תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 30.05.10

בינלאומי

תפילה למען "הראיס" או תמיכה בתנועה החברתית

מצרים

מאת אסף אדיב
מילות מפתח: העולם הערבי

שני מאמרים על מצרים שהתפרסמו ב- 26 למאי, מגלים שתי פנים של המציאות באזורנו. אלוף בן כתב מאמר מפרגן לנשיא המצרי חוסני מובארכ תחת הכותרת. "תפילה לשלום הראיס" (הארץ)
דינה עזאת כותבת ב- "הקיץ הארוך ביותר של מצרים" (אל-אהראם ויקלי) על האוירה ברחוב המצרי שדורשת שינוי במצב החברתי, והפסקת משטר החרום.

המשותף לשני המאמרים הוא התחושה, שמשטרו של מובארכ הגיע לפרשת דרכים עקב גילו המופלג של הראיס (82), וכי יציבות משטרו אחרי 29 שנה בשלטון מוטלת בספק. אלא שכאן מסתיימות נקודות ההשקה בין שני המאמרים. בעוד אלוף בן מייחל שהחששות מפני שינוי יתבדו, וכי משטרו של מובארכ ימשך לנצח, משקפת דינה עזאת את העמדה ההפוכה.

לפי התאור שלה, התסיסה ברחוב המצרי אינה ניתנת לשליטה. חזית בניין הפרלמנט בקהיר הפכה בחודשים האחרונים לאתר קבוע של הפגנות. קבוצות עובדים שונות - עובדי תעשייה, רופאים, פקידי מס, עובדי לשכות מסחר, סטודנטים, עורכי דין, איכרים שנושלו מאדמתם, דיירים של שכונות עוני שמועמדות להריסה, וסתם עניים קשיי יום - כולם מתקבצים למחות במרכז הבירה.

המאמר שפורסם בשבועון החצי רישמי, "אלאהראם וויקלי", מראה שהמחאה חצתה מזמן את סף האיסורים שקבע מובארכ. המאמר מתאר את התחושות הקשות שיש למפגינים בחזית הפרלמנט. אחמד ראפת, אחד המפגינים שהגיע למקום, הוא פקיד ממשלתי שמשתכר 400 לירות מצריות בחודש. הוא הגיע לחזית הפרלמנט עם שלושת ילדיו, כדי למחות על כך שבתו סולקה מבית הספר בגיל 8 משום שלא תרם סכום של 4000 לירות מצריות לבית הספר. לטענתו, "צריך לשים קץ להשפלה שלה נתונים עובדים במצרים. אם אין לנו מים נקיים לשתיה ומזון מספיק, אם אין לנו זכות לתחבורה ציבורית הוגנת או לשלוח את ילדינו לבית ספר מפני שאנו עניים. למה שנסכים שהממשלה הזו תמשיך לשלוט בנו?"

העיתון והאתר "אל מסרי אל-יום" מדווח מדי יום על הפגנות ושביתות של עובדים בכל רחבי מצרים. דווח מ-24.5 מתאר עימות שנערך יום קודם בין כוחות הבטחון בקהיר ובין עובדים במפעל הטקסטיל אמונסיטו, המוחים על נסיגה של הממשלה ושל בנק מצרים מהבטחות למתן פיצויים, אחרי שבעליו של המפעל, איש עסקים סורי בשם עאדל אגא, פשט את הרגל ועזב את מצרים. הבנק המרכזי והממשלה הפעילו את המפעל במשך כשנתיים, ואחרי סגירתו הגיעו עם העובדים להסכם לפיו יקבלו העובדים פיצוי על שכר שלא שולם וזכויות אחרות בגובה 106 מליון ל"מ. אלא שההסכם שנחתם ב-21 במרץ לא כובד. כאשר התברר לעובדים כי הממשלה הקצתה רק את מחצית הסכום הנדרש, הם הגיעו לישיבה מכרעת עם שרת העבודה עאישה עבד אלהאדי, ויו"ר התאחדות האיגודים המקצועיים חוסיין מוג'אוור ביום א' ה-23.5. כאשר הישיבה התפוצצה, יצאו העובדים הנבגדים לצעדה לעבר בניין מועצת העם. כוחות הבטחון דכאו בכוח את הפגנתם. 7 פועלים הוכו עד אבדן הכרה ונזקקו לאשפוז.

הבטחות שווא לעובדים ודיכוי הפגנות הם ענין שבשגרה במצרים בשנים האחרונות. אתרי אינטרנט וארגוני עובדים עצמאיים מדווחים מידי יום על שביתות והפגנות של עובדים ששכרם הולן. אחת מקבוצות אלו היתה זו של חברת נוברייה, שעובדיה הפגינו בחזית בניין מועצת העם וסולקו משם בכך גם הם ביום א' 23.5. העובדים צעדו בסוף מאי עם ארונות קבורה סמליים למותו של הצדק, במחאה על אי תשלום משכורות במשך 26 חודשים. (דווח מתוך אתר בקייא מסר 26.5) מיליונים במצרים חשים שהגיעו מים עד נפש. המשטר המצרי, שהנהיג מצב חרום אחרי רצח סאדאת בשנת 1981, משתמש בהגבלות של משטר חרום זה מאז. רק לאחרונה חודש מצב החרום לשנתיים נוספות. מדובר בשנתיים גורליות במצרים. בראשית יוני צפויות בחירות למועצת השורה (הבית העליון של הפרלמנט). באוקטובר 2010 יתקיימו בחירות למועצת העם, ובספטמבר 2011 יתקיימו בחירות גורליות לנשיאות, בהן כך צופים יפנה הנשיא מובארכ את מקומו. פעילי זכויות אדם במצרים ובעולם עוקבים בדאגה אחרי הדיכוי הנרחב של מתנגדי המשטר תוך שימוש במצב החרום התמידי, כולל פעילים איגוד מקצועיים, סטודנטים, בלוגרים עצמאיים, ופעילי תנועות אופוזיציה.

פרשן הארץ מייחל שסיר הלחץ האדיר הזה שנקרא מצרים לא יתפוצץ. במאמרו הוא ערך השוואה מענינת למשטרו של השאה באירן בשנות השבעים. לטענת אלוף בן, הלחץ שהפעיל בזמנו הנשיא האמריקאי ג'ימי קארטר על השאה בנושא זכויות האדם הביא בסופו של דבר להפלת המשטר ונצחונה של המהפכה של ח'ומייני.

האפשרות שמה שקרה באירן יחזור על עצמו במצרים היא אמיתית. מאידך האופציה של הנצחת משטר מובארק אינה אלא אשליה. נכון הוא שהתנועה המאורגנת החזקה ביותר שעומדת מול מובארכ היא האחים המוסלמים. דמוקרטיזציה של המשטר הפוליטי עלולה אכן להביא לנצחון תנועה זו. אלא שהדרך למנוע תסריט שלילי כזה מנוגדת למתווה שמציע אלוף בן.

הרצון לשמר משטרים כגון אלו של השאה האירני או מוברק במצרים משקף צרות אופקים, וחוסר כל הבנה של הדינמיקה הפנימית במדינות האזור. הוא משקף בוז והעדר אהדה לתביעות החברתיות והכלכליות של העובדים המצרים.

העובדים המצרים מסרבים לקבל את הדיכוטומיה בין משטר מובארכ והאחים המוסלמים. המאבקים והשביתות החוזרות שלהם בשנים האחרונות אילצו את השלטון לסגת, ולאפשר את הקמת האיגוד המקצועי העצמאי הראשון של פקידי מס הקרקע. אלו מאסו בייצוגם על ידי האיגוד הרשמי, הכפוף לחלוטין למפלגת השלטון של מובארכ.

חזון השלום של אלוף בן בונה על המשך השליטה של המלוכות והמשטרים הדיקטטורים במרוקו, מצרים, סעודיה וירדן, ואליהם יתווסף משטר סמכותי נוסף של הרשות הפלסטינית שתחתיו יחיו מליונים בעוני ופיגור. זהו חזון ראקציוני הבונה מגדלים באויר על משטרים שתמיכתם הציבורית שואפת לאפס, וכוחם מבוסס על דיכוי וסתימת פיות.

מעבר לעימות חסר התכלית בין משטרי דיכוי מלוכניים ומושחתים לבין האופוזיציה האסלאמית, החותרת להחזיר את העמים הערביים 1300 שנה אחורה, ישנו גורם נוסף, שיכול להיות יסוד לשינוי חברתי וסדר אזורי חדש, העובדים במצרים ובאזור כולו. השאיפה שלהם לשינוי חברתי ודמוקרטיה יכולה להפוך לבסיס מתקדם וראלי לקידום השלום, הרבה יותר מתפילות לבריאותו של דיקטטור מושחת שימיו ספורים.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה