הערבים בכל תחומי החיים; שנית, הן מתנגדות לכבוש הישראלי של השטחים הפלסטינים; שלישית, הן פעלו נגד המלחמה בעזה, והוקיעו את הפשעים שבוצעו בזמן המלחמה.

אולם, הפילוג הפנימי והיריבות המאפיינת את היחסים בין המפלגות הערביות, יוצרים בלבול ומבוכה באשר לדרך בה יש להתמודד עם הממשלה הימנית, כדי לקדם את האינטרסים של הציבור הערבי. בשבוע בו הוחלט על שביתה כללית, פעלה כל אחת מהמפלגות על פי האג'נדה הפרטית שלה, ללא תיאום עם יתר המפלגות, כאשר במקום לשים כמטרה את ממשלת ישראל, הן התעסקו בניסיונות להמעיט בערך יריבותיהן ולדחוק את רגליהן.

חד"ש שולטת היום בוועדת המעקב, לאחר שהצליחה להביא לבחירתו של מחמד זידאן, ראש מועצת כפר מנדא לשעבר. חד"ש גם שולטת בוועד הארצי של ראשי המועצות המקומיות הערביות, בראשותו של ראש עיריית נצרת, ראמז ג'רייסי. לפיכך, נראה היה כי היא הכח שמוביל את השביתה הכללית האחרונה. האג'נדה של חד"ש מתמקדת במאבק נגד שר החוץ ליברמן, תוך ניסיון להתחרות בבל"ד על ההגמוניה בקרב הציבור הערבי החילוני השייך ברובו למעמד הביניים. ליברמן, כזכור, גרף 15 מנדטים, על בסיס קמפיין גזעני נגד האזרחים הערבים, והפך משום כך למטרה נוחה עבור המפלגות הערביות, שמחפשות להחזיר לעצמן את תמיכת הציבור ולהזכיר את קיומן.

ואולם, יום לאחר השביתה הכללית, ב-2 באוקטובר, קיים הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, בראשות השייך ראיד סלאח, כנס המוני באום אל פחם, תחת הכותרת "מסגד אל אקצא בסכנה". המנהיגות האסלאמית קראה למאמיניה לבוא ולהפגין במתחם המסגדים בירושלים, כנגד ההשתלטות הציונית על מסגד אל אקצא וכנגד נסיונות של קיצונים יהודים לעלות להתפלל במתחם. ההתנגשויות בין המשטרה והמפגינים הערבים ערב חג הסוכות, דחקו לצד את ליברמן והשביתה הכללית. ראיד סלאח, שרק אתמול תמך בשביתה הכללית, גנב את ההצגה והפך לגיבור תחנת אל ג'זירה והעיתונות הערבית. במקרה או שלא במקרה, הפך הקמפיין סביב המסגד לציר המרכזי של חמאס במאבקה התקשורתי נגד אבו מאזן, ושימש כסוי מצוין לסרוב של חמאס לחתום על מסמך הפיוס בין הפלגים הפלסטינים. תנועת חמאס מתנגדת לחתימה על מסמך הפיוס שנוסח על ידי המצרים, משום שלטענתה, הוא אינו מזכיר את המאבק המזוין.

רק הפכה התנועה האסלאמית את האזרחים הערבים לכלים במשחק המתנהל בין עזה לראמאללה, וכבר הם נקראים על ידי בל"ד להתגייס עבור האג'נדה "הלאומית" שלה. בל"ד מנסה להציג את הערבים בישראל, כפלסטינים בעלי עמדה והשפעה על מה שמתרחש בזירה הפלסטינית. בכינוס של המפלגה בעכו, שהתקיים באותו שבוע, תבעה בל"ד מאבו מאזן להתפטר מראשות הרשות, משום שמנע את הגשת דו"ח גולדסטון לוועדה לזכויות האדם של האו"ם בג'נבה. האג'נדה של בל"ד אינה מצטמצמת לנושאים של אפליה נגד האזרחים הערבים, אלא נושאת אופי לאומי כללי, כאשר המאבק בממשלת ישראל הוא רק זירה אחת מתוך זירות המאבק הלאומי. הדחתו של אבו מאזן היא משימה דחופה יותר מהמאבק נגד ליברמן, או, במלים של בל"ד - הפלתו של ליברמן עוברת דרך הדחתו של אבו מאזן.

וכך, בשבוע אחד, קבלנו מנה גדושה של "מאבקים" - משביתה כללית, דרך כינוס להדחת אבו מאזן, ועד התנגשויות מתוקשרות בין מתפללים למשטרה בירושלים - בכולם כיכבו האזרחים הערבים של ישראל. אפשר היה לחשוב, שאכן האוכלוסייה הערבית בישראל מגויסת מאחורי המפלגות הערביות, ושהנושאים המועלים על ידי מנהיגי המפלגות הללו בוערים בעצמותיה. האמת היא, שלא כך הדבר. האדישות והתסכול הפכו לנחלת הכלל, והאזרח הפשוט כלל אינו מעורב באותם "מאבקים" תלויי תקשורת. האוכלוסייה הערבית נתונה במצב חברתי ירוד ביותר. ההתפוררות הפנימית, המתבטאת במעשי רצח ושוד, רצח על כבוד המשפחה, אלימות בבתי ספר, תגרות בין חמולות – היא המציאות היומיומית אותה חיה האוכלוסיה הערבית.

בזמן שהמפלגות הערביות עסוקות בהמצאת נושאים, שיזכו אותן בעוד כמה נקודות האחת כנגד השנייה, הן זונחות את הנושאים שעליהם חובה לנהל מאבק. בתי הספר הערביים הפסיקו לספק חינוך והם משמשים כאכסניות יום בהן מעבירים הילדים את זמנם ללא מטרה. שכר המינימום הוא עבור העובד הערבי, שכר המקסימום, כאשר יותר משמונים אחוז מהנשים הערביות אינן עובדות כלל. העוני של החברה הערבית פוגע בתפקוד הרשויות המקומיות, ברמת החינוך, מגביר את האלימות, מחזק את המבנה הפטריארכלי, מלבה את השנאה בין העדות (מוסלמים נגד נוצרים נגד דרוזים), העוני מעודד את השחיתות ופוגע בדמוקרטיה, מעמיק את האדישות ושובר כל סולידריות חברתית. העוני מעמיד את החברה הפלסטינית בישראל בפני סכנה קיומית, דוחק אותה לשוליים וגורם להתפוררותה הפנימית. אבל העוני אינו קיים באג'נדה של המפלגות הערביות.

המפלגות הערביות ויתרו על המאבק הקיומי, ופועלות, מאז אוקטובר 2000, כדי להקים חומה עבה בינן לבין הצבור הישראלי. המלחמות נגד ליברמן, נגד ההשתלטות הציונית על ירושלים, ולמען הדחת אבו מאזן - אינן מכוונות להגיע לציבור הישראלי. על כן אין צורך להתנסח בצורה ברורה, אין צורך להעמיד פרוגרמה עקבית, אין צורך לקבוע יעדים מידיים ברי השגה. המפלגות הערביות נדבקו בייאוש של ציבור בוחריהן, והן עסוקות, יותר מכל, בשמירה על קיומן. וכאן האבסורד - האזרחים הערבים מהווים חמישית מהאוכלוסייה בישראל, הם מעורבים בעשייה וביצירה התרבותית, אבל הם מנועים מלנצל את הפוטנציאל החברתי והפוליטי שלהם, כדי להשפיע על כלל החברה.

מה שקרה בשבוע הראשון של חודש אוקטובר מצביע על מבוי סתום ואבדן דרך של המפלגות הערביות. אנחנו אומרים – הגיע הזמן להחליף דיסקט, לשנות מדיניות, לחפש כל דרך להציל את האוכלוסייה הערבית. המאבק צריך לפנות גם לציבור הישראלי, ועליו להיות מופנה נגד ממשלת ישראל, האחראית הישירה לאפליה המובנית של האזרחים הערבים. משחק "הברוגז" של המפלגות הערביות, רק מחזק את ידיהם של אלה, המחפשים כל תירוץ להציג את הערבים כאחראים הבלעדיים למצבם העגום.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה