תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 08.05.10

סוציאליזם

העולם של אתמול - גירסת המהפכן

מאת אסף אדיב
מילות מפתח: סוציאליזם, ספרות

המלצה על ספר: "חמישים שנות סוציאליזם בין לאומי" מקס בר


מנפצי האבנים, שמן על בד, 1849, גוסטב קורבה

הספר של מקס בר התגלגל לידי במקרה, אבל מרגע שהתחלתי להציץ בו נפגעתי ולא יכולתי להניחו מידי. זהו אוסף של רשימות שכתב הסופר והעתונאי מקס בר במשך חמישים שנה, מהתקופה הדרמטית שהחלה בסוף המאה ה-19 ועד עליית הנאצים בגרמיה בשנות השלושים של המאה העשרים.

חמישים השנה שאותן מתאר בר כוללות את עליית התנועה הסוציאליסטית האדירה של אירופה המערבית ורוסיה בסוף המאה ה-19, מלחמת העולם הראשונה ונפילת הסוציאל דמוקרטיה הגרמנית בשבי הלאומנות צרת האופקים, המהפכה הבולשביקית ולנין, המשבר בגרמניה ועליית הנאציזם. בספר שזורות רשימותיו בעקבות פגישותיו עם אישים בולטים כמו אנגלס, לנין, ואמיל זולא, ורשמיו מתקופות ארוכות בהן חי בלונדון, ניו יורק, מוסקווה, ברלין ופריז.

בר, סוציאליסט פולני, יהודי, אוסטרי, גרמני, שחי רוב שנותיו הפוריות בבריטניה, נולד בגליציה הפולנית בשנות הששים של המאה ה-19 (בתקופה בה היה שייך האזור לממלכה האוסטרו הונגרית). הוא עבר בצעירותו לגרמניה, שם, קצב החיים היה נמרץ ודינמי יותר, ואימץ שם את ההשקפה הסוציאליסטית שקבעה את מהלך חייו. את המצב אז בגרמניה מתאר בר כך: "אפשר היה להבחין על נקלה כי בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים הם ברובם ליברלים או רדיקאלים, המעבידים הגדולים המועטים היו שמרנים והפועלים היו רובם סוציאליסטים או חברים באגודות המקצועיות".

ללונדון הגיע בר בשנת 1894 אחרי שהמשטרה הגרמנית הורתה לו לעזוב את המדינה. בריטניה, שאירחה את את גדול ההוגים המהפכניים, קארל מארקס, במשך כמעט שלושים שנות גלות מגרמניה, היתה בשנות התשעים של המאה ה-19 מרכז תוסס של דיון ופעולה של החוגים הסוציאליסטיים ושל תנועת הפועלים הבריטית. אחת הפעילות הבולטות בתנועה זו היתה אלינור מארקס ביתו של מארקס. את הפגישה עם אלינור מתאר מקס בר כפגישה מרגשת עם אישה נעימה, רבת חן ומרשימה בתפישתה המדינית והתיאורטית. בר תיעב את בן זוגה, אוולינג, והקדיש מספר עמודים לדיון בשאלה מדוע אישה כה בולטת ומרשימה לקחה לעצמה בן זוג עלוב כל כך. תיאורו מגלה את בר כאדם בעל השקפה מתקדמת ביחס לנשים, שלא היתה אופיינית לתנועה החברתית באותה תקופה.

פגישה אחרת שהותירה את חותמה על מקס בר, היא זו שקיים עם אמיל זולא בשנת 1897 בפריז. המפגש התקיים על רקע פרשת דרייפוס ומכתבו ההסטורי של אמיל זולא, "אני מאשים", בו קבע הסופר הנודע כי הממסד הצרפתי כולו עשה יד אחת להרשעתו של הקצין בריגול רק בשל יהדותו של דרייפוס. זולא הואשם בעקבות מכתבו בפגיעה בחוק ונשפט ל-12 חודשי מאסר. בר נשלח לפריז ככתב העיתון "ארבייטר צייטונג" הניו יורקי, כדי לראיין את זולא, בימים שאחרי הרשעתו בדין. זולא מתואר כאן כדמות אצילה של איש רוח ענק שחי ונושם את האידיאלים של המהפכה הצרפתית. בין שני האישים התנהל דיון מרתק על היהודים והאנטישמיות, בהקשר עמידתו האמיצה של זולא נגד הרדיפה של דרייפוס.

מקס בר מברך את זולא בשם פועלי הטקסטיל היהודים של ניו יורק, הרוחשים לו רגשי תודה וכבוד על עוז רוחו בהגנת משפט צדק. האנטישמים, אומר בר, אינם רואים אלא את המליונרים היהודים הספורים, והם עוצמים עינם מראות את מצוקת ההמונים היהודים העובדים בזיעת אפם. "השאלה היהודית אינה לדעתי אלא מזימה דמגוגית המכוונת להסיח לב האנושות מעל בעייתה האמיתית, שהיא בעיקר בשדה הכלכלה הסוציאלית. החברה המודרנית היא עשירה כיום עד כי יכולה היתה לסלק מקרבה כל עוני ודיכוי. אלא שסדרינו הכלכליים מונעים את התיקונים הסוציאליים הדרושים. המאבק הבולט הוא בין המעמדות. האבקות זו אינה מפלה בין גזע ולגזע ובין דת לדת - היא מזעזעת את העולם התרבותי כולו. לכשתסלק את הניגוד הזה שוב לא יהיו עוד משפטי דרייפוס בעולם."

זולא מגיב בהסתייגות מה מהקביעות הסוציאליסטיות הנחרצות של בר, אך בעת אחת הוא מצביע על האהדה הגדולה שיש בליבו לסוציאליסטים, כמי שנושאים איתם את המסורת המהפכנית של צרפת הרפובליקנית שבה אין כיתות, דתות קבוצות. זולא מותח ביקורת על מי שאינו מבין לאשורה את המערכה נגד רדיפת דרייפוס. הללו, אומר זולא על אותם סוציאליסטים שמזלזלים במאבקו נגד האנטישמיות, "אינם מבינים כי דרייפוס או סמל לסכנת הנפש המרחפת על הרפובליקה שלנו הדמוקרטית החילונית."

שיחה מרתקת נוספת אותה תיאר בר, היא זו שערך עם המהפכן הרוסי ולדימיר איליץ' לנין, בשנת 1911, כאשר נפגשו במקרה במוזיאון הבריטי. לנין הגיע ללונדון בשנת 1902 עם אישתו קרופסקיה במטרה להוציא שם לאור את העיתון הפוליטי של הסוציאליסטים הרוסית "איסקרה". בר פגש אותו גם אז, אולם הפגישה הראשונה הזו לא הותירה עליו רושם עמוק. תשע שנים מאוחר יותר, במוזיאון הבריטי, הוא פגש לנין אחר, אדם המגויס באופן טוטאלי לפרוייקט המהפכני שלו, שהותיר על בר רושם גדול. התחושה היא שגם מקס בר של 1911 הוא אדם אחר. בעשור הראשון של המאה העשרים שימש בר ככתב הבכיר לעניינים בינלאומיים של העיתון הסוציאל דמוקרטי הגרמני "פורוורטס". בשנים אלו שבהם מתחמשת גרמניה ומתכוננת למלחמת העולם, הזהיר בר במאמריו מהידרדרות למלחמה בין בריטניה וגרמניה, מלחמה שתסחוף את אירופה כולה להרס והרג מיותרים. כמי שמושבו בלונדון, הצליח בר לחשוף במאמריו ב"פורוורטס" את העימות הבלתי נמנע בין האימפריה הבריטית האדירה ששלטה בעולם של אז, ובין ההון הגרמני שביקש לעצמו נתח מהשלל של המושבות במזרח ובדרום.

נוכח מציאות קשה זו הזהיר בר מפני החולשה העמוקה של הסוציאל דמוקרטיה הגרמנית. כבר בכינוס האינטרנציונל באמסטרדם בשנת ,1907 דיווח בר למנהיגות הסוציאליסטית הבינלאומית את הערכתו, לפיה ברגע המכריע תתייצב הסוציאל דמוקרטיה הגרמנית לימין השלטון הבורגני ותתמוך במלחמה במקום להתקומם נגדה כפי שמתחייב מעקרונות הסוציאליזם. בשנת 1911 הגיע בר למסקנה שאינו יכול עוד לשרת את הסוציאל דמוקרטיה הגרמנית, וזאת כאות מחאה על הפשרנות שמנהיגה גילו כלפי ההכנות המלחמתיות של גרמניה. בר וויתר על משרה נוחה של כתב בכיר ונאלץ לעבור תקופה קשה של מצוקה כלכלית. אולם מצוקתו הסתיימה כמה חודשים מאוחר יותר, כאשר מציע לו מו"ל גרמני לכתוב ספר על ההיסטוריה של תנועת הפועלים הבריטית.

פגישתו המקרית עם לנין מעוררת לכן עניין רב, שכן גם המהפכן הרוסי נמצא באותה עת במאבק ללא פשרות עם האגף האופורטוניסטי של התנועה הסוציאל דמוקרטית הרוסית (המנשביקים). בר טען בפני לנין כי התפטר ממשרתו כי "המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית הכניסה עצמה למבוי סתום. אין בה לא הרצון להבקיע דרך ולא האומץ לשוב על עקבותיה. היא נישאת בזרם ולכשתפרוץ מלחמה ייסחפו הסוציאל דמוקרטים בגל הפטריוטי לאומני".

לנין מצידו שיבח את מאמריו של בר ב"פורוורטס" נגד המלחמה העולמית הממשמשת ובאה. את השקפתו על המלחמה הבלתי נמנעת בין שתי מעצמות הענק של העולם הישן הסביר לנין כאירוע היסטורי שממנו תיוולד המהפכה. לנין תיאר את הנסיבות שהביאו אותו לייסד זרם נפרד בסוציאל דמוקרטיה - הבולשביזם. "הידיעות שמסרת לי לגבי מצבה של הסוציאל דמוקרטיה הגרמנית בהקשר של המלחמה מעציבות אותי עד מאד, אך לא הפתיעוני אומר לנין. מאז שובי מסיביר בשנת 1900 אבדה לי כל תקווה שדבר ממשי כלשהו יושג בשיטות סוציאל דמוקרטיות. השקפתי זו היא שהביאה אותי לידי יצירת הבולשביזם."

בר ממשיך בתיאור השיחה המאלפת עם לנין בה הוא פורש את ראייתו הביקורתית הנוקבת כלפי הליברליזם הבורגני שמהווה סם משתק של תנועת הפועלים. בר מסביר כי שעה שכתב מארקס את המניפסט הקומוניסטי בשנת 1848 היו ידיעותיו על הדמוקרטיה הבורגנית תיאורטיות בלבד. מארקס האמין אז בכל ליבו כי הדמוקרטיה הרחבה ביותר שתושג בחברה הבורגנית תאפשר לפועלים להתארגן למאבק ולגבש השקפה סוציאליסטית מהפכנית, וכך לממש את החזון המהפכני שלו. אולם, טוען בר, נעלמה ממארקס ההשפעה ההרסנית שיש לליברליזם ולדמוקרטיה על הנכונות והתודעה של מעמד הפועלים. "בעל כרחי", אומר בר, "הגעתי לכלל דעת מוחלטת כי הליברליזם הוא התרופה המוצלחת ביותר כנגד ההשקפה המהפכנית". בר תיאר את המהפכנים הגולים שמגיעים לבריטניה וזו משפיעה עליהם כמסננת המוציאה מקרבם את הרוח המהפכנית.

לנין הזדהה עם מחשבותיו הביקורתיות של בר על הליברליזם הבורגני והתנועות הסוציאליסטיות חסרות הרוח המהפכנית של בריטניה וגרמניה. בתשובתו למקס בר הוא מספר כי הדברים האלו, וחקירות רבות שעשה בעצמו, הביאו אותו למסקנה כי המהפכה הרוסית שחייבת לבוא, תהיה מהפכה סוציאליסטית, ולא ליברלית-דמוקרטית, כשאיפתם של המנשביקים. בר כותב כי לנין הרשים אותו יותר מכל אדם אחר שפגש בהבנתו העמוקה של התהליכים ההסטוריים ויכולתו לעצב אסטרטגיה על בסיס ראייה מהפכנית לטווח ארוך.

את גדולתו של לנין כמנהיג שתופס את ההיסטוריה כקרקע לפעולה ואינו נרתע מלקיחת אחריות על עמו וארצו אדירת הממדים, מציב בר בניגוד לתיאור קשה וחד על דרך פעולתם העלובה והמבישה של מנהיגי הסוציאל דמוקרטיה הגרמנית אחרי מלחמת העולם הראשונה. גרמניה של 1918 היתה במצב של וואקום פוליטי ומשבר כלכלי, שהביא את פרידריך אברט, מנהיג המפלגה הסוציאל דמוקרטית, בראשות הממשלה. לעומת תיאור גדולתו של לנין, מתאר בר את התנהגותו הפחדנית של אברט ושיתוף הפעולה שלו עם הכוחות הריאקציוניים של הצבא. "אברט וחבריו, שהועמס עליהם תפקיד אשר למעלה מהבנתם ומחוץ לרצונם, היו בעצם פקידי איגוד מקצועי. בקיאים היו במידה רבה בחוקי הביטוח הסוציאלי, בתחוקת סדרי בתי החרות, בענייני חוזים קיבוציים . אולם הם לא היו מסוגלים כלל לשום מעשה פוליטי אשר יבטיח את זכויותיהם הפוליטיות של הפועלים."

בזכות הראיה החדה והביקורתית של מקס בר אנו זוכים כאן להצצה נדירה אל התהליכים שהובילו לאירועים הגדולים שעיצבו את המאה העשרים. בכתיבתו יש שילוב נדיר של עיתונאי, שמכיר באופן אישי את האישים החשובים של התנועה הסוציאליסטית של ראשית המאה ברוב ארצות אירופה, וסופר רגיש, ששומר תמיד על הסתכלות עצמאית שיש בה רוחב יריעה ועומק היסטורי. מקס בר היה אדם ישר הנאמן לפועלים ולמדוכאים, ויותר מפעם אחת וויתר על טובות הנאה של משרה רמה, בגלל נאמנותו להשקפותיו.

שפתו של הספר קשה במידה מסוימת, שכן הוא תורגם בראשית שנות ה-40, בעברית שהיתה נהוגה אז. אבל למי שיכול להתגבר על הסגנון, מובטחת חוויה של מפגש מרתק עם אינטלקטואל מהפכן, שמצליח לחדור לנבכי המציאות ולתארה בדרך מיוחדת.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה