תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 27.05.10

מדיני

עזה כקלף במשחק הפוליטי

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: כיבוש, עזה

לפני כשבוע התפרסמה בעיתון הארץ ידיעה, על כך שממשלת קטאר הציעה לחדש את היחסים הדיפלומטים עם ישראל, בתמורה להיתר ישראלי להזרים מלט וחומרי בנייה, כדי לשקם את מה שהרסה ישראל במבצע "עופרת יצוקה". סביב הידיעה התפתח, כמו תמיד, ויכוח פנים ישראלי בין המצדדים בהצעה הקטארית לבין השוללים. לאחר ששקלה היטב את ההצעה, החליטה ישראל, כמובן, לסרב.

שבוע לאחר מכן התפרסמה ידיעה נוספת. הפעם, ישראל הייתה המציעה וממשלת טורקיה הסרבנית. ישראל הציעה להכניס את אותם החומרים, התרופות והמזון לרצועה, כדי להפוך את המשט המתוקשר של פעילים בינלאומיים, המתקדם בשעות אלו ממש לעבר עזה, למיותר. נדמה כי יש תחרות בין הגורמים השונים מי יזכה ביוקרה כמשקם עזה.

עזה היא נושא הומניטרי מובהק. משום כך יכולים אנשי התנועה האסלאמית ואנשי שמאל להתחבר ללא קושי סביב מטרה משותפת - הסרת המצור מעל עזה. אבל עזה היא גם נושא פוליטי ממדרגה ראשונה, והיא עומדת בבסיס פלוגתא פנים פלסטינית. זו הובילה את העם הפלסטיני ביוני 2007 למלחמת אזרחים, שבעקבותיה השתלטה תנועת החמאס על השטח ממנו התפנתה ישראל ב-2005. החמאס לא מכיר בלגיטימיות של הרשות הפלסטינית, ושולל את כל ההסכמים שהרשות חתמה עליהם עם ישראל. הרשות הפלסטינית, מצדה, פועלת כדי להחזיר את הגלגל אחורה, ולהשיב לעצמה את השליטה על עזה. יוצא איפוא, שהנושא ההומניטרי הפך להיות נושא פוליטי, וגורלם של אזרחי עזה נתון למשחק הפוליטי הרחב הזה.

המשחק הפוליטי בין פתח לחמאס אינו מצטמצם לשטחי הרשות הפלסטינית, וגולש אל המדינות השכנות. הגדה המערבית גובלת בירדן (ששלטה בה עד מלחמת 1967), והממלכה ההאשמית מתמודדת עם אופוזיציה אסלאמית חזקה במחנות הפליטים הפלסטינים שעל אדמת ירדן. מצד שני, רצועת עזה גובלת במצרים, המנהלת מלחמת חרמה נגד האופוזיציה האסלאמית, ורואה בהשתלטות החמאס על עזה סכנה אסטרטגית.

כך ששני המשטרים, הירדני והמצרי, הם בעלי אנטרס להחזיר את עזה לידיה של הרשות הפלסטינית המתונה.

אלא שכאן לא נגמר משחק הכוחות הזה. יש לו גם מימד גיאופוליטי. עזה הפכה להיות נקודת המפגש של הציר האיראני באזור: טורקיה, קטאר וסוריה יצרו ברית, כאשר כל אחת רוצה להוציא מעזה את המיטב. האיראנים, כמובן, רוצים לשחק את משחק האפוטרופוס הגדול ובעל ההשפעה באזור המפרץ ובמזה"ת כולו. הטורקים, הנשלטים ע"י התנועה האסלאמית, הבינו כי אין להם סכוי להצטרף לשוק האירופי, ועשו סיבוב פרסה כדי להחזיר לעצמם את זהרה של האימפריה העותומאנית. סוריה מסתפקת בשמירה על ההשפעתה בלבנון, וקטאר ומנהלת משחק יוקרה עתיק יומין מול שכנתה הגדולה סעודיה. מסתבר שעזה נושאת על כתפיה החלשות והצרות משא, שהוא מעל ומעבר ליכולתה.

מאבק הכוחות המתנהל בין המחנות השונים רק מקל על ישראל. היא איננה לבד. יש לה שותפים רבים, המתעבים את איראן ובעלות בריתה, והם לא ישלימו עם שלטון החמאס בעזה. זה כמובן מאוד מקל עליה, אבל גם מסבך אותה, כי היא הכתובת העיקרית לאסון ההומניטרי שמתרחש בעזה. האינטרס האסטרטגי הישראלי אינו מצטמצם למה שקורה בשטחים הפלסטינים הכבושים, והוא קשור לגורלם של המשטרים הערביים השכנים, מצרים, ירדן, סעודיה ולבנון. לפני ימים מספר ביקר בישראל השר לענייני מודיעין המצרי, עומר סולימאן, ולמרות שתוכן שיחותיו עם שר הבטחון הישראלי לא פורסם, יש לשער שהוא יישר קו עם העמדה הישראלית כלפי משט הסיוע ההומניטרי לעזה.

כל שותפיה הערבים של ישראל, כולל הרשות הפלסטינית, רואים בה את האחראית הראשית לכל מה שמתרחש בעזה. השתלטות החמאס על הרצועה התאפשר כתוצאה מההתנתקות החד צדדית, אשר הובילה בסופו של דבר למצור על מליון וחצי פלסטינים חפים מפשע. עזה הייתה ונשארה בעיה ישראלית, למרות כל המאמצים להפטר ממנה. ראש הממשלה רבין נתן אותה במתנה ליאסר ערפאת, וממשלת שרון חזרה ונתנה אותה במתנה לחמאס. אבל עזה ממאנת להעלם, כי ישראל ממשיכה לשלוט בה באמצעות השליטה על המעברים, מה שהפך אותה לכלא גדול המנותק מהעולם החיצון. המצור הזה החל כבר בשנת 1994, עם כניסתה של הרשות הפלסטינית לשטח, והידוק הסגר. מאז השתלטות החמאס המצור הודק עוד יותר, וכך החריף המצב ההומניטרי של תושביה.

כדאי לזכור, שגם הרשות הפלסטינית עצמה נתונה תחת מצור וסגר מסוגים שונים. לא רק גדר ההפרדה, אלא המעברים,המחסומים והשליטה המוחלטת של ישראל ממשיכים, למרות המו"מ המתנהל בין הצדדים. מכאן, שלא אופי המשטר השולט בשטח הוא הסבה למצור, אלא עמדה ישראלית סרבנית, ורצון להמשיך את הכבוש, בלבוש כזה או אחר. הנסיון הישראלי לשחק את המשחק הפוליטי ולבחוש בקלחת הפנים ערבית, רק מנציח את השליטה על הפלסטינים, ואינו מקרב את הפתרון. ההסתתרות מאחורי הטענה כי "אין פרטנר" לשלום נחשפת כאן כעוד תרגיל להמשיך את המצור, את הבידוד, ואת השלילה של הזכות הפלסטינית הבסיסית להגדרה עצמית.

ספק אם יש במשט ההומניטרי לעזה כדי להתמודד בצורה מעמיקה עם האתגרים הקשים העומדים בפני העם הפלסטיני. ללא ספק, הוא משרת מסע יחסי ציבור ענק של ממשלת ארדוגאן ושל השייח הקטארי, ומרגיז מאוד את ישראל ובנות בריתה באזור. עם זאת, המעשה מצטרף לסדרה של מחאות, שמחזירות לתודעה הצבורית את סבלה של אוכלוסיה תמימה, ושולח וגם מסר ברור לישראל ולאזרחיה: ככל שהכיבוש נמשך, המדינה היהודית הופכת למצורעת, ומאבדת את הלגיטימיות לקיומה. ללא קשר לאופיו ויעילותו של המשט, הגיע הזמן לשים קץ לכיבוש המתמשך, ולסבב הבלתי פוסק של מבצעים ומלחמות, אשר גרמו לסבל אנושי כבד ביותר ללא כל הצדקה מוסרית או חוקית.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"ומה עם גלעד?"

מאת שני
נשלח 31.05.10, 19:32

הרי קיים קשר ברור בין המצור על עזה ובין חטיפתו והחזקתו של גלעד שליט. החמאס אינו מאפשר שום גישה הומניטרית לגלעד ועל כן אם נסיר את המצור יהיו לכך השלכות ברורות על גלעד- המאבק לסיוע הומניטרי לגלעד יהרס כליל... לא?!

"יום אחרי סוף הכיבוש"

מאת יןאל בן ארצי
עפולה
נשלח 28.05.10, 10:56

מה יהיו הגבולות של מדינת ישראל אחרי סוף הכיבוש?, האם יהיו גבולות בכלל?, האם תהיה מדינה יהודית או מדינה כל אזרחיה או מדינה ערבית?
מאד לא ברור מה יקרה כאן ומה הפיתרון שיאפשר חיים נורמליפ לשני העמים. ברור שהמעצור על עזה לא פועל לטובתה של המדינה היהודית אבל הדיקטטורה של החאמס על העזתים גם לא וצריך להלחם בכוחות האיסלם הקיצוני באותה נחישות שאנחנו נלחמים בממשלה הימנית בישראל.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה