תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 15.04.10

מדיני

אובמה וההסדר הכפוי

בפגישה האחרונה שהתקיימה בין נתניהו לבין אובמה, ב- 25 במרץ, התבקש ראש הממשלה הישראלי להגיש מסמך כתוב, ובו תשובות ברורות לסדרה של תביעות אמריקאיות הקשורות להמשך הבנייה בהתנחלויות ובמזרח ירושלים. לאחר שכמה פגישות של הקבינט הישראלי, לא הניבו כל תוצאה ניתן לומר כי היחסים עם ארה"ב עלו על שרטון. , נתניהו לא הגיע לועידה העולמית שכינס אובמה בנושא הגרעין, כדי למנוע מעצמו מבוכה נוספת.

בהפרש של שבוע פרסם ה "וושינגטון פוסט" שני מאמרים עוקבים הטוענים כי הבית הלבן שוקל ברצינות להכריז באופן חד צדדי על תכנית שלום אמריקאית, ולבדוק מי מהצדדים ידחה אותה. הפרשן דיויד איגנטיוס יודע לספר, כי ב- 24 במרץ, יום לפני הפגישה הכושלת בין אובמה ונתניהו, כינס היועץ לבטחון לאומי הגנרל ג'יימס ג'ונס ששה מהיועצים לשעבר לבטחון לאומי, מימי הנשיאים פורד, קרטר, רייגן, בוש האב וקלינטון, כאשר על הפרק - הסדר במזה"ת. אובמה נכנס לישיבה ושאל את דעתם לגבי הסדר במזה"ת. ברנט סקוקרופט, היועץ לבטחון לאומי בימי הנשיאים פורד ובוש האב, אף האיץ באובמה להכריז על תכנית שלום משלו. מכתבה זו עולה, שאובמה שואף ליצור קונצנזוס רחב ביותר, הכולל דמוקרטים ורפובליקנים האמונים על האינטרסים האסטרטגיים הגלובליים של ארה"ב, סביב הסדר בין ישראל לבין הפלסטינים.

מכתבה נוספת שהתפרסמה באותו עיתון שבוע לאחר מכן, עולה כי זביגנייב בז'זינסקי, היועץ לבטחון לאומי של הנשיא קרטר ואחד המשתתפים הבולטים באותה הישיבה, פנה במאמר חתום אל הנשיא אובמה, וביקש ממנו לא להסתפק בהכרזה על תכנית שלום, אלא לבקר בירושלים וראמאללה, ולאחר מכן להכריז על תכניתו בטקס בעיר העתיקה בירושלים. במידה וישראל תסרב לתכנית, כך אמר, על אובמה להעלותה בפני מועצת הבטחון של האו"ם, כדי לתת לה תוקף של החלטה מחייבת.

הטענה של המשתתפים באותה ישיבה חשובה היא, כי הפרמטרים הכלליים של תכנית השלום ידועים כבר שנים, וכוללים ארבע נקודות עקריות: על הפלסטינים לוותר על זכות השיבה לגבולות ישראל ולהסכים לקבל פיצויים; על ישראל להסכים שירושלים המזרחית תהיה בירת פלסטין; המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת; והגבולות יקבעו על בסיס החלפת שטחים, כאשר גושי התנחלויות יסופחו לישראל. הכותב טוען כי ממשלות אהוד ברק ואהוד אולמרט קיבלו את התכנית, ולכן יש להבין את הסתייגותו של נתניהו כסרוב שנובע ממניעים אידיאולוגיים ולא מעשיים.

על פי התפיסה האמריקאית החדשה, סרובה של ישראל לקבל את התכנית פוגע באינטרסים האסטרטגים החיוניים של ארה"ב, מאחר והדרך לבלום את ההשפעה האיראנית באזור עוברת דרך השגת שלום בין ישראל לפלסטינים. ארה"ב נתונה במלחמה בשתי חזיתות עיקריות, עיראק ואפגניסטאן, מדינות שגובלות באיראן. שם נהרגים חייליה, והמוניטין שלה נפגע קשות בגלל תמיכתה הלא מסויגת בישראל. בעלי בריתה של ארה"ב באזור, ובראשם סעודיה ומצרים, מתמודדות עם דעת קהל עויינת בגלל שתוף הפעולה שלהן עם האמריקאים. על כן על ישראל לעשות הערכה מחדש של עמדתה, ולהתאים את עצמה לאסטרטגיה האמריקאית, אשר בסופו של דבר משרתת את האינטרס הקיומי של מדינת ישראל.

מכשולים ישראלים ופלסטינים

לכאורה, הדרישה האמריקאית נראית הגיונית. ארה"ב היא זו אשר מקריבה את חייליה במלחמה נגד האסלאם הקיצוני, והתרומה הישראלית לעסקה לא נראית יקרה במיוחד. בנוסף, הרי שתי ממשלות כבר הסכימו לתכנית, וחלק גדול מהישראלים בשל לקבלתה. אולם, לא כך הוא. שני ראשי הממשלה שקבלו את התוכנית בעבר, ברק ואולמרט איבדו את השלטון, כוחם הצטמצם, ולימין הפרלמנטרי יש רוב בטוח. יתר על כן, תכניתו של אובמה מחייבת שנוי בהרכב הקואליציה הממשלתית. כדי לפעול בחיוב כלפי התכנית על נתניהו להתנער מהשותפות עם הימין, ולהכניס את קדימה לממשלה. אולם צעד כזה תלוי בהסכמתו של אהוד ברק. אמנם הוא עצמו הציע פעם תכנית מרחיקת לכת העולה בקנה אחד עם התכנית האמריקאית אולם זהו לא אותו ברק.

ברק עדיין חי בהלם "קמפ דיויד". אותו נסיון כושל משנת 2000, אשר עלה לו בקריירה הפוליטית שלו, צימק את מפלגת העבודה והפך אותו לימים תלוי בחסדי שתי המפלגות הגדולות, הליכוד וקדימה. מה שמאחד היום את ברק עם ביבי, הוא האמונה שאין פרטנר אמיתי לעשיית שלום, והטענה כי אבו מאזן הוא מנהיג חלש. ברק חש שהוא ויתר לפלסטינים בקמפ דיויד על "הכל", וקיבל בתמורה אינתיפאדה מזויינת, כאשר שותפו דאז, ערפאת, מלבה את האש. גם תוצאותיה של ההתנתקות מעזה בניצוחו של אריאל שרון, אפשרה את השתלטות חמאס על עזה, וגררה את ישראל למבצע "עופרת יצוקה", מה שמלבה את הסקפטיות הישראלית עוד יותר. בנוסף לכך ברק אינו מראה סימנים שבכוונתו לעזוב את הממשלה בעתיד הנראה לעין, או לחדול מלהיות שר הבטחון.

ויש בעיה נוספת. תכניתו של אובמה איננה רק הסדר שלום עם הפלסטינים. היא טומנת בחובה מלחמת אזרחים בתוך ישראל. 60 אלף המתנחלים האמורים להתפנות מההתנחלויות בגדה, אינם מהווים את השוליים הקיצוניים של החברה הישראלית, אלא הם חלק אינטגרלי ממנה. מתנחלים אלו נושאים בעול השירות הצבאי ביחידות הקרביות, בזמן שמצביעי השמאל, תושבי תל אביב, מעדיפים לא להתגייס כלל. לכן, הסכמה ישראלית לתכנית האמריקאית כפי שהיתה בימי ממשלת אולמרט-לבני נשארה תיאורתית. ממשלה זו בזבזה שנתיים במו"מ עקר, כדי להגיע להסדר "מדף", אשר יבוצע בעתיד הלא נודע, כאשר נתן יהיה "לסמוך על הפלסטינים". בו בזמן המשיכה ממשלה זו לבנות התנחלויות בשתיקה אמריקאית.

בנוסף, המכשול בפני תכנית אובמה אינו רק המציאות הפוליטית בישראל, אלא בעיקר המציאות הפלסטינית עצמה. תכנית ארבע נקודות שבז'זינסקי מציג אינה יכולה לזכות בקונצנזוס פלסטיני, ורק מעמיקה את מלחמת האזרחים בין פתח וחמאס. הבעיה אינה מצטמצמת לויתור על לב ליבה של הבעיה הפלסטינית, קרי סוגיית הפליטים, אלא לאופייה של אותה מדינה פלסטינית שתקום. חוסר היציבות השלטונית בשטחי הרשות הפלסטינית נובע מהמציאות הפוליטית והכלכלית שנוצרה מאז הקמתה בשנת 1994. עלייתו של החמאס נבע מאכזבה קשה מהסדר אוסלו. עקב הסגר עלתה האבטלה וחלה ירידה חדה ברמת החיים של התושבים הפלסטינים לעומת זאת שכבה המקורבת לצלחת שגשגה והתרחקה ממצוקות האדם הפשוט.

אין בתכנית אובמה כדי לשנות את המצב הזה. המדינה פלסטינית העתידית תהיה המשך ישיר של הרשות הפלסטינית למעט הרחבה של שטחי א'. גושי ההתנחלויות וירושלים רבתי ימשיכו לבתר את הגדה המערבית לשניים, אלא שעכשיו זה יהיה סופי, עם גושפנקא אמריקאית ואירופית. לגבי מצבה של עזה מרובים סמני השאלה: מה יהיה מעמדה? מי יקח מהחמאס את השלטון ויחזיר אותו לידי הרשות? בעיקר,מי יבטיח שבבחירות חוזרות, החמאס, שמסרב להכיר בהסכמי אוסלו או בכל הסכם חתום עם ישראל, לא יזכה בבחירות באופן דמוקרטי וייקח את השלטון גם בגדה? לשאלות קשות אלו אין תשובה ברורה.

נפילת האימפריה

אובמה, עצמו נמצא בסתירה. מצד אחד הוא מנסה להציג עמדה פרגמטית ליברלית, שונה ממדיניות החוץ התוקפנית של בוש וצ'ייני, אך מצד שני הוא נחוש לשמר את עליונותה של ארה"ב כמעצמה הקפיטליסטית המובילה בעולם. נוכח המשבר הכלכלי החמור, שארה"ב היתה אחראית לו, היא סובלת היום מאשראי, ולא רק בקופתה המדולדלת.

המצב הזה תורם לקשייו של אובמה במדיניות החוץ ולא רק במזה"ת. באפגניסטאן. בן בריתו, הנשיא חמיד קרזאי, מואשם בשחיתות ובזיוף הבחירות האחרונות, מה שהופך את המלחמה למיגור הטאליבאן למשימה בלתי אפשרית. בעיראק, הפלתו של סדאם חוסיין גרמה לחיזוקה של איראן, והאלמנט השיעי הפונדמנטליסטי רק התחזק בבחירות האחרונות. כאמור, ארה"ב מסובכת עד צוואר, מה שמחזק גורמים ימניים בישראל ובעולם המטילים ספק בזכותו של אובמה לבוא בדרישות מישראל. אבל אמינותו של אובמה לא רק מתערערת בעיני תומכי ישראל. גם העולם הערבי מפקפק במניעיו.

איך אפשר לדבר על שלום עם האסלאם, בו בזמן להחזיק מאה אלף חיילים באפגניסטן, ולהמשיך את הכיבוש של עיראק? איך אפשר לדבר על שלום עם הפלסטינים, כאשר המצור על עזה וגדר ההפרדה הפכו את השטחים הכבושים לבית כלא אחד גדול? אם ארה"ב רוצה שלום באזור, עליה לבצע שינוי מהותי במדיניותה. עליה להפסיק ולראות בעצמה את שליטת העולם. עליה להוות דוגמא, ולצאת מייד מעיראק ואפגניסטאן. בזירה הפלסטינית עליה להפסיק לכפות על הפלסטינים את סלאם פיאד כראש ממשלת הרשות כתנאי לסיוע כלכלי ואחר.

כל הסדר שלום שלא יאפשר הקמה של מדינה פלסטינית ריבונית כמו זו הקיימת בכל מדינות האזור, בעלת צבא ומשטרה, עם כלכלה עצמאית ואפשרות לקיים קשרים כלכליים מלאים, עם מטבע לאומי, עם גישה חפשית לעולם הערבי ולישראל, וללא קשר בטחוני ישיר לגורמי הבטחון בישראל - לא יהיה שווה את הנייר עליו הוא נכתב, בדיוק כמו שקרה להסכמי אוסלו. מה שאובמה מציע איננו אלא הרחבה של משטר הרשות הפלסטינית, שפירושה להנציח את המצב הנוכחי. משום כך אין לתכניתו עתיד. לא רק בגלל סרובה המוחלט של ישראל וממשלתה הימנית, אלא גם בגלל שהפלסטינים מאסו במשטר הנוכחי, והם שואפים לחיים של שלום ורווחה, כמו כל עם אחר. את זה תכנית אובמה לא מבטיחה.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה