תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 16.06.10

מדיני

מורה דרך ליציאה מהמצור

ההשתלטות על המשט ההומניטארי הטורקי הפכה את היוצרות. ישראל מוצאת את עצמה במצור משלה: מצור בינלאומי דיפלומטי חסר תקדים. אירוע לכאורה מקומי וחסר כל חשיבות צבאית או מדינית, הפך להסתבכות בעלת משמעות אסטרטגית. טורקיה, בעלת הברית הנאמנה של ישראל באזור מזה 60 שנה, וחביבת המערב, התהפכה על יוצריה ועברה מחנה: מאוהב לאויב. היא הפכה להיות הדוברת הבולטת בשם המחנה הרדיקלי הערבי, ותומכת מובהקת בחמאס ובלגיטימיות של אחיזתו בעזה.

אבל למהפך במדיניות הטורקית אין כל קשר להתנהגותה של ישראל כלפי הפלסטינים. הרי הכיבוש והפגיעה הקשה בזכויות האדם בשטחים מתרחשים כבר ארבעה עשורים ולא מנעו עד כה מטורקיה למסד יחסים חמים עם ישראל. הסיבה העיקרית לשינוי במדיניות הטורקית קשורה לעובדה, שטורקיה נכשלה במאמציה הרבים להתקבל לאיחוד האירופי. אירופה, מסתבר, לא אוהבת מוסלמים, ומעדיפה לשמור על אופייה הנוצרי. זו הסיבה שטורקיה גלתה את קסמי המזרח, ובעיקר את התועלת הכלכלית הכרוכה במדיניות "השכנות הטובה" עם המדינות הסובבות אותה. היא הפכה לשחקן מרכזי באזור, אולם ישראל המשיכה להתייחס אליה כאל שחקן חיזוק, הבא לתמוך במחנה המתון נגד המחנה הרדיקאלי, אותו מובילה איראן. אכן, מחדל מודיעיני ששווה חקירה בפני עצמה.

אולם ללא קשר למניעים שהובילו לשנוי בהתנהגות הטורקית, המערב יכול בהחלט להושיט אצבע מאשימה כלפי ישראל, על כך שבהתנהגותה רק זירזה תהליכים שניתן היה לשלוט בהם, ודחפה את ארדואן להקצין את עמדותיו. ישראל הפכה לשק חבטות נוח. העולם מאס בתמונות המחסומים, גדר ההפרדה והמצור על עזה. זה מצטלם רע, ובעיקר יוצר אסוציאציות המזכירות משטרים רודניים שירדו מבמת ההיסטוריה, כמו למשל משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. העולם הפסיק לאמין לישראל משום שהדעה הרווחת היא שישראל היא קרבן של סרבנותה. מאחר שישראל לא עשתה צעדים משמעותיים לקידום תהליך השלום, כל תירוציה הביטחוניים מאבדים מאמינותם.

מבחינת ישראל, האחראי העיקרי למצב הזה הוא ללא ספק הנשיא אובמה. מאז נאומו בקהיר ביוני ,2009 נכנסה ישראל לכוננות ספיגה. שמונה שנות שלטונו של ג'ורג' בוש הותירו חורבן כלכלי בתוך ארה"ב עצמה, והסתבכות צבאית בעיראק ואפגניסטן. על מנת להיחלץ מהמצב, היה על אובמה לשנות את המדיניות האנטי-ערבית, וישראל התבקשה לתרום את תרומתה. מעמדה של ארה"ב במזה"ת הידרדר, וזה גרם לעליית קרנה של איראן והגוש הרדיקאלי באזור. הסכסוך הישראלי פלסטיני הפך לנושא מאוד פופולארי ברחוב הערבי. ערוץ אלג'זירה מוביל את דעת הקהל הערבית נגד ארה"ב וישראל, והוא הופך את הכיבוש הישראלי בשטחים למבחן הלקמוס של המדיניות האמריקאית באזור. אכן, הכיבוש הפך לפרצה, דרכה מסתננים לקידמת הזירה כל האלמנטים הרדיקאלים.

לבעייתו של אובמה נוספה העובדה, שממש בזמן שנבחר, הוקמה בישראל קואליציה ימנית רחבה בהשתתפות מפלגת העבודה, אשר המוטו המרכזי שלה הוא "אין עם מי לדבר". שני ראשי ממשלה לשעבר, ביבי נתניהו ואהוד ברק, שילמו בעבר מחיר פוליטי כבד והפסידו את השלטון, עקב מחוות שנאלצו לעשות לרשות הפלסטינית. הראשון, בוואי פלנטיישן בשנת 1998, והשני בקמפ-דיוויד בשנת 2000. היום ביבי הוא שוב ראש ממשלה, וברק שר ביטחון, ושניהם מונעים על ידי האמונה העמוקה שאין עם מי לדבר, וכי כל ניסיון לחזור לשיחות על מנת להגיע להסכם קבע עם פלסטינים יביא להפלה המיידית של הממשלה. על כן, כל ניסיונותיה של ארה"ב לגרום לשנוי העמדה נחלו כישלון חרוץ. היחסים בין ארה"ב לישראל נמצאים במשבר ועולים על שרטון בכל פעם. פעם זו קבלת פנים צוננת בבית הלבן, ופעם השארתה של ישראל לבדה מול גינויים ודרישות של הקהילה הבינלאומית.

עד כה, מדיניותו של נתניהו הסתכמה בגישה של "שב ואל תעשה". הרי אובמה נתון בקשיים, באפגניסטן כוחותיו מתבוססים במדבר, המצב הכלכלי לא משתפר, אפילו האסון האקולוגי הגדול מול חופי פלורידה, כל אלה הורידו את הפופולאריות של הנשיא לשפל. האפשרות שהבחירות בנובמבר יביאו להפסד הרוב הדמוקרטי בשני בתי הקונגרס, עודדה את נתניהו להמשיך במדיניותו. מבחינת נתניהו, ככל שאובמה נחלש, כך הוא מתחזק. אך לתוך התסבוכת הזאת הגיע המשט הטורקי, רק כדי להבהיר שהפסדו של אובמה לא יוצא בהכרח בשכרו של נתניהו. הרי אם אובמה היה עומד במאת האחוזים מאחורי ממשלת ישראל, ארדואן היה חושב פעמיים אם לעמוד בצורה כה בולטת מאחורי המשט הטורקי.

המציאות הזכירה לנתניהו את השיעור הראשון של כל ראש ממשלה בישראל, והוא הצורך בתיאום מוחלט עם ארה"ב. העליהום הבינלאומי על ישראל עקב המשט, נפל בידי אובמה כפרי בשל, והוא השתמש בו במיומנות מרובה. ראשית, הפגישה המתוכננת עם נתניהו, שהייתה אמורה ליישב את ההדורים ביניהם, נדחתה. שנית, אובמה נתן אור ירוק לדרישה להקמת ועדת חקירה בהשתתפות של משקיפים זרים, וכמובן נתן רוח גבית לדרישה האירופאית להסיר את המצור מעל עזה. המתווה הוא ברור ביותר: צריכה לקום ועדת החקירה, וההקלות בסגר אמורות להסתיים בשינוי ההרכב הקואליציוני. על ביבי לשלם את המחיר הפוליטי, והזמן שלו אזל. לא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות לקונגרס, ביבי כבר לא ייוושע.

מכאן אפשר להבין את הכותרת של עיתון הארץ מהיום (16 ליוני): "ברק לוחץ על נתניהו: רק תוכנית מדינית נועזת תחלץ את ישראל ממצב של בידוד", והיא כמובן באה בסמוך לידיעה על הסכמה ישראלית-אירופאית בדבר "ההקלה" במצור על עזה. אכן האסימון נפל. ברק כבר משלם מחיר פוליטי מבית, כאשר חברי מפלגתו מעניקים לו כמה חדשים כדי להגיע להבנה עם נתניהו על אופי השינוי הקואליציוני. אבל בישראל כולם יודעים - כשברק מדבר על תכנית "נועזת", זה כבר מקום לדאגה. כל פעולותיו "הנועזות" עד כה הביאו לאסונות גדולים.

הוא נסוג בצורה חד צדדית מלבנון, וקיבלנו את מלחמת לבנון השנייה, הוא יצא בתכנית נועזת בקמפ דייויד, וקיבלנו את האינתיפאדה השנייה, הוא יצא למבצע "עופרת יצוקה" וקיבלנו דו"ח גולדסטון, הוא נכנס לקואליציה ימנית עם נתניהו כדי להציל אותו משותפות קואליציונית עם קדימה, וגרם לבידוד הבינלאומי, ועכשיו הוא רוקח עוד תכנית נועזת במטרה להיחלץ מהבאר שלא היה צריך להיקלע לתוכה מלכתחילה.

פרשת המשט בכל זאת עשתה את שלה ובישראל הפיקו לקחים. על ממשלת ישראל להדק את הקשר עם ארה"ב, להגיע לתיאום מלא, ואז ניתן יהיה להמשיך ולצפצף על העולם. ייתכן מאוד שאפילו נראה שינוי קואליציוני בתוך ישראל ואולי גם התחלה של שיחות ישירות עם הרשות הפלסטינית. אמנם, המצור הישראלי נכשל בכך שלא הביא להפלת שילטון החמאס בעזה, אלא דווקא פעל כבומרנג נגד ישראל.

יחד עם זאת, המטרה לא השתנתה. החמאס, בראייה ישראלית, הוא ישות עויינת שיש לסלקה.

ישראל יכולה לסמוך על קונצנזוס רחב ביותר - אירופה, ארה"ב, מצרים והרשות הפלסטינית, כולם מאוחדים בדיעה כי אין מו"מ עם חמאס כל עוד הוא לא מכיר בהסכמי אוסלו. ומי יודע, אם יהיה שינוי קואליציוני בתוך ישראל, אולי אפילו ארדואן עשוי להתרצות.

אבל השינוי הקואליציוני בתוך ישראל אינו חזות הכל, כפי שחושב אובמה. הצטרפותה של ציפי לבני לממשלה, לא תפתור את בעיותיו של אובמה באפגניסטן ובעיראק, ובעיקר אין כל ערובה שהיא תביא בהכרח לחיזוקו של אבו-מאזן מול החמאס. בסופו של יום הבעיה אינה טמונה באופי הקואליציה בישראל אלא במה שיש לה להציע. ה"נועזות" של ברק מסתכמת בהסכמה ישראלית לנסיגה חלקית מהגדה המערבית, תוך סיפוח של גושי ההתנחלויות; הענקת ריבונות פלסטינית מוגבלת על השטח שיימסר; פיקוח של האמריקאים על המשטרה הפלסטינית המחויבת לתאום בטחוני עם ישראל; שליטה ישראלית מוחלטת על המרחב האווירי והימי, ותלות כלכלית מוחלטת של המדינה המוזרה שתקום, בישראל. מאחר וגדר ההפרדה תמשיך לחצוץ בין ישראל והפלסטינים, הגיהינום העכשווי רק יקבל חותמת רשמית.

הסכם השלום העתידי יהיה דומה לכל קודמיו. הוא יעקוף את השאלות המהותיות, ישאיר את ישראל בעמדה של עליונות מוחלטת, ומשום כך יתפוצץ ברעש גדול בהזדמנות הראשונה. פרצופה של התכנית האמריקאית לשלום כפרצופה של ועדת החקירה האחרונה שקמה בברכתה - היא נועדה לטייח. אין לה שיניים, היא הוקמה כדי לספק את רצון העולם. העם הפלסטיני מחכה, כמו שאר העמים במזרח התיכון, מעיראק ועד אפגניסטאן, לשינוי שורשי באמריקה ובמערב, ולא לכל מיני תככים שאמורים להשאיר דמויות מפוקפקות כמו חמיד קרזאי, אייד עלאווי, ואבו מאזן בראש השלטון. גם סופו של הרדיקאליזם האיסלאמי יבוא, כאשר סוף-סוף ייצאו העמים האלה מעבדות וכיבוש לחירות.

אבל זה, לדאבוננו, לא עומד כרגע על הפרק.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה