תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 09.08.10

בינלאומי

למה מתכוון ארדואן כשהוא אומר "עזה"

מאת אסף אדיב
מילות מפתח: העולם הערבי, כיבוש, עזה

המשבר ביחסים בין טורקיה לישראל הגיע לשיאו בעקבות המשט לעזה בסוף מאי האחרון, שבו הרגו חיילי צה"ל תשעה פעילים של הארגון הטורקי IHH. רג'ב טייפ ארדואן, ראש הממשלה הטורקי, נתן תמיכה גורפת למשט, ואף אימץ מלל אנטי ישראלי שהפך אותו לפופולרי מאד ברחוב הערבי.

מאידך, העמדה האנטי ישראלית שנקט ארדואן, סיבכה אותו עם בנות בריתו בנאט"ו, והחריפה את הניגודים בין מפלגת "הצדק והפיתוח" הפרו אסלאמית, בראשה הוא עומד, לבין הצבא והחוגים הלאומניים במדינה, שאינם רואים בעין יפה את ההתקרבות בין טורקיה של ארדואן לאיראן ולתנועות האיסלאמיות באזור.

תחת הלחץ של כוחות בתוך טורקיה וארה"ב, ביצע ארדואן באלגנטיות סיבוב פרסה במדיניותו, החזיר לסדר היום את המלחמה בכורדים ונקט סדרה של צעדי פיוס עם ישראל. כל אלו אמורים להחזיר לו את מעמדו הבינלאומי ולהבטיח לו את הנצחון בבחירות בשנה הבאה.

יחסי טורקיה וישראל - האהבה שאחרי האיבה

כאמור, ממשלת טורקיה נמצא בצבת לחצים בינלאומי ומקומי, שמחייב את ארדואן להתנווט בזהירות. על רקע זה ניתן להבין מדוע הוא ממהר לתקן את הקרע עם ישראל ולהשיב את היחסים הטובים על כנם. צעד חשוב בכוון זה היתה הפגישה הכאילו-חשאית שקיים שר החוץ הטורקי, אהמט דבוטאולו, עם שר התמ"ת הישראלי, בנימין בן אליעזר, בסוף יוני. בעקבות המפגש הודיעה ישראל על ביטול אזהרת המסע לתיירים ישראלים, שרוקנה הקיץ הזה את חופי אנטליה לטובת הטברנות היווניות - צעד שהתפרש, בצדק, כמחווה של רצון טוב כלפי ארדואן, וכלפי אנשי העסקים הטורקים, שהסתייגו מתמיכת ממשלתם במשט האנטי ישראלי.

ראש עירית אנטליה, פרופ' מוסטפא אקיידין, הנמנה עם מפלגת העם הרפובליקנית החילונית CHP, ביטא את הביקורת של המגזר העסקי, בפגישה שקיים עם עיתונאים ישראלים בלשכתו, כשמאחוריו ניצבת תמונה ענקית של מנהיג המהפכה החילונית בטורקיה, כמאל אתא-טורק: "אני מתנגד למדיניותו של ארדואן. אני מאמין שגם באיסטנבול ובאנקרה תרגישו את אותו אקלים כלפי התייר הישראלי. הכסף של הישראלים לא חשוב לנו, כמו יחסי החברות בין שני העמים. אני מאוד מודאג מהיחסים בין שתי המדינות. יש לנו את הכלכלות החזקות במזרח התיכון, והיחסים בינינו חיוניים ליציבות בכל האיזור". (Ynet 2.8.10)

הביקור של שר החוץ הטורקי, דבוטאולו, בדמשק ובביירות ב-21 ביולי, היה גם הוא צעד בעל משמעות מרחיקת לכת. בעוד השר הטורקי נפגש בפומבי עם כל הצמרת הסורית ואף מצטלם עם ראש הלשכה המדינית של החמאס, ח'אלד משעל, התברר שלביקור שלו היה גם פן חשאי שהיה קשור לצורך לשפר את היחסים עם ישראל. מתברר שהשר הטורקי פעל בעת ביקורו בביירות, על מנת לשכנע את השלטונות הלבנוניים למנוע את המשט המתוכנן לעזה (ידיעות אחרונות 27.7). לפי המידע שהגיע לעיתון, כל מעיניה של טורקיה נתונים היום לשפר את יחסיה עם ישראל, ולהדוף את הביקורת הנוקבת שהוטחה נגדה מצד אירופה וארה"ב אחרי פרשת המשט.

ישראל מצדה, אינה נשארת אדישה למאמצי ההתחממות הטורקים. בעקבות פגישה שקיים שר הבטחון, אהוד ברק עם מזכ"ל האו"ם באן קי מון בסוף יולי, אמצו שרי השביעיה החלטה, לפיה תשתתף ישראל בוועדה המיוחדת של האו"ם לחקר התקרית האלימה על סיפון ה"מרמרה" בזמן המשט. בועדה, שתחל לפעול ב-10 באוגוסט השנה, ישתתף גם נציג טורקי.

הסכמת ממשלת נתניהו לועדת חקירה בינלאומית, וההחלטה המפתיעה לשתף עמה פעולה, מצביעות על האינטרס העמוק של ישראל בישור ההדורים עם טורקיה. כזכור, ממשלת שרון, סירבה בזמנו להשתתף בדיוני בית הדין הבינלאומי בענין גדר ההפרדה; וממשלת אולמרט סירבה לשתף פעולה עם ועדת החקירה של השופט גולדסטון, שבדקה את מבצע עופרת יצוקה. גם ההסכמה שהגיעו אליה שתי המדינות, לפיה יוחזרו לטורקיה הספינות שהשתתפו במשט, כולל ה"מרמרה", מהווה חלק מצעדים בוני אמון שישראל מעניקה לטורקיה, וצעד סמלי שמשקף את סוף המשבר.

עד כמה יציבים היחסים בין שתי המדינות, יכולה להעיד גם העובדה שבמשך כל תקופת המשבר, המשיכו גורמים כלכליים בשתי המדינות את קשריהם באין מפריע, כאילו באמת מדובר ב"ברוגז" זמני. "תקרית המשט בסוף מאי 2010 לא הביאה לירידה בהיקף עסקאות היצוא הישראלי לטורקיה, שבוטחו על ידי בסס"ח (הסוכנות לביטוח סיכוני סחר חוץ). החשש שחברות טורקיות ינצלו את המצב, על מנת להימנע מתשלום לחברות הישראליות לא התממש... מניתוח נתוני בסס"ח, עולה כי היצוא הישראלי לטורקיה בחודשים יוני-יולי המשיך לעמוד על כ-100 מיליון דולר בחודש, ובקצב שנתי של כ-1.2 מיליארדי דולר, בדומה להיקף הייצוא בחודשים שלפני התקרית. עוד עולה כי האירועים לא פגעו גם בהסכמי יצוא חדשים, והביקוש לביטוח אשראי עבור עסקות חדשות של יצואנים ישראלים לטורקיה לא ירד" (אורה קורן בדה-מרקר,28.7).

המכבש של אובמה

הפרגמטיות הטורקית היא פועל יוצא של הלחץ המופעל על ארדואן מצד הממשל האמריקאי והשוק האירופי. לטורקיה שמור מקום מיוחד במערך האסטרטגי המזרח תיכוני החדש של הנשיא אובמה, ולא בכדי הוא בחר באיסטנבול כתחנתו הראשונה לנאום מחוץ לארה"ב, והבהיר כי הוא רואה בטורקיה בן ברית חשוב במאבקו מול האסלאם הקיצוני בעיראק, איראן ואפגניסטאן.

המשבר שהתגלע בין שתי בנות הברית המרכזיות של ארה"ב באזור, טורקיה וישראל, עורר דאגה רבה בקרב הממשל האמריקאי. הנשיא אובמה הזדרז להבהיר לארדואן בדרכים שונות, כולל הפעלת לחצים, את הסתייגותו החריפה מהקו האנטי ישראלי שאימץ. אריק אדלמן, שגריר ארה"ב בטורקיה לשעבר, הסביר את המנופים שיש לארה"ב כדי להשיב את טורקיה למסלול הידידותי "אובמה מבהיר לטורקים בשיחות פרטיות של נציגיו, כי לכל דבר יש מחיר, וכי טורקיה צריכה את התמיכה האמריקאית בנושא של קפריסין, בנושא של דרישתם להצטרף לאיחוד האירופי, במלחמה שלהם נגד הכורדים, ובאספקה שוטפת של מודיעין. שעור התמיכה האמריקאית בטורקיה יעמוד בסופו של דבר ביחס ישר לרמת שיתוף הפעולה של אנקרה עם אובמה" (Politico 21.6).

אין פלא, אם כך, שהטורקים הסכימו לשתף פעולה בועדת החקירה של האו"ם עם ישראל. הורדת הטונים בנושא עזה וחימום היחסים עם ישראל, היו כולם צעדים, שבאו להפיס את דעת הבית הלבן, ולשמור את המעמד של טורקיה כבת ברית של המערב וחברה מרכזית בנאט"ו. ארדואן יודע היטב, שמלל רדיקאלי יכול אולי להביא לו אהדה ציבורית, אבל אינו יכול להוות, בשום אופן, תחליף לברית האסטרטגית של הממשלה הטורקית עם ארה"ב ואירופה.

לחצים מבית

נראה שלא רק ראש עיריית אנטליה, הנזכר למעלה, אלא כמעט כל חוגי הצבא והצמרת הכלכלית והפוליטית בטורקיה, רואים בצורה ביקורתית את המעורבות העמוקה של ארדואן במשט, ואת תמיכתו הגלויה בארגון ה-IHH. ארדואן מצטייר כמי שנגרר ללא צורך אחרי אג'נדה של ארגון אסלאמי רדיקאלי, תוך סיכון של האינטרסים הלאומיים הטורקיים.

מפלגתו של ארדואן, "הצדק והפיתוח" (AKP), עלתה לשלטון בנובמבר 2002 אחרי שהתפלגה שנה קודם לכן ממפלגת "הרווחה" האסלאמית (ששינתה בינתיים את שמה למפלגת "האושר"). מנהיגי הפלג החדש - ארדואן ועבדאללה גול - בנו את מעמדם על תמיכת המעמד הבינוני החדש. כפי שמסביר הפרשן מוסטפא אקיול "לעומת מפלגת 'האושר', שדורשת ניתוק מהמערב ומישראל, ומתנגדת לניהול כלכלי לפי המודל הניאו ליברלי, מקבלת AKP השלטת את הקו הכלכלי של קרן המטבע העולמית (IMF), קוראת להצטרף לאיחוד האירופי, ורוצה בהמשך הקשר עם ישראל" ("Hurriet", 3.8)

ארדואן מבין היטב, שמה שהבטיח לו את הנצחון המוחץ בבחירות בשנת 2007 (45% מהקולות, לעומת 2.5% למפלגת האושר הקיצונית) היתה ההצלחה הכלכלית והפתיחות שגילה כלפי המערב. כמנהיג פרגמטי, ארדואן אינו רוצה להדחק לאותה פינה בה נמצא המנהיג ההסטורי של מפלגת "האושר", ארבקאן, שהפסיד לאחרונה את תמיכת הרוב אפילו בתוך מפלגת "האושר", לטובת מנהיג רפורמיסטי וליברלי יותר.

אלא שמדיניות ההפרטה ועידוד ההון, בה נקטה מפלגת "הצדק והפיתוח", שיפרה את הרווחים של חברות טורקיות וחיזקה את מעמדו של ארדואן בחוגי ההון, אבל הביאה עמה גם פיטורי עובדים ומרירות רבה ברחוב. עובדי חברת "טקל" לטבק ואלכוהול, שפוטרו בשנת 2009 בשל צעדי ההפרטה של הממשלה, עמדו בשנה האחרונה בראש מערכה ציבורית רחבה, שכללה שביתת שבת בבירה אנקרה, שנמשכה שמונה חודשים, ולוותה בשביתות הזדהות שהקיפו את כל המגזר היצרני בטורקיה.

גם המערכה שמנהלת הממשלה נגד המיעוט הכורדי הגדול במדינה, אינה פשוטה ביותר. יותר מ-15 מליון כורדים, שחיים בשטחה של טורקיה, סובלים מדיכוי ושלילה של זכויות לאומיות בסיסיות כבר יותר מ-30 שנה. הכורדים, המרוכזים באזור הדרומי-מזרחי של טורקיה - בגבול עם עיראק סוריה ואיראן - מגובשים סביב מפלגת הפועלים הכורדית PKK המחתרתית, שמנהלת מלחמת גרילה ארוכת שנים מול המשטר. בבחירות המקומיות והלאומיות מעלים הכורדים את דרישתם לאוטונומיה תרבותית ושוויון אזרחי, באמצעות "מפלגת החברה הדמוקרטית" (DTP) המהווה מעין חזית פוליטית המזוהה עם PKK.

הממשלה בראשות ארדואן, יזמה מספר צעדים לקידום פתרון לשאלה הכורדית. ארדואן ניצל את הפופולריות הרבה של מפלגת "הצדק והפיתוח" האסלאמית ואת הניגוד שקיים בינה ובין הצבא - הגורם שהכורדים מזהים עם דיכויים ארוך השנים - כדי לקדם דיאלוג חדש עם המיעוט הכורדי. לדוגמא, בשנת 2009 נפתחה תחנת טלויזיה לאומית בשפה הכורדית, אחרי שנים בהן נאסר לגמרי שימוש בשפה זו. כמו כן היו רמזים לנכונות להגיע לפשרה עם מנהיגי PKK ולשלב נציגים של המפלגה הבלתי לגאלית בשלטון.

אלא שבפועל קרה בדיוק ההפך. הבחירות המקומיות שהתקיימו ב-29 באפריל 2009 הנחילו למפלגת "הצדק והפיתוח" השלטת תבוסה צורבת מול נציגי המפלגה הכורדית. למרות שה-PKK הודיעה מייד אחר הבחירות על הפסקת אש ושידרה שהיא מוכנה להכנס לדיאלוג עם הממשלה, החלו כוחות הבטחון במסע מעצרים נרחב של פעילים כורדים. בראשית יוני פרצו קרבות עזים בין לוחמים כורדים לצבא הטורקי, בדיוק בזמן שארדואן היה עסוק בתוצאות המשט לעזה. בראשית יולי ערך ארדואן סיור מתוקשר בחזית הכורדית, והצהיר כי סופם של הכורדים המורדים הוא מוות.

הסוגיה הכורדית חושפת את הצביעות של ארדואן - מחד הוא מציג עצמו כדוברם של המדוכאים, ומזדהה עם עזה ועם הפלסטינים הנלחמים נגד הכיבוש הישראלי; מאידך, הוא מתנער לחלוטין מהבטחותיו ביחס לכורדים, וממשיך בקו של קודמיו שהגדירו את דרישת הכורדים לאוטונומיה, כטרוריזם שיש לדכאו בדם ואש.

הנושא הפלסטיני - כלי משחק

קווי המתאר של מדיניות ארדואן מתבססים על הגורמים שצוינו. למרות ההרפתקה העזתית, ברור כעת, שאין לארדואן כל כוונה לחזור לאג'נדה המוסלמית הפנאטית של קודמיו, שרק תבודד אותו ותשחק את הפופולריות של מפלגתו. מאידך, ברור שהוא אינו רוצה לראות עצמו עומד במקום שבו נמצאים המשטר המצרי, הסעודי והירדני, מאחר והתייצבות חד משמעית עם ארה"ב, נתפשת היום ברחוב הערבי והאסלאמי, כעמדה של כניעה. ארדואן מנסה לתמרן עצמו לעמדה עצמאית, ולגזור קופון מהכשלון האמריקאי בזירות של עיראק, איראן ואפגניסטאן. כמי שנהנה מקשרים טובים גם עם המערב וישראל, וגם עם המדינות הרדיקאליות -איראן וסוריה - פועל ארדואן ליצור לעצמו מעמד של מעצמה אזורית חשובה, שתתווך בין הצדדים הנצים.

ההתחממות ביחסים בין טורקיה וישראל, משקפת את העובדה ששני הצדדים מבינים כי המשט פגע באינטרסים שלהם. ישראל, בראשות נתניהו, התבודדה שלא לצורך, והיא מנסה לשקם את מעמדה הבינלאומי באמצעות פתיחת משא ומתן ישיר עם הפלסטינים. ארדואן זכה לביקורות נוקבות מבית ומחוץ, בגלל הזדהותו המוחלטת עם האג'נדה המוסלמית הקיצונית, והדבר עלול לפגוע במעמדו בתוך טורקיה ובסיכוייו לזכות בבחירות האמורות להתקיים בשנת 2011. עבור שני הצדדים, הנושא הפלסטיני משמש כלי משחק להשגת מטרות פוליטיות אופורטוניסטיות, ולא מעבר לכך.

געגועים למנהיג חדש

אחת המסעדות העממיות בירושלים המזרחית, המספקת מזון מהיר לכל דכפין, הניפה לאחרונה שני דגלים טורקיים מעל הכניסה, וקישטה את קירותיה בפוסטרים עם תמונתו של ראש הממשלה הטורקי, עליהם נכתב "יחי המנהיג ארדואן - ראש המנהיגים של הערבים והמוסלמים - יהיה הנצחון איתך!".

בחודשים האחרונים הפך ארדואן לדמות נערצת על ההמונים הערבים, זאת על רקע התמיכה שלו במשט לעזה, והצהרותיו הלוחמניות נגד הכיבוש הישראלי והמצור על עזה.

"כולנו מודעים לתמיכה הציבורית הרחבה לה זוכה ארדואן מאז הפשע נגד עזה בשנת 2008." הכריז הפרשן הפוליטי, מונסף מרזוקי, באתר "ג'זירה נט" (5.6). בשל עמדותיו האציליות חדר ארדואן ללבבות הערבים דבר שהביא אותי בזמנו לכתוב מאמר בכותרת 'אחינו הטורקים - בשם אלוהים, השאילו לנו את ארדואן'. והנה שוב חוזר ארדואן לזירה והופך סמל לכל מה שחסר לנו במשטרים הפוליטיים הערביים".

הרצון לראות בהנהגה הטורקית בת ברית בעלת רצון וכוח לתמוך במאבק נגד הכיבוש והמצור על עזה, ניכר גם אצל ח"כ חנין זועבי, אשר השתתפה במשט לעזה. מאז ראשית יולי ניהלה ח"כ זועבי מערכה תקשורתית נגד כוונתו של יונה יהב, ראש העיר חיפה, להפוך את ספינת המרמרה, שעגנה זמנית בנמל חיפה, למרכז בילוי חברתי. "ספינת המרמרה הייתה סמל לשבירת המצור המוטל על רצועת עזה ועל המנטליות של הישראלים" כתבה ח"כ זועבי, "יחד עם זאת, לאחר ההשתלטות על הספינה, היא הפכה לסמל של המאבק נגד הכיבוש, הדיכוי והאפרטהייד בעולם כולו. על כן, אינך יכול להפוך את הסמל הזה, שנהרגו בו תשעה חללים חפים מפשע, לבריכת שחייה ומועדון ריקודים". (אתר וואלה 12.7)

ואולם, בזמן שהפרשן מרזוקי וח"כ זועבי, טיפחו תקוות בממשלה טורקית לוחמנית, זאת האחרונה כבר החליפה פאזה, והחלה לשאת ולתת עם ישראל וארה"ב על הפשרת היחסים: השבת היחסים המסחריים, קריאה לתיירים הישראלים לחזור ל"הכל כלול", סיוע טורקי במניעת משטים נוספים, והשבת הספינות. ארדואן וממשלתו שנלחמת בכורדים אינם יכולים להיות משענת אמיתית למאבק נגד הכיבוש ולמען זכויות הפלסטינים.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"מאמר מעניין אך יש כמה הערות"

מאת יצחק מסינג
קרית אונו
נשלח 09.08.10, 22:51

לדעתי ארדואן הוא המדינאי הנבון ביותר כיום במזה"ת (יש אומרים זו לא חכמה גדולה...)
הוא מעוניין לשמור על קשרים טובים עם כל הגורמים כולל ישראל ולכן אינו שורף גשרים לגמרי.
כעסו על ישראל בערבות עופרת יצוקה נובע מכך שהוא ידע כי יש פתרון דיפלומטי אולי בתווכו לבעיית הקאסמים אך ישראל דחתה אותו ופתחה במלחמה. הוא צודק לדעתי.
זה מזכיר את כעסו של דה-גול על ישראל ב-1967 לאחר שהוליכה אותו שולל ומנעה אפשרות לפתרון לא כוחני של המשבר.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה