תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 28.07.10

דעם מפלגת פועלים

השיחות הישירות - המלכוד של הליכוד

התגובה הבינ"ל על הרג 9 פעילים על סיפון המאווי מרמרה הכתה את ישראל בתדהמה. היא הביעה מיאוס וחוסר אמון של הקהילה הבינלאומית הן במימשלו הימני של נתניהו אך גם בשנים של מדיניות כוחנית מצד ישראל בכלל כלפי השאלה הפלסטינית. שנים ארוכות של סחבת במשא ומתן עם הפלסטינים ומדיניות הדיכוי כלפיהם, פרויקט הייהוד של ירושלים, בניית ההתנחלויות, מניעת חופש התנועה בתוך הגדה המערבית, גדר ההפרדה והמצור הנכפה על רצועת עזה - כל זה ועוד אמצעי דיכוי שרירותיים רבים נגד העם הפלסטיני, הובילו כמעט לקונסנסוס בינלאומי נגד ישראל ולדרישה להפסיק את ההתנחלויות ולסיים את הכיבוש. ישראל נאלצה להקים ועדת חקירה לאירועי המשט ולנקוט בצעדים להקלה משמעותית על המצור שהטילה על עזה לפני חמש שנים.

בתחילת העשור נהנתה ישראל מתמיכה מוחלטת של הנשיא האמריקאי בוש, שהלך רחוק מאד בהבנתו לסירובה של ישראל להתחייב לכל צעד משמעותי שיוביל לפתרון הבעיה הפלסטינית. המשא ומתן שנוהל היה בזבוז זמן עקר, שכל תכליתו לשמש את ישראל כתרגיל ביחסי ציבור, וכן כתירוץ להדק את שליטתה על השטחים הכבושים ולהטיל את המצור על ממשלת חמאס. מדיניות בוש יצרה כאוס באזור החל מההסתבכות באפגניסטאן ובעיראק, כלה בהתנהלות מול לבנון, סוריה והשאלה הפלסטינית. את הפיכתה של איראן לגורם כה משמעותי במזה"ת יש לזקוף ל"זכותו" של בוש.

עם הגעתו של אובמה לבית הלבן, השתנתה הגישה האמריקאית, לא רק בגלל הכישלון של בוש והכעס העצום של ההמונים באזור כלפי ארה"ב, אלא בגלל המשבר הכלכלי העמוק שפגע בכלכלה האמריקאית ואיים לדרדר את העולם כולו לעבר כאוס כלכלי. ארה"ב אינה יכולה לטפל בו זמנית בשתי בעיות. היא צריכה לסגת מעיראק ואפגניסטן, כדי שתוכל להפנות את עיקר מאמציה לטפל במשבר הכלכלי שפוגע בחיי רוב אזרחיה. הנסיגה מעיראק ואפגניסטן מחייבת את התמיכה של המשטרים הערביים אשר מתנים את שתוף הפעולה בפתרון של השאלה הפלסטינית.

זו הסבה שממשל אובמה נכנס להתנגשות ישירה עם נתניהו, שהעדיף, בשל שיקולים פוליטיים צרים, להרכיב קואליציה ממשלתית ימנית קיצונית ולהשאיר את קדימה באופוזיציה. אולם, הפער שנוצר בין הממשל האמריקאי וישראל, אפשר למספר גורמים להיכנס לתמונה: אירופה החריפה את עמדתה כלפי ישראל, ואחריה תורכיה, לשעבר בת ברית של ישראל וחברה פעילה בנאט"ו, המבקשת לשחק תפקיד פעיל באזור דרך התקרבותה לאיראן ופתיחת קו ישיר עם חמאס בעזה. אירועי המשט התורכי היו לפיכך מפנה אסטרטגי באזור.

המשבר עם תורכיה התרחש באותו זמן שבו התקבלה ישראל ל-OECD והדגיש את הסתירה בה חיה ישראל. מצד אחד הכלכלה הישראלית הצליחה להתחמק מהמשבר הכלכלי העולמי, ואולם, כל ההישגים הכלכליים והעלייה המשמעותית ברמת החיים, לפחות בקרב מעמד הביניים הגבוה, אינם מובטחים והם מאוימים על ידי הבידוד הפוליטי שבו נמצאת ישראל.

הממשל האמריקאי הבהיר ביותר מהזדמנות אחת, שהוא לא יוכל לסבול את המשך הסכסוך הישראלי פלסטיני. מדיניות השיק הפתוח, והתמיכה החד צדדית כלפי ישראל פוגעים במעמדה של ארה"ב ובאינטרסים האסטרטגים שלה. מצד שני היחסים האסטרטגיים עם ישראל, המבטיחים את עליונותה על העולם הערבי באמצעות נשק גרעיני, יישארו אבן פינה ביחסים בין המדינות, וזאת ללא קשר לזהותה של המפלגה השלטת בארה"ב - דמוקרטית או רפובליקאית. לכן במישור הפוליטי יישארו חילוקי הדעות קיימים, משום שהממשל האמריקאי סבור שהקמת מדינה פלסטינית בעלת ריבונות חלקית לא תפגע בקיומה של ישראל, ואילו השלטון בישראל מפחד לסגת מהשטחים הכבושים ואינו רוצה להתעמת עם המתנחלים.

הממשל האמריקאי שואף לדחוף את נתניהו לשנות את הקואליציה הימנית הנוכחית על ידי הכנסת מפלגת קדימה לממשלה. אובמה רמז בכל דרך אפשרית על חוסר שביעות רצונו מהממשלה הנוכחית, ואולם הביע באותו זמן את מחויבותו לביטחון ישראל. למרות כל הצעדים של ארה"ב כמו התמיכה במסמך שקורא לישראל לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, הקריאה להסיר את המצור על עזה, והדרישה להקים ועדת חקירה בנושא המשט התורכי, ועד אילוץ נתניהו להכריז על הקפאת ההתנחלויות עד ספטמבר הקרוב - למרות כל זה, נתניהו ממשיך להתעקש לא לשנות את הרכב ממשלתו, ומשאיר את ישראל במצב של בידוד בינ"ל וחילוקי דעות מתמשכים עם ארה"ב.

ואולם מדיניות ימנית זאת, משפיעה על היחסים בתוך הממשלה עצמה, ובראש וראשונה בתוך מפלגת העבודה. ראש המפלגה, אהוד ברק, איבד את תמיכת השרים של מפלגתו, ובראשם, שר המסחר והתעשייה בנימין בן אליעזר שהוא בעל מהלכים במפלגה. עמדת רוב חברי מפלגת העבודה היא, שאין ברירה אלא לשנות את המדיניות כלפי הפלסטינים ולהיכנס למשא ומתן ישיר ורציני כדי להגיע לפתרון, ואם המהלך הזה דורש את החלפת הממשלה והקמת קואליציה עם קדימה, שיהיה.

על רקע הבידוד הבינ"ל וחוסר היציבות של הקואליציה התקיים באמצע יולי המפגש בין אובמה ונתניהו שנועד לאחות את הקרע בין הצדדים. אובמה הבין שהכתף הקרה שנתן לנתניהו שחק לידיהם של הגורמים האנטי אמריקאיים באזור. תורכיה עברה לציר האיראני והצביעה נגד החלטת מועצת הביטחון לכפות סנקציות על איראן, וכן חתמה על הסכם עם איראן, בהשתתפות ברזיל, להעברת חלק מהאורניום מאיראן לתורכיה כדי לחסום את הדרך בפני סנקציות בינ"ל. גם הבחירות הקרובות לקונגרס אילצו את אובמה לעשות הודנה עם נתניהו, מאחר והוא אינו רוצה לפגוע בסיכויי הצירים הדמוקרטים לזכות "בקולות היהודים". ואולם, לאחר נובמבר תסתיים ההודנה ונתניהו יצטרך להוכיח שהתמיכה שקיבל בביקורו האחרון לא הייתה לחינם. לאחר שגם הוא הבין לאן הובילה אותו ממשלתו הימנית ביחסים עם בעלת הברית היחידה, ארה"ב, הוא נדרש לנקוט בצעדים מוחשיים כדי להתניע מחדש את המשא ומתן עם הפלסטינים.

המשבר שהתפוצץ לאחרונה בין נתניהו לליברמן, סביב חוסר ההיענות לדרישות השרים של "ישראל ביתנו", והסירוב של נתניהו לאמץ את היוזמה לחוק הגיור, הופך את האפשרות של החלפת מפלגתו של ליברמן במפלגת קדימה בקואליציה לסבירה. מה שמאשר את הכיוון הזה, היא הפגישה הגלויה בין אהוד ברק וציפי לבני, שנועדה לחפש דרך לצרף את קדימה לממשלה בהתאם לדרישת ארה"ב.

הסכסוך הפלסטיני מעמיק

בצד הפלסטיני העמיקו אירועי המשט התורכי את הפילוג בין הרשות של אבו מאזן ובין חמאס. חמאס הצליחה לגייס לצידה מדינה אזורית כמו תורכיה, שהיו לה קשרים ביטחוניים קרובים עם ישראל, ובנוסף, הצליחה לזכות בדעת הקהל העולמית ולהכניס את ישראל לבידוד דיפלומטי ואפילו למשבר עם הממשל האמריקאי בעצמו. חמאס אילצה את ישראל להקל על המצור, דבר שגם הוא יצר משבר עמוק בתוך ישראל, שהתבטא במצעד העממי לשחרור גלעד שליט. המצור התפרש בדעת הקהל בישראל כעונש ראוי לחמאס על החזקתו של שליט בשבי כבר ארבע שנים. לעומת זאת מצעד האלפים, שדרש מהממשלה לפעול לשחרורו של שליט התפרש כגילוי של חולשה מול חמאס.

המצור על עזה הפך לנושא ראשון באג'נדה של המפלגה השלטת בתורכיה בתעמולתה נגד האופוזיציה החילונית. באותו זמן, חמאס מינפה את אירועי המשט לטובתה במאבק שהיא מנהלת נגד הרשות הפלסטינית. כל הישג לחמאס הוא באופן אוטומטי הפסד לתנועת הפתח. בנושא המצור, נחשפה הרשות הפלסטינית כשותפה של ישראל. למרות כל התמיכה הבינלאומית להסרת המצור התעקשו הרשות הפלסטינית ומצרים שסיום המצור צריך להיות כרוך בהסכם בין חמאס ופתח בחסות מצרית, ושהמעברים ברפיח יישארו תחת שליטת אבו מאזן. למעשה הרשות השתמשה בכוחה הצבאי של ישראל במאבקה כנגד חמאס.

מבחינת חמאס אירועי המשט התורכי "גילו" להנהגתה שיש אמצעים יותר יעילים מטילי הקסאם כדי להסיר את המצור ולהכיר בממשל חמאס, והוא, המשטים והלחץ הפוליטי והמוסרי על ישראל. היום חמאס משלה את עצמה בכך שהאמצעים הדיפלומטיים יאפשרו לה להשיג מה שלא הצליחה להשיג בפעולות התאבדות, וטילי קסאם על אוכלוסיה אזרחית, ואולם היא שוב שוגה. דעת הקהל העולמית מזדהה עם הסבל של תושבי עזה מבחינה הומניטארית. היא לא תקבל את עמדת חמאס המסרבת לכל סוג של פתרון עם ישראל, כאשר מצד שני היא רוצה לכפות את הדוקטרינה הדתית שלה על העם הפלסטיני.

אלו התנאים בהם מתקיימים היום המאמצים של המתווך האמריקאי באזור ג'ורג' מיטשל, המנסה לאלץ את הרשות הפלסטינית להיכנס לשיחות ישירות עם ישראל, לאחר שהשיחות הבלתי ישירות לא הניבו כל תוצאה. דעת הקהל העוינת לישראל בעקבות אירועי המשט מקשה על הרשות לקבל דרישה זו. אבו מאזן חושש להיכנס למשא ומתן ישיר וחסר סיכוי עם נתניהו ובכך לאבד מה שנותר מהאמינות שלו.

המפלגות הערביות מבודדות את עצמן

השתתפותם של מספר אישים ערבים בולטים במשט התורכי היוותה צעד נוסף בהידרדרות היחסים בין המפלגות הערביות והמדינה. מלבד נציגי חד"ש, כל המפלגות הערביות השתתפו, ובראשם ראש ועדת המעקב, מחמד זידאן, שייח ראאד סלאח וח"כ חנין זעבי. אם ניקח בחשבון שהמצור על עזה הפך לנושא פוליטי ממדרגה ראשונה, לנקודת מחלוקת יסודית בין פת"ח לחמאס, ובין מחנה ההתנגדות בראשות איראן והמחנה המתון בראשות מצרים, הרי ברור לאיזה צד נוטה ההנהגה הערבית.

האמת היא שהאג'נדה הפוליטית מאחורי המשט, היא אג'נדה של הפלג הקיצוני של התנועה האסלאמית, שמוביל שייח ראאד סלאח. זרם "ההתנגדות" שאימץ ראאד סלאח, הקשור לתנועת חמאס בדמשק, כפה את עצמו כאג'נדה של ההמונים הערבים בישראל. ראאד סלאח, המתנגד להשתתף בכנסת הישראלית או בכל פרלמנט אחר, על בסיס האמונה הדתית הסלפית (תנועה מתוך הזרם הסוני בדת האסלאם), הפך את "זכות השיבה", "אל-אקסא בסכנה", "המצור על עזה", לתוכנית פעולה על בסיסה הוא פועל בהתאם לשיקולים טקטיים המשרתים את המטרות הפוליטיות של תנועת חמאס ומעצים את מעמדו ברחוב הערבי.

כל העימותים של ראאד סלאח מכוסים בהרחבה על ידי ערוץ אל ג'זירה ומלווים תמיד במסיבת עיתונאים שבה משתתף חאלד משעל המשבח את השייח וההמונים של 48. לעתים מתלהטת האש על נושא ירושלים, ולפעמים על עזה, כאשר הנושא משרת את התעמולה של חמאס נגד הרשות. ההנהגה הערבית, על כל חלקיה, מחד"ש ועד בל"ד, נגררת אחרי המאורעות, כדי להישאר באופן קבוע בתקשורת, תוך תחרות קשה על ליבם של ההמונים ותשומת לב אמצעי התקשורת הערבים. התחרות היא - מי יותר קיצוני נגד ישראל, מי יותר פרובוקטיבי כלפי הציבור הישראלי.

התוצאה של אותה מדיניות, שהיא גוררת, באופן בלתי נמנע, יוזמות גזעניות שונות מצד הימין הישראלי. כך נכנס הציבור הערבי לסוג של עימות מלאכותי בכנסת, שיזמה חוקים שונים נגד הציבור הערבי, כמו חוק האזרחות, חוק איחוד משפחות, חוק עזמי בשארה (להפסקת תשלומי הפנסיה שלו), שלילת חלק מזכויותיה של ח"כ חנין זעבי, קריאה לחקירה והעמדה לדין של חברי הכנסת הערבים, ועוד. צעדים אלו מספקים לימין הזדמנות פז לגייס לצדם את דעת קהל ישראלית, ואולם באותו זמן, הם מספקים למפלגות הערביות הזדמנות לחשוף את הפרצוף המכוער של מדינת ישראל, ולהגביר את האהדה הערבית כלפיהן.

ואולם, במציאות, בכל מה שקשור לחיי היומיום, נשאר מצבו של הציבור הערבי בכי רע. האלימות הפכה לדרך מרכזית בליבון סכסוכים, דיכוי האישה והאלימות כלפיה הפכו לדבר שבשגרה, ורמת הלימודים בנסיגה מתמדת. העוני עולה ככל שעולה האבטלה. האג'נדה האמיתית של הצבור הערבי אינה נמצאת בכנסת, בה במידה שהמפלגות הערבית אינן נמצאות ברחוב. הגזענות נגד הערבים בישראל מתגברת, לא בשל סיבות אמיתיות, אלא בשל פרובוקציות חוזרות ונשנות מצד ההנהגה הערבית, שהפכה את הפרובוקציה לתפישת עולם.

המאבק למען זכויות אזרחיות, הזכות לדיור, חינוך, פיתוח, עבודה, שירותים ציבוריים, תרבות ואומנות על כל צורותיה - נעדר לחלוטין מסדר היום. זכות השיבה, ירושלים, המצור על עזה, הפכו כותרות ראשיות במקום מאבק על דרישות יסוד. אין רע בדרישה להסיר את המצור מעל עזה, או בהתנגדות ליהוד ירושלים, ואולם, אין מאחורי הדרישות הללו תוכנית מאבק אמיתית שיכולה להוביל לפתרון, אלא תוכנית שמשרתת צד אחד (חמאס) על חשבון הצד השני, ובכך מחלישה את העם הפלסטיני, מעמיקה את הפילוג ואינה פותרת את הבעיה. השרות הטוב ביותר למאבק נגד הכיבוש היום הוא המאבק בחוליים החברתיים ובתופעות האלימות והפשע שפוגעות בחברה הערבית ומחלישות אותה. הרי חברה חלשה, ללא הנהגה ריאליסטית, וללא תוכנית פעולה, גם אינה יכולה להשתתף באופן פעיל במאבק נגד הכיבוש. המאבק הנוכחי, של ההנהגה הערבית המסתפק במעשים פרובוקטיביים ובנאומים מתלהמים בכנסת משרת אג'נדה חיצונית, ולא את הצרכים הבסיסיים של ההמונים הערבים.

יציבות כלכלית על חשבונם של העובדים

מה שמבטיח את היציבות של ממשלת נתניהו, הן היכולות הכלכליות של ישראל, שהצליחה לעקוף את המשבר הכלכלי שפגע ברוב המדינות המפותחות בעולם. בזמן שאובמה מאבד מהפופולאריות שלו עקב השפל הכלכלי והעלייה בשיעורי האבטלה; יוון וספרד נאלצות לנקוט באמצעי צנע חריפים שהובילו לשביתות פועלים ואיבוד התמיכה בממשלה, בישראל נהנה נתניהו מרוב מוחלט בכנסת, שאפילו אפשר לו להעביר את תקציב הממשלה לשנתיים הבאות. הכלכלה צומחת ביחס לעולם, המטבע הישראלי חזק, הנדל"ן אינו צופה משבר, וההשקעות מבחוץ זורמות, אך ישראל אינה אי בודד ובשלב זה או אחר תוצאות המשבר יגיעו אליה.

בינתיים ישראל ממשיכה במדיניות "כלכלת השוק" שכבר נכשלה בכל העולם, ובראש וראשונה במדינות שיישמו אותה בשלמותה, כמו ארה"ב ובריטניה. בזמן שארה"ב שואפת לשכנע את השוק האירופי להעלות את הגרעון בתקציב, כדי לעודד צריכה ויצירת מקומות עבודה להתמודד עם האבטלה, ממשיך בנק ישראל, בהנהגת סטנלי פישר ומשרד האוצר, לדבוק בשמירה על גרעון נמוך. לצד תקציב בטחון אדיר, שומרת ישראל על תקציבי רווחה נמוכים והיעדר כל תוכנית רצינית לעידוד התעסוקה.

הכלכלה הישראלית מרוכזת בידי מספר מועט של משפחות, השולטות על מונופולים בתחום הנדל"ן, הבנקאות, התקשורת, האנרגיה והתחבורה. דבר זה מאפשר להן השפעה אדירה על המדיניות וההחלטות הפוליטיות. השערוריות שנחשפו לאחרונה בתחום המינויים במס הכנסה, בפרשת הולילאנד, היחסים הקרובים בין הון ושלטון, מצביעים על כך שהכלכלה הישראלית משרתת שכבה צרה מאוד של בעלי הון על חשבון רוב העובדים.

ההצלחה הכלכלית אינה מבוססת רק על חסכון בתקציבי הרווחה, הבריאות והחינוך, אלא גם על משכורות נמוכות. במשרדי הממשלה מועסקים עובדים באמצעות חוזים, ללא זכויות, על מנת לחסוך בתקציב. התעשייה הישראלית משלמת שכר מינימום בתור שכר מקסימום. פועלים זרים נוהרים בהוראת הממשלה לעבודה בענף הבניה, במלונות, בסיעוד ובחקלאות. ההיצע בתחום העובדים מוריד את השכר לתחתית. כל זה יוצר מעמד פועלים עני המרגיש ש"ההצלחה" היא על חשבונו ובאמצעות ניצולו. השפע המתרכז בידיים מועטות בנוי על אבטלה כרונית, הזורקת את תושבי הפריפריה וביניהם רוב הכפרים והערים הערביות, לעבר מצוקה ועוני, חוסר בשירותים, חינוך ותשתיות.

הכלכלה הישראלית מטפחת הר געש חברתי, זאת משום שמדינת ישראל אינה מדינה רגילה. היא נמצאת במלחמה ממושכת עם שכנותיה, דבר שדורש קורבנות גדולים מאזרחיה אם בנשיאת תוצאות המלחמות, ואם בשירות בצבא. היום אין זו מדינת העם היהודי, אלא מדינת בעלי ההון היהודים, דבר שיוצר פער חברתי שמוביל להטלת ספק בכל הטענות הציוניות, ובזכותה להמשיך את הכיבוש והיחס הגזעני כלפי הערבים. ואולם, המרירות החברתית נובעת גם מהתחושה העמוקה של הפועלים, שהם נתונים לניצול, לעושק, ולהשפלה, מבלי שיהיה להם מי שייצג אותם - לא במישור האיגוד מקצועי ולא במישור הפוליטי.

השינוי בחברה הישראלית תלוי בהגשמתם של שני תנאים הקשורים זה בזה. ההבנה שהחברה הישראלית הפסיקה להיות חברה סולידרית של יהודים, אלא חברה קפיטליסטית קיצונית המשרתת את העילית הכלכלית ושכבת ביניים קטנה ואמידה, צריכה לשכנע יותר ויותר עובדים ושכירים שעליהם לדאוג לעצמם, להתארגן ולקדם עדיפויות כלכליות וחברתיות היכולות להיטיב עמם. אבל, תנאי מוקדם לכך הוא להכיר בכך שהסכסוך הישראלי פלסטיני מעכב את החברה הישראלית בדרכה לשינוי סדרי העדיפויות. הוא מטפח סכסוך אתני, שנאה וגזענות ובכך יוצר מראית עין של שותפות גורל בין כל חלקי האוכלוסייה היהודית, בעוד שמציאות, פועלת הטכסטיל היהודית והערבית, נהג המשאית הערבי והיהודי סובלים מאותו ניצול ומאותם חיים ללא תקווה. שינוי האג'נדה דורש משתי האוכלוסיות להתאים את מצבם התודעתי למצבם החברתי. הדרך הזו היא דרך ארוכה והיא דורשת הנהגה אחרת. היא דורשת מפעילים חברתיים, מפלגות ופעילי שמאל קודם כל להטמיע בעצמם את ההכרה הזו ולפעול במישור היומיומי לארגון אותן שכבות חברתיות - יהודיות וערביות - שהן הקרבן של המציאות הישראלית והסכסוך הפוליטי.

השינויים הפוליטיים המהירים שאנו רואים במישור הבינ"ל עקב המשבר הכלכלי, דעת הקהל העולמית נגד ישראל והתנהגותה בשטחים הכבושים, המבוי הסתום במשא ומתן עם הפלסטינים, ואפילו הסכסוך הפלסטיני הפנימי - מצביעים על קיומו של משבר פוליטי עמוק שאיש אינו נושא את המפתח והתוכנית לפתרונו. מצד אחד הסירוב המוחלט והקיצוניות הדתית אינם פתרון, אך גם התמיכה העיוורת בארה"ב ובמשטרים הערביים המושחתים בסעודיה, ובמצרים אינם פתרון. בנוסף, מדיניות "כלכלת השוק" הישראלית יוצרת משבר חברתי עמוק והעדר אמון במוסדות הממשלה. כל אלו יכולים לפתוח הזדמנות לאג'נדה פוליטית חדשה הן למפלגות הסוציאליסטיות בעולם והן לחוגים המחפשים שינוי גם בישראל.

* המאמר שלהלן לקוח מדו"ח של יעקב בן אפרת, מזכ"ל מפלגת דעם לוועד המרכזי של המפלגה ב25.7.10

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה