תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 03.06.10

מדיני

הסירו את המצור - נגמרו התירוצים!

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: כיבוש, עזה

הויכוח מי אשם בעימות האלים שהתרחש במשט הדמים לעזה, כבר אינו ויכוח על עובדות. גם אם לוחמי חיל הים הותקפו במהלך הפשיטה על "מרמריס הכחולה", איש אינו מעוניין להקשיב לגרסה הישראלית. כיצד ניתן להשוות בין קבוצת חיילים, שהותקפה כאשר ניסתה למנוע מאזרחים לפרוץ את המצור על עזה; לבין מיליון וחצי אזרחים פלסטינים, שסובלים מאסון הומניטרי כתוצאה מהמצור שישראל מטילה על עזה במשך חמש שנים. העולם כולו מאוחד בדעה, כי המצור על עזה חייב להפסק, ומייד; וכי עצם ההשתלטות האלימה על האוניה הטורקית, היתה פעולה בלתי לגיטימית.

החזקתו של החייל גלעד שליט בשבי החמאס, מצדיקה בעיני דעת הקהל הישראלית את המשך המצור על עזה. מסתבר שרוב העולם אינו מוכן לקבל את התירוץ הזה. יתרה מזו, גורמים בינלאומיים, ובראשם האיחוד האירופי, מעמידים בספק את תועלת המצור, שרק מעמיק את סבלם של האזרחים ומחזק את החמאס.

דעת הקהל הבינלאומית רואה בסכסוך המתמשך בין ישראל לפלסטינים, תוצאה של המדיניות הנוקשה של ישראל, שאינה מוכנה לשלם את מחיר השלום, שמשמעותו הפסקת הכיבוש והכרה בזכותו של העם הפלסטיני למדינה ריבונית משלו. אם ישראל טוענת שהיא קרבן, הרי היא קרבן של סרבנותה היא. הקונצנזוס הציוני רב השנים, הרואה בארץ ישראל את נחלתו הבלעדית של העם היהודי, הותיר את העם הפלסטיני כקורבן של פליטות וכיבוש. העם הפלסטיני הסובל הפך לדגל של דעת הקהל הבינלאומית על כל גווניה - משמאל, ולדאבוננו, גם מימין. דמוקרטים, אנשי שלום ולוחמי זכויות אדם; אבל גם אנטישמיים ופונדמנטליסטים חשוכים.

למרבה הצער, השיח הפנימי המתנהל בישראל, בין ימין לשמאל, בין מצדדי כיבוש לבין מתנגדיו, תחום מאז כשלון שיחות קמפ דיויד בקיץ 2000, במכנה משותף בלתי משתנה - שני הצדדים טוענים שאין כל פרטנר לשלום. תפישה זו התחזקה עוד יותר לאחר השתלטות החמאס על עזה בהפיכה צבאית ביוני 2007.

מהצד השני של המשוואה עומד ארגון החמאס, הדורש להסיר את המצור מעל עזה ולהכיר בממשלתו. לשם כך הוא שילח את טילי הקסאם אל דרום ישראל, ערב "עופרת יצוקה"; ולשם כך נועדו הפגנות האזרחים מול גבול מצרים הסגור. זאת המטרה האסטרטגית של חמאס, והוא פועל להשיגה בכל דרך אפשרית, כולל באמצעות ספינות הסיוע. מנגד ניצבת הרשות הפלסטינית, שהצלחתה נמדדת ביחס הפוך לזו של חמאס. בין הרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן וסלאם פיאד, לבין חמאס, מתנהל וויכוח אסטרטגי לגבי היחס לישראל.

חמאס דורש להפסיק את המו"מ עם ישראל, ולאמץ את דרך המאבק, כולל מאבק מזוין, כדי להביא לסיומו של הכבוש. מכאן, שהסרת המצור מעל עזה, תהיה הוכחה לצדקת דרכו של הארגון, ותפגע פגיעה אנושה באמינותו של ארגון הפת"ח העומד בראש הראשות. לכאורה, ישראל היתה צריכה להיות מעוניינת לסייע לרשות הפלסטינית להביס את חמאס. אך כאן שוב, אנו רואים כיצד סרבנותה של ישראל היא בעוכריה. הסרוב המוחלט של ממשלת ישראל להתקדם במו"מ, ולדון בנושאי ליבת הסכסוך - גבולות, פליטים ועתיד ירושלים - משאיר את הרשות הפלסטינית חסרת אונים, ומחזק את חמאס. בהיעדר אלטרנטיבה מדינית רצינית המונחת על השולחן, מצטייר המצור על עזה כחסר כל תכלית.

זאת ועוד, למצור על עזה ישנו גם היבט אזורי. הוא מחזק את בעלות הברית של חמאס במזרח התיכון, ובראשן איראן, ומחליש מאוד את מעמדה של ארה"ב. המצור של ישראל על עזה יוצר דעת קהל עוינת כלפי החיילים האמריקאים, המתמודדים בשתי חזיתות קשות באפגניסטן ובעיראק, ומקשה על ממשל אובמה ליצור יציבות שלטונית שתאפשר את נסיגת הצבא האמריקאי מאזורי הקונפליקט. גם ידידותיה של ארה"ב באזור, ממצרים עד ירדן וסעודיה, סובלות מהלחץ שמפעיל הציר הרדיקאלי. כך הפך פתרון הקונפליקט בין ישראל לפלסטינים, לאינטרס אסטרטגי של ארה"ב.

עד כה סרבה ישראל לשתף פעולה עם ממשל אובמה. ידוע שנתניהו ממתין בסבלנות לבחירות אמצע הקדנציה שיתקיימו בנובמבר, בתקווה שהדמוקרטים יפסידו את הרוב בקונגרס ומעמדו של אובמה יחלש. הסדקים החמורים בברית ההיסטורית בין ישראל לארה"ב, הכשירו את כניסתה של טורקיה - שחקנית חדשה-ישנה - לזירה האזורית. מאז הבחרו של ראש ממשלת טורקיה, רג'ב טאיפ אורדואן, נציג התנועה האסלאמית; ומאז שטורקיה לא צורפה לאיחוד האירופי; היא מתרחקת מהמערב, ובונה יותר ויותר על בריתות עם שכנותיה - איראן, סוריה ומדינות ערב האחרות. עזה משמשת כרטיס כניסה בשביל טורקיה של ארדואן, ללבה של דעת הקהל הערבית.

במפגני התמיכה שערך חמאס בעזה לפעילי המשט, נישאו תמונותיו של ראש הממשלה הטורקי, ולא בכדי. את מירב המימון של "המשט לשחרור עזה", נתן ארגון צדקה אסלאמי טורקי, התומך במפלגתו של ארדואן. כך יוצר המצור על עזה קונפליקט אזורי חדש בין שתי בעלות הברית החשובות של ארה"ב - ישראל וטורקיה. הטורקים, כמו ידידיה האחרים באזור, מעמידים בפני ארה"ב ברירה קשה - ישראל או אנחנו!

כבר זמן רב שאובמה לוחץ על נתניהו לשנות את הרכב ממשלתו ולהפטר משותפיו בימין. הממשל האמריקאי רוצה לראות את נתניהו בראש קואליציה חדשה שתתבסס על הליכוד, קדימה והעבודה. אין ספק שכעת, ינצל אובמה את המשבר הבינלאומי אליו נקלעה ישראל, כדי ללחוץ עליה לשנות את מדיניותה. ממשלה ימנית, בה מכהן שר חוץ גזען דוגמת ליברמן, איבדה את הלגיטימיות שלה בעיני העולם, גם אם נבחרה בצורה דמוקרטית. אם לא ישכיל נתניהו לצאת מהמצור הבינלאומי אליו הוא הכניס את עצמו, ולא יגמיש את עמדותיו, הוא צפוי לעוד ועדות חקירה, ליותר דרישות לאשרר את האמנה לאי הפצת נשק גרעיני ולפיקוח על מתקני הגרעין של ישראל, ולחרם גובר על האקדמיה ועל מוצרים מישראל.

הכשלון של מבצע "רוחות שמים" מבית מדרשו של שר הבטחון אהוד ברק, מקרב את היום שבו ישראל תדרש לשידוד מערכות פוליטי, שיכול להוביל לבחירות חדשות. אבל כאן המקום להזהיר, כי גם ממשלה חדשה, מדגם מרכז-ימין, אינה מתכון לפתרון. ישראל כבר ידעה ממשלות רבות - של העבודה, של הליכוד וגם של קדימה. כולן עד אחת נכשלו במבחן המציאות. כל הממשלות סרבו להתעמת עם המתנחלים, והתיחסו למשא ומתן עם הרשות הפלסטינית כאל תרגיל השהיה, שנועד להרגיע את הביקורת במערב.

השאלה הגדולה המרחפת באוויר, היא עד היכן ירחיק לכת הנשיא האמריקאי החדש בנסיונותיו לשים קץ לסכסוך. עד כה תמך אובמה במצור על עזה, כפה את סלאם פיאד כראש הממשלה הפלסטינית, והמשיך את מנויו של גנרל דייטון כנציב העליון של המשטרה הפלסטינית, שתפקידה לשרת את האינטרס הבטחוני של ישראל. בו בזמן, הוא נשאר עמום בכל מה שקשור לאופי הריבונות של המדינה הפלסטינית, עתידה של ירושלים, ופתרון שאלת הפליטים.

כל עוד ארה"ב נמנעת מלהודיע בצורה חד משמעית שהיא תומכת בהקמת מדינה פלסטינית ריבונית, בגבולות יוני 67 - ישארו כל מאמציו של אובמה, כולל הנסיון לשנות את הרכב הממשלה בישראל, חסרי תוחלת, והאזור ימשיך להדרדר. הסכסוך, שהתגלע בעקבות משט הדמים, בין טורקיה לישראל, רק ממחיש עד כמה חלקלק המדרון בו אנו גולשים.

המזה"ת מפולג היום בין משטרים פונדמנטליסטים, לבין משטרים דיקטטוריים פרו-אמריקאים. בין שני הזרמים האלה נאנקים ונשחקים עמי האזור כולם. הנושא הנעדר לחלוטין מהשיח הצבורי הוא הדכוי, העוני והאבטלה מהם סובלים הפועלים באזור - אם זה במצרים, שם הם מפגינים עם ככרות לחם בידיהם מול הפרלמנט של מובארכ בדרישה להעלות את שכר המינימום; אם זה באיראן, שם נלחמים הפועלים נגד האבטלה וההפרטה בחסות אחמדינג'ד. גם בטורקיה הפגינו פועלים בחודשים האחרונים, נגד הפרטת חברות ואבטלה. לפועלים האלה אין מפלגה שתייצג אותם, וקולם לא נשמע.

כדאי לזכור, שמדינת ישראל, הנוקטת קו של סרבנות כלפי הפלסטינים, גם היא אינה מיטיבה עם אזרחיה. יהודים וערבים כאחד סובלים ממשטר חברתי כלכלי קפיטליסטי וחזירי, המפלה את הפועלים ופוגע בזכויותיהם. הכיבוש רק מחריף את הסבל של שני העמים. האחדות של העובדים היהודים והערבים, ההתגברות על חומות השנאה, היא הערובה היחידה להפסקת מעגל הדמים. האינטרס העליון של העובדים משני צדי הסכסוך, הוא להתאחד כדי לבנות אלטרנטיבה פוליטית וחברתית שוויונית והומאנית, מול השוביניזם הימני הציוני, ומול הפונדמנטליזם האסלאמי, אשר מובילים את שני העמים לעברה של מלחמה חדשה.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה