תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 19.03.10

מדיני

הברית האסטרטגית חורקת

המשבר בין ישראל וארה"ב

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: אובמה, ארה"ב, כיבוש

שני המנהיגים, ביבי נתניהו וברק אובמה, התחילו את הקדנציה שלהם באותו זמן, בראשית שנת 2009, ומאז הפכו לבני הזוג המסוכסכים ביותר בעולם. מיד עם הבחרו, בתמיכה עממית אדירה, פנה אובמה שמאלה, כאשר הציב סדר יום כלכלי ומדיני חדש: הרפורמה במערכת הבריאות הפכה לדגל החברתי שלו, וההבטחה לסגת מעיראק התפרשה כשנוי מהותי במדיניות החוץ האמריקאית. בעוד שאובמה עלה לשלטון בתור מתנגד לבוש, נתניהו נבחר על בסיס התמיכה בהמשכיות מדיניותו השמרנית, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, ובמיוחד בכל הנוגע לאי התקדמות בתהליך השלום עם הפלסטינים. אם אובמה מייצג את האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, נתניהו הוא תומך נלהב באגף השמרני של המפלגה הרפובליקאית.

אובמה נמצא במילכוד. הוא נמצא במאבק בין הראש לבין הבטן. למרות העמדות הרדיקליות שהשמיע עם בחירתו, בפועל הוא מיישם מדיניות פייסנית. הוא חותר לקונצנזוס עם המפלגה הרפובליקאית והאגף השמרני במפלגתו, ודרך זו מורה לו לפעול למען הבנות עם נתניהו. אחרי הכל, ישראל, ה"דמוקרטיה היחידה במזה"ת" היא בעלת הברית הטבעית של ארה"ב, ומשום כך נהנית מיחסים אסטרטגיים עם המעצמה האמריקאית. זו יודעת שביום פקודה, כפי שהיה למשל בעת פלישתה לעיראק, תזכה לתמיכת ישראל מרמת האדם ברחוב ועד למנהיגיו, ימין ושמאל כאחד. אך, נסיונו של אובמה להרגיע את הרפובליקאים אינו צולח בינתיים. הפערים האידיאולוגים לגבי דמותה העתידית של החברה האמריקאית ואינטרסים צרים של הרפובליקאים שמעוניינים להפיל את אובמה מונעים מהצדדים להגיע להבנות בשאלות העיקריות שארה"ב מתמודדת איתן היום. נתניהו קורא את המפה ודבק במטרתו: לקיים את הקואליציה הימנית שלו בכל תנאי, כולל קפאון מוחלט במו"מ עם הפלסטינים.

אלא שהמשבר הנוכחי בין ארה"ב וישראל אינו מתמצה בהבדלים הפוליטיים העמוקים בין ראש ממשלה ישראלי שמרן ונשיא אמריקאי רפורמיסטי, אלא בשוני העמוק במצבן של שתי המדינות. ארה"ב עוברת משבר כלכלי חריף, המשפיע על מעמדה כמעצמה העולמית היחידה. לאחר שלושים שנה של מדיניות כלכלית שמרנית, אשר העבירה את מושכות הכלכלה לבנקים הגדולים ולחברות הפיננסיות בוול סטריט, הכלכלה האמריקאית הגיעה לשוקת שבורה. ארה"ב מסובכת עד צוואר בעיראק, והיא הרחיבה את החזית נגד הטליבאן באפגניסטן ע"י הצבתם של 30 אלף חיילים אמריקאים נוספים שם. החזית נגד האסלאם הקיצוני פרוסה לכל רוחבה של אסיה ואפריקה, והיא כוללת את פקיסטאן, איראן, תימן, עיראק וסומליה. אובמה מנסה להחלץ מהמשבר הקשה הזה, אולם האופוזיציה מבית רואה במשבר הזדמנות לפגוע באמינותו ובפופולריות שלו.

נתניהו, לעומת זאת, חי בסרט אחר לגמרי. שתי המלחמות האחרונות בהנהלת ממשלת אולמרט-לבני ניקו בעבורו את השולחן. הגבול הצפוני שקט מאז המלחמה, וגם בגבול הדרומי כמעט נדמו רקטות הקסאם. כל מה שנשאר לנתניהו הוא לטפל בלכלוך שהשאירה המלחמה בדמות דו"ח גולדסטון, אולם אין להשוות בין ניזקו של הדו"ח, לאבדות שאמריקה סופגת מדי יום ביומו בחזית האפגאנית. יתר על כן, בעוד שהמשק האמריקאי לא מצליח להתאושש מהמשבר הכלכלי, האבטלה עוברת את ה- 10%, האנשים ממשיכים לאבד את בתיהם, וכאשר ל- 40 מיליון אמריקאים אין בטוח בריאות - בישראל החגיגה נמשכת. האבטלה עומדת על 7%, מחירי הנדל"ן ממשיכים להרקיע, והשקל מתחזק מול הדולר. בינתיים המשבר פסח על ישראל, ומבחינת נתניהו המצב יכול להמשיך כך הרבה מאוד זמן.

כדי להחלץ מהבוץ באפגניסטאן ובעיראק, ולהתמקד בשינויים שעליו לעשות בכלכלה מבית אובמה זקוק לישראל. מפקד פיקוד המרכז האמריקאי, דיויד פטראוס הזהיר לאחרונה את ועדת הסנאט לענייני צבא בדבר ההשלכות החמורות שיש לקיפאון במשא ומתן בין ישראל לבין הפלסטינים על האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון. הוא טען "שהסכסוך מדרבן את הרגשות האנטי אמריקאיים, לאור תחושה של העדפה אמריקאית כלפי ישראל". האינטרס הרחב של ארה"ב מתנגש עם האינטרס הצר של ממשלת הימין בישראל. על פי התפיסה האמריקאית, בטחונה של ישראל תלוי במעמדה האסטרטגי של ארה"ב באזור. כדי שזו תוכל לנצח במלחמה הרחבה, על ישראל להרתם למאמץ האמריקאי לבודד את האסלאם הרדיקלי, ולחזק את הברית עם האלמנטים הידידותיים לאמריקה, ובראשם מצרים וסעודיה. ההנחה היא שחזבאללה וחמאס שואבים את כוחם מהמחנה הרדיקלי, ולישראל יש אינטרס שאמריקה תצליח במלחמתה.

אלא שההגיון של ביבי וידידיו הרפובליקאים הוא הפוך. בעיניהם כל ויתור מצדה של ישראל יתפרש כחולשה, וההתרפסות של אובמה בפני הערבים פוגעת במעמדה של ארה"ב. על כן היחסים בין שתי המדינות נתונים במבוי סתום, שקשה להחלץ ממנו. הלחץ המופעל על ישראל להקפיא את ההתנחלויות, כולל בירושלים, נתפס ע"י נתניהו כנסיון לפרק את הקואליציה הימנית שלו ולאלצו לצרף לקואליציה הממשלתית את מפלגת קדימה. מצד שני, מהלכיו של נתניהו, והתמיכה לה הוא זוכה בקונגרס, נתפסים על ידי אובמה כנסיון ישראלי להתערב בפוליטיקה הפנים אמריקאית, ולהביא למפלתם של הדמוקרטים בבחירות לקונגרס בסוף השנה הנוכחית. אם הדמוקרטים מאבדים את הרוב שלהם בקונגרס, ממשל אובמה ייחלש והקואליציה של ביבי תנצל. על ביבי נתניהו להחזיק מעמד עוד שמונה חודשים.

קל מאוד לכוון את האצבע המאשימה כלפי נתניהו וממשלתו הימנית. אבל שורש הבעיה טמון בפרדוקס שבו נמצא אובמה עצמו. מול הכוונות הטובות שלו לשקם את הכלכלה האמריקאית ולהכניס יותר אחריות כלפי מה שהוא קורא "מיין סטריט", אובמה איננו רק קפיטליסט, אלא שהוא רואה בארה"ב את המדינה שצריכה להמשיך ולעמוד בראש הפירמידה העולמית. הוא רוצה להמשיך ולשמר את האמפריה האמריקאית. גישה זו הובילה אותו למשגה הראשון והגדול שלו, בראשית כהונתו, כאשר הקדיש טריליון דולר להציל את הבנקים הגדולים. העם האמריקאי אשר איבד את חסכונותיו, את מקומות עבודתו, ואת קורת הגג מעל ראשו, ראה בכך מתן פרס לנבלים. במקום להציל את הכלכלה, הציל אובמה את אלה האחראים להרס שלה. העם, ובראשם מצביעי אובמה, התאכזבו. באופן אירוני, היום האכזבה משמנת את גלגלי האופוזיציה הרפובליקאית, שאיננה רק אחראית למשבר, אלא שהיא גם תמכה בתכנית ההצלה של וול סטריט.

המציאות טופחת מדי יום אל מול פניו של אובמה. אי אפשר לחולל רפורמות עמוקות בכלכלה, ובו בזמן לטפח את הבנקים הגדולים. באותה מידה, אי אפשר להביא לפתרון הסכסוך במזה"ת, ובו בזמן להמשיך ולטפח את ישראל. אם בשינוי חפץ אובמה, עליו לשנות את מדיניותו, להעמיד את ישראל בפני עובדה מוגמרת, ולהגיד לה את האמת בפנים: כדי לסיים את הסכסוך צריך לשים קץ לכבוש ולאפשר למדינה פלסטינית לקום בגבולות 1967, כולל ירושלים המזרחית. הבעיה היא, שאובמה משאיר הרבה שטחים אפורים. הוא אמנם מצדד במדינה פלסטינית, אולם ללא כל מחויבות לגבולותיה, למעמדה של ירושלים, ולרבונותה.

והבעיה איננה ביבי בלבד. משלת קדימה בראשות אולמרט בזבזה את הזמן בשיחות סרק עם ראש הרשות הפלסטינית, ונמנעה מכל הכרעה. עד היום לא קמה ממשלה בישראל שמסוגלת להתמודד עם מתנחלי הגדה המערבית ולהביא לפנוי ההתנחלויות. דרישותיו של אובמה מישראל, להקפיא את בניית ההתנחלויות, אינן יכולות להביא לפריצת דרך אמיתית בסכסוך. על כן ארה"ב תמשיך לדמם בשדות הקטל של אפגניסטאן ועיראק, והסכסוך עם הפלסטינים ימשיך ויחריף. האמריקאים, הישראלים, ושאר העולם, ילמדו ששלום אמיתי אינו פרי של יחסי כוחות ועליונות צבאית. שלום הוא פרי של הבנה עמוקה, שרווחתם של כל העמים, ומחיקת הפערים האדירים בין מזרח ומערב, היא הדרך היחידה להפסיק את הרחבתו של מעגל הדמים הנורא שבו אנו שרויים.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה