תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 05.08.10

מדיני

זה לא ההתנחלויות טמבל - אלו המתנחלים!

לפני חודש התקיימה הפגישה בין הנשיא אובמה לבין נתניהו ומשם יצאה הבשורה. אחרי שנה וחצי של דשדוש במקום, השיחות הישירות בין ישראל לרשות הפלסטינית יוצאות לדרך. בפגישות הקודמות בין שני המנהיגים הפגין אובמה חוסר שביעות רצון מראש הממשלה הישראלי אשר עשה הכול כדי להביך את הממשל האמריקאי בפני העולם הערבי, בעיקר ע"י בניה במזרח ירושלים ובהתנחלויות. הלחץ האמריקאי הניב לבסוף הקפאה זמנית של הבנייה בהתנחלויות כדי לאפשר פתיחתו של מו"מ לא ישיר עם הרשות הפלסטינית. אבל הזמן חלף, תוקף ההחלטה הישראלית עומד לפוג והשיחות באמצעות המתווך ג'ורג' מיטשל לא הניבו כל תוצאה.

מאז אותה פגישת "פיוס" בין נתניהו לאובמה מתנהל מסע לחצים מתוקשר כדי להכריח את הרשות הפלסטינית להיכנס למו"מ ישיר. הלחץ הפעם הוסט כלפי אבו מאזן אשר מהסס להיכנס למהלך אשר תוצאותיו העגומות ידועות מראש.

התנהגותו של אובמה מעוררת תמיהה: הלחץ שהוא הפעיל על ישראל הביא לבידודה הבינלאומי שהגיע לשיאו עקב אירועי המשט הטורקי. דעת הקהל העולמית דרשה בצורה נחרצת את הסרת המצור מעל עזה והקמת ועדת חקירה בינלאומית; טורקיה החזירה את שגרירה וקולות בתוך ישראל, בעיקר בקרב חברי מפלגת העבודה קראו לשנות מדיניות כמו גם את הרכב הממשלה. והנה, כאשר נתניהו נמצא בעיצומו של משבר פוליטי חריף בא הנשיא אובמה ומוציא עבורו את הערמונים מהאש.

מה גרם לאובמה לעשות זאת? שנה וחצי הוא מתקוטט עם נתניהו במטרה להביא לשנוי ההרכב הקואליציוני שלו וכאשר הדבר נמצא בהישג יד הוא משחרר את הלחץ ונותן לנתניהו עוד הזדמנות. קשה לפענח את החידה. ייתכן שאירועי המשט והתקרבותה של טורקיה לאיראן גרמו לסגירת השורות עם ישראל, הבחירות המתקרבות לקונגרס באמריקה גם הן משפיעות על אובמה, אשר מפחד לאבד את הרוב בקונגרס, וייתכן שנתניהו נתן התחייבויות שהביאו לשנוי בעמדתו של הממשל. אפשר לנחש שכמו בכל סכסוך הגיעו הצדדים לפשרה, אובמה הבין כי לחץ בלבד לא יביא לשנוי בישראל בעוד שנתניהו הבין כי הסירוב המוחלט שלו להגיע להסכם קבע עם הפלסטינים יבודד עוד יותר את ממשלתו ויביא להפלתה.

אבו מאזן נמצא תחת הלחץ של החמאס, אשר טוען שהמו"מ עם ישראל לא הוביל ולא יוביל לשום תוצאה, והוא מנוצל ע"י הישראלים לצורך יחסי ציבור והמשך הבניה בהתנחלויות. חמאס גם משמיץ את אבו מאזן כמשתף פעולה עם הכיבוש. זו הסבה שאבו מאזן העביר את ההחלטה האם ואיך להיכנס למו"מ עם ממשלת נתניהו לליגה הערבית. וכך מאז הפגישה בין אובמה לנתניהו מנהלת ארה"ב מסע לחצים רחב היקף על המדינות הערביות כדי שיתנו את האור הירוק לפתיחת מו"מ ישיר. על פי מקורות ערביים, הנציג של הנשיא אובמה השתכן באותו מלון בו התנהלו הדיונים של הליגה הערבית וכאשר אבו מאזן הגיע לוועידה הוא מצא החלטה מוכנה המקבלת את העמדה האמריקאית. הפעם גם השגריר הסורי לא התנגד דבר המצביע על קונסנסוס ערבי שלא להרגיז את אובמה.

על פי ההיגיון האמריקאי על אבו מאזן להעמיד את נתניהו במבחן. ייתכן כי מה שלא השיגו השחות הבלתי ישירות וההקפאה הזמנית של הבניה בהתנחלויות יתאפשר ברגע שנתניהו יצטרך להתחייב לצעדים קונקרטיים במו"מ הישיר. באותו רגע ממש על פי הציפייה האמריקאית מפלגות הימין יזעקו זעקת השבר והממשלה הימנית תיפול. ולעולם הערבי אומר נתניהו: נסו אותי ותראו כי אני רציני בכוונתי להגיע להסכם עד תום הקדנציה של אובמה. אולם ההיגיון הפלסטיני הבנוי על ניסיון העבר אומר כי אי אפשר לסמוך על נתניהו שעד כה סרב להיענות לדרישות הפלסטיניות המינימאליות. יתר על כן הוא רוצה לפתוח במו"מ חדש כאילו שלא נוהל כל מו"מ עד כה ובלי שיתחייב למסגרת זמן, לגבולות 1967 כבסיס למו"מ וכמובן בלי כל התחייבות בנושא התנחלויות.

יתר על כן השרים המרכזיים בליכוד מבני בגין ומשה יעלון ועד סילבן שלום מכריזים כי אין כל אפשרות להגיע עם אבו מאזן להסדר קבע. הם נשענים על ניסיון העבר כאשר שלשה ראשי ממשלה, ברק, שרון ואולמרט ויתרו על "הכול" ולא קבלו בתמורה שום הסכם. לטענתם הערבים לא השלימו עם קיומה של ישראל כמדינה יהודית והפער האידיאולוגי הזה מונע כל הסכם וסיום הסכסוך. ברור שאבו מאזן מסרב להיכנס להרפתקה מדינית חסרת תוחלת בלי לקבל ערבויות ברורות מהצד האמריקאי. ומאחר שאובמה מסרב להביע עמדה ברורה לגבי הנושאים שעומדים בלב המחלוקת: גבולות, ירושלים וזכות השיבה נשאר אבו מאזן בודד בצמרת העץ אליו טיפס בעידודם של אובמה ואחיו הערבים שכרגע דורשים ממנו לרדת בלי שיגישו לו סולם יציב.

דווקא חיים רמון, המכהן כיו"ר מפלגת קדימה ייעץ לאחראי על צוות המו"מ הפלסטיני סאיב עריקאת שלא להסכים לעמדה האמריקאית ולהתמיד בסירוב להיכנס למו"מ ישיר. הרבה נכתב בעיתונות הישראלית סביב הנושא אבל מעט מאוד על המשמעות הפוליטית של אותו מהלך. חיים רמון לא דואג לפלסטינים והוא הוכיח זאת יותר מפעם. גדר ההפרדה לה הטיף ודחף היא העדות הטובה ביותר לכך. חיים רמון דואג למפלגתו והוא חושש ובצדק שברגע שאבו מאזן יסכים למו"מ ישיר קדימה תישאר תלויה באוויר. ציפי לבני תצטרך להחליט האם להצטרף לממשלה הימנית בכל תפקיד שיוצע לה, או להסתכן בפילוג כאשר שאול מופז ושותפיו נושפים בעורפה.

האתגר המרכזי העומד בפני כל ממשלה ישראלית השואפת להגיע להסדר קבע אינן ההתנחלויות אלא המתנחלים. מאז הסכמי אוסלו בשנת 1993 לא קם מנהיג בישראל שמוכן היה להתעמת עם המתנחלים. נכון הוא כי אריאל שרון הביא לפנוי עזה אבל זאת על בסיס קונצנזוס רחב בישראל ועמדה אסטרטגית שאין לישראל מה לחפש בעזה. לגבי הגדה המערבית המצב שונה לא רק מבחינת כמות התושבים אלא גם איכותו של השטח. פנוי המתנחלים הוא למעשה סופו האידיאולוגי של הימין הישראלי. מפלגת קדימה אותה הקים שרון הייתה אמורה להביא למותו של הימין אלא שחמש שנים של דשדוש במקום ומו"מ עקר חיזקו שוב את הימין והביאו לתחייתו של הליכוד ועמו הקואליציה הימנית ביותר מאז שנות השמונים.

על כן כל מה שנתניהו עושה הוא לתמרן בין הצורך של ארה"ב להגיע להישג מדיני כדי להפיג את השנאה כלפיה בקרב דעת הקהל הערבית, לבין הצורך שלו לשמר את הליכוד ואת שלטונו וזאת בלי להתעמת כלל עם המתנחלים. אובמה מצדו מנסה אף הוא לתמרן ואף קבל את עמדתם של קודמיו שבמזה"ת אין אפשרות לסיים סכסוכים וכל מה שניתן לעשות הוא לנהל אותם בצורה חכמה. בינתיים האזור מדרדר ומתפורר והאלימות פורצת מכל עבר. פעם בגבול הדרומי ולמחרת בגבול הצפוני, כדי להזכיר לכולנו שאין בידיה של המנהיגות הנוכחית כל תכנית אמיתית שיכולה להבטיח את קיומם של עמי האזור בשלום.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"דעה שלי בנושא, אשמח לתגובה"

מאת אמיר
נשלח 22.09.10, 09:52

קצת התפכחתי לאחרונה לאחר שאבו מאזן לא רצה להכיר במדינת ישראל. כמו כן גם ראש הממשלה הפלסטיני לא הסכים לחתום על פתרון "2 מדינות ל 2 עמים" http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1190344.html
לדעתי כדאי מאד לבחון את כוונותיו של הצד השני במוכנותו לשלום ובהכרתו במדינת ישראל, דבר שעד היום לא קרה מאז קום המדינה, במקום להאשים ולשנוא את המתנחלים.

צריך רק קצת לפקוח עיניים ולראות שהיריקות עלינו הן לא גשם..

אמיר

נ.ב. הייתי מאד מייחל לשלום באיזור ואף לפתרון של מדינה פלשתינית אם באמת זה היה מוביל לקץ הסכסוך, אבל עוד לא קם מנהיג מהצד השני שהכיר בזכותינו למדינה. אם נמשיך להתרפס כדאי לנו כבר לארוז לקראת מעבר לאוגנדה.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה