תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 17.01.10

מדיני

אבו מאזן בשלו

המתווך האמריקאי ג'ורג' מיטשל שוב עושה את דרכו אל המזה"ת, בנסיון נוסף להתניע את המו"מ המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית. מיטשל מנסה להאחז בקצה החוט שנתן נתניהו בסוף נובמבר, בהכריזו על הקפאת הבנייה בהתנחלויות לתקופה של עשרה חדשים. בכך נענה נתניהו לדרישה האמריקאית להקפיא את ההתנחלויות כתנאי לחידוש המו"מ, שאומצה כבר על ידי אבו מאזן, יושב ראש הרשות הפלסטינית. כבר 16 שנים מתנהלות השיחות על הסדרי הביניים והסדר הקבע, במקביל לבנייה מאסיבית של התנחלויות מצד ישראל. התנאי האמריקאי מגיע, לאחר שנהיה ברור לכל, ששיחות השלום שימשו עבור ישראל לא יותר ממסווה להמשך הבנייה בגדה המערבית, עד כדי שינוי מהותי של המציאות הדמוגרפית בשטח.

ההודעה של נתניהו על הקפאת הבנייה הותירה הרבה חורים וסמני שאלה. לטענת אבו מאזן, ההקפאה אינה כוללת את מזרח ירושלים, ולכן ההסכמה להתחיל את השיחות במצב הנתון משמעותה הכרה בספוח הישראלי של מזרח העיר. הרבה האשמות הופנו כלפי הנשיא אובמה, כשקבע את הקפאת ההתנחלויות כתנאי לחידוש השיחות. אם האמריקאים דורשים את ההקפאה המוחלטת של ההתנחלויות, טענו המבקרים, לא ייתכן שהפלסטינים יסתפקו בפחות מכך. רף כל כך גבוה, טענו עוד, העלה את אבו מאזן על עץ גבוה, שקשה לרדת ממנו. בינתיים, לאחר כמה סיבובים של קרב אגרופים דיפלומטי עם ישראל, האמריקאים נסוגו, ונראה שהם מסתפקים בהצהרתו האחרונה של נתניהו. אלא שאבו מאזן בשלו, מצהיר מעל כל במה אפשרית, שהוא איננו מתכוון להכנס למו"מ כל עוד ההקפאה אינה כוללת את מזרח ירושלים.

כדי להתיר את הפלונטר, נתניהו הטריח את עצמו עד לקהיר, לפגישה עם נשיא מצרים, חוסני מובארכ, וחזר ממנה מאוד מעודד. המצרים מצדם שלחו את שר החוץ, אחמד אבו ריט, והשר הממונה על שירותי הבטחון, עומר סולימאן, לוושינגטון, כדי לתאם עם האמריקאים את המהלך. סולימאן כבר ביקר בישראל כדי לתאם את העמדה עם הישראלים. גם שר החוץ הסעודי, סעוד אל פייסל, ביקר בדמשק ונפגש עם הנשיא בשאר אסאד. השר הסעודי נפגש גם עם מובראכ, כאשר הנושא הפלסטיני תופס חלק מרכזי בשיחותיהם. למרות מסע השתדלנות הזה, אבו מאזן, שמודה לכולם על מאמציהם, ממשיך לדבוק בעמדתו.

אבו מאזן נגד חמאס

מה מביא את אבו מאזן, המוכר כמתון שבמתונים, לנקוט עמדה כל כך "סרבנית"? רמז למה שמתחולל בראשו של הראיס ניתן למצוא במאמר שהתפרסם בעיתון הסעודי אל-שרק אל-אווסט ב-13 בינואר 2010. המאמר כולל דו"ח על כנוס הועד המרכזי של פת"ח, שהחליט להתנות את כניסתו למו"מ בהקפאת הבנייה בכל הגדה המערבית כולל במזרח ירושלים. המענין במאמר זה הוא הפרשנות שנותן העיתון להחלטת הפת"ח: "נראה כי עמדת הפת"ח אינה מפתיעה, במיוחד לאור העובדה שהצד הישראלי לא שינה הרבה מעמדותיו הפומביות. מעבר לכך, הפת"ח גילה שהוא צובר אמינות ופופולריות, כאשר הוא נוקט בעמדה המסרבת לחזור לשולחן המו"מ".

עוד מגלה כותב המאמר, שהחלטת הועד המרכזי של פת"ח מאשימה את הנהגת חמאס כאחראית לסבל שעובר על הפלסטינים בעזה. זאת בנוסף לגינוי השייח קרדאוי, גדול הפוסקים בעולם המוסלמי, שקרא לסקול את אבו מאזן בגלל תמיכתו במצור על עזה. כך, אם כן, מכה הפת"ח שתי ציפורים באבן אחת. הביקורת שלו איננה מכוונת נגד ישראל בלבד, אלא גם נגד הפרובוקציות וההפגנות נגד המצור שחמאס מארגן בגבול מצרים.

אבו מאזן הצליח לתמרן את חמאס ואת הימין הישראלי לפינה לא נוחה. הוא הכריז כי אינו מתכוון להעמיד את מועמדותו לבחירות הבאות ברשות הפלסטינית, הקשיח את עמדתו כלפי נתניהו, והעמיק את בידודו של מנהיג חמאס, חאלד משעל.

אובמה תחת אש

המו"מ לשחרור גלעד שליט נמצא במבוי סתום, לאור הסרוב של ישראל לקבל את דרישת חמאס; מצרים בונה חומה תת קרקעית כדי לסכל את ההברחות מסיני לעזה; האירגונים הרדיקאליים בתוך עזה דורשים לפרוץ את המצור באמצעות הפצצות על ישראל; ומעל לכל, הביקורת על חמאס מתגברת, לאור התלות של הארגון באיראן. בביקורו האחרון בסעודיה, נשאל חאלד משעל ע"י שר החוץ, סעוד אל פייסל, באיזה צד הוא תומך - בצד הערבי או בצד של איראן. על כך ענה משעל, "כמובן שהערבים הם העומק האסטרטגי של חמאס".

הדרישה הסעודית שהופנתה אל משעל לקבוע את עמדתו כלפי איראן, נובעת מהמעורבות הסעודית העמוקה במלחמה נגד השבטים השיעים בצפון תימן, הנתמכים ע"י איראן. אמנם תימן רחוקה מישראל, אך לסכסוך המתמשך בין ישראל והרשות הפלסטינית יש זיקה ישירה לסכסוך המתמשך בתימן, משום שמדינה שסועה זו הפכה לבסיס חשוב של ארגון אל-קעידה בחצי האי ערב. הממשל האמריקאי רואה בהתנעת המו"מ בין ישראל והרשות הפלסטינית, מפתח לחיזוק מעמדה של ארה"ב ובני בריתה באזור – קרי, מצרים, סעודיה וירדן.

אובמה הכריז מלחמה נגד האיסלאם הקיצוני. הוא נשא את נאומו ההסטורי באוניברסיטת קהיר, הוא שולח עוד 30 אלף חיילים לאפגניסטן, וסופג מכות כואבות. די אם נזכיר כמה מהן: המתקפה של חייל אמריקאי ממוצא פלסטיני, שהרג מספר רב של חיילים בבסיס בטקסס; הריגתם של שמונה סוכני סי. אי. איי. ע"י סוכן כפול של אל קעידה בעיר חוסט שבאפגניסטן; וכמובן, הנסיון של קיצוני ניגרי שאומן בתימן, לפוצץ מטוס אמריקאי בחג המולד. פקיסטן, אפגניסטן, איראן, עיראק, סומליה ותימן, הפכו לזירות מלחמה, והן גורמות כאב ראש לממשל האמריקאי.

אובמה מרגיש כי האדמה בוערת מתחת לרגליו, אבל בעלי בריתו הם מי שסופגים את האש. מצרים נמצאת תחת מתקפה תקשורתית חריפה, כאשר חמאס, בתאום עם האחים המוסלמים מזעזע את המשטר. סעודיה סובלת מנוכחותו של ארגון אל-קאעידה על אדמתה, ומנסה להביס את השיעים התימנים, בני בריתה של איראן בגבולה הדרומי. עתידה של עיראק, לאחר שהאמריקאים יסיגו את כוחותיהם מאדמתה, אינו ברור. על כן הסכסוך הישראלי פלסטיני מקבל משנה חשיבות. הסדר בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית אמור לסתום את הפרצה שמאפשרת את כניסתם לאזור של איראן וארגונים קיצוניים כמו אל קאיעדה. מרחב התמרון של אבו מאזן מצטמצם והולך. הוא נדרש להקריב את האינטרס הפלסטיני לטובת האינטרס האמריקאי והערבי הכללי.

ומה עם נתניהו

הסכמתו של אבו מאזן להתניע את השיחות מחדש, תעמיד את נתניהו בפני אתגר. עד כה לא הניבו השיחות דבר מלבד תסכול, אכזבה והתרחבות של ההתנחלויות. אם השיחות העתידיות יתבררו שוב כבזבוז זמן, יכנס האזור למציאות עוד יותר מסובכת מזו שבה הוא נמצא היום. אם נתניהו רוצה להגיע להסדר, יהיה עליו לשנות את הרכב ממשלתו. הוא יצטרך להתעמת עם המתנחלים, אשר מצדם מודיעים קבל עם ועדה כי חוקי התורה הם מעל להחלטות הממשלה. עד עתה לא קם מנהיג שהעז לפנות את המתנחלים משטחי הגדה המערבית, וספק אם נתניהו יהיה הראשון. כוונותיו אינן ברורות, ובינתיים הוא נוהג כמי ששלום הקואליציה חשוב לו יותר משלום האזור.

כל זה ברור לאבו מאזן, ששיתף פעולה עם ישראל במשך שנים, ולא קיבל דבר בתמורה. הוא יודע שהכניסה למו"מ תגרור אחריה ביקורת מכל עבר, כאשר כלל לא ברור שישראל מוכנה להגיע להסדר קבע תוך שנתיים. הוא גם יודע שהגבולות המוצעים למדינה הפלסטינית יסתמכו על גבולות 1967, אולם זאת תהיה מדינה בלי רבונות, בלי גבולות פתוחים, והיא תהיה כלואה מאחורי חומת הפרדה. זהו חזון שתי המדינות של נתניהו, והוא רחוק מאוד מחלומותיהם של הפלסטינים לאחר יותר מארבעים שנות כיבוש. העתיד מעלה הרבה תהיות: מה יקרה בעזה? מה יקרה בתוך הגדה מערבית לאחר שהצבא הישראלי ייסוג ממנה? ובעיקר, מה יקרה כאשר ייוודע לעם הפלסטיני כי המדינה שלו היא בסך הכל אוטונומיה מורחבת, והתלות בישראל ממשיכה?

האנרכיה השוררת היום באזורנו אינה נטולת פתרון, אלא שאין בכוונת אובמה לאמצו. כל זמן שבני בריתו המושחתים באזור, קרזאי האפגאני, מובארכ המצרי, עלי עבדאללה סאלח התימני, עבדאללה הסעודי ועבדאללה הירדני - ימשיכו לשלוט, ימשיך האסלאם הקיצוני לבסס את מעמדו בקרב אוכלוסיות עניות, שאין להן את הכוח והחזון לשנות את חייהן. כל עוד הטיפוח של ישראל כמעצמה אזורית השולטת על עם אחר, ימשך, ימשיך האסלאם הקיצוני לשבות את לב ההמונים, ואובמה יפסיד במלחמתו נגד הטרור. האסלאם הקיצוני אמנם מאיים על שלום האזור והעולם, אבל בל נשכח את תפקידה של ארה"ב, שמאז שנות ה-80 אימצה אותו, חימשה אותו, והיום היא מספקת לו את כל התירוצים להמשיך ולהתחזק. כך לא יהיה שלום, וכך לא מנצחים את הטרור.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה