תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 01.09.10

מדיני

שיחות השלום והמחיר שביבי מסרב לשלם

סוף סוף זה קורה. הנשיא אובמה מארח את הוועידה שאמורה לפתוח את השיחות הישירות בין ישראל לפלסטינים. לא היה נשיא אמריקאי שלא ניסה לחבר את הקצוות ולהביא את הישראלים והפלסטינים אל שולחן המו"מ. עד כה כולם נכשלו, כשכל כישלון לא רק מעמיק את הפסימיות, אלא אף מביא להתפרצות מחודשת של מעגל הדמים. האחריות המוטלת על המנהיגים מכל הצדדים היא, על כן, עצומה, גם אם אין הם מוכנים להפנים אותה ברצינות הראויה.

זאת הפעם הראשונה בשלושים השנים של מו"מ בין הצדדים, שבה נוצר קונצנזוס מקיר לקיר סביב הסיבוב הנוכחי: אמריקאים, ישראלים ופלסטינים, כולם מנבאים כישלון לשיחות אלו. יהיה זה נס אם הנשיא אובמה יצליח לגשר על הפערים בין ממשלה ישראלית ימנית לבין נציגות פלסטינית הנמצאת תחת לחץ כבד מצד האופוזיציה האיסלאמית. נתניהו מסרב בינתיים להתחייב להקפאת ההתנחלויות וכמובן אינו מציג בפומבי כל תכנית המשרטטת גבולות בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית. קשה לדמיין שמה שלא הצליחו הפלסטינים להשיג מאהוד ברק, ולאחר מכן מאהוד אולמרט, הם יצליחו להשיג מאיש ארץ ישראל השלמה, ביבי נתניהו.

למרות חוסר הסיכוי להגיע להסכם, נוהרים מנהיגי האזור לוושינגטון כדי לנסות, בפעם המי יודע כמה, לרבע את המעגל. הסיבה לכך היא פשוטה וגם פרדוקסאלית. באותה מידה שיש קונצנזוס כללי לגבי סיכויי הכישלון, נוצר גם קונצנזוס נילווה, והוא שהסטטוס קוו לא יכול להמשך. המצב הנוכחי פועל לטובת הגורמים הרדיקליים, בעיקר האסלאמיים, המנהלים מלחמת חורמה נגד אמריקה ברחבי העולם, מעיראק ועד אפגניסטן. גורמים אלה גם תומכים בחמאס במאבקה על השלטון מול הרשות הפלסטינית. על כן, אירועי המשט הטורקי הביאו לא רק להקלת המצור על עזה, אלא היו גם זרז לפתיחת השיחות במטרה להסיר את המצור הבינלאומי מעל ישראל. העולם מאס בכיבוש ודורש להגיע לפתרון.

אלא שהמכשול הגדול ביותר בדרך לפתרון הן ללא ספק ההתנחלויות. סביב נושא זה נוצר קונצנזוס נוסף הקובע שכל ההתנחלויות הממוקמות בלב הגדה המערבית ומחוץ ל"גושי ההתיישבות" הסמוכים לקו הירוק, אמורות להתפנות בכל הסדר בין ישראל והרשות הפלסטינית. למרות שעמדה זו נמצאת בקונצנזוס, אין ממשלה בישראל שמסוגלת להוריד את ההתנחלויות האלה. המחיר יהיה מלחמת אזרחים. הנחה רווחה זו, אף היא הפכה לקונצנזוס ישראלי בלתי כתוב. לראיה, רבין טמן את הפח הגדול, בכך שסירב לכלול את הדיון בגורל ההתנחלויות בהסכמי אוסלו. נתניהו קידש בקדנציה הראשונה עיקרון זה, ברק הגדיל לעשות והרחיב את הבניה בהתנחלויות, שרון פינה את הישובים בעזה בצורה חד צדדית כדי לחזק את האחיזה בגדה המערבית, ועכשיו ביבי,בגרסתו השנייה, כלל אינו חושב על פינוי.

מאחר וההתנחלויות הפכו לנייר הלקמוס בכל הנוגע לכוונותיה של ממשלת ישראל, התנו הפלסטינים, ואיתם האמריקאים, את חידוש השיחות הלא ישירות בהקפאה זמנית של הבנייה בהתחלויות. העיניים נשואות היום לא לעבר המתרחש בוושינגטון אלא ל - 26 בספטמבר, היום בו פג תוקף ההקפאה. התירוץ שבו השתמש אובמה כדי לגרור את הפלסטינים לשיחות הישירות הוא, שבמידה והם יסכימו לשיחות ישירות, יהיה לאמריקה קל יותר ללחוץ על נתניהו להאריך את תוקף ההקפאה. למעשה, הופכות השיחות לסוג של תרגיל פוליטי הבא להעמיד את נתניהו במבחן: האם הוא רוצה הסדר שלום, או מעדיף לשמר את הקואליציה הימנית שלו, שמסרבת לכל הסדר.

ההצהרות של שר החוץ המצרי מוחמד אבו אל גיט לא משאירות מקום לספק: "האיחוד האירופי וארה"ב דרשו מהפלסטינים להשתתף בשיחות הישירות כדי למנוע מהצד הישראלי להמשיך את הבנייה בהתנחלויות". ועוד הוסיף, "הפלסטינים מצדם, החליטו להשתתף במו"מ כדי להעמיד את ישראל בפני הבעיה הקשה, משום שאם תחליט ישראל להאריך את תוקף ההקפאה המו"מ ימשך, אולם במידה ותחליט להמשיך לבנות לא יהיה למו"מ כל משמעות" (אל חיאת, 1.9.2010). באותו זמן דאג גם בן בריתו של נתניהו בקואליציה הממשלתית, אהוד ברק, לצאת בהצהרה פומבית בראיון לארי שביט מהארץ (1.9.2010). הוא שירטט בצורה מדוייקת את הפרמטרים של ההסכם עם הפלסטינים בנוגע לנושאים השנויים במחלוקת: גבולות, התנחלויות, פליטים, ביטחון, ועתיד ירושלים. אבל המשפט החשוב ביותר בראיון הוא זה:"אם הממשלה בהרכבה הנוכחי לא תוכל לעשות זאת, אדרוש להרחיב אותה - הסכם שלום יותר חשוב מהרכב הממשלה". ונראה כי זאת הבעיה האמיתית של ביבי נתניהו - מה תהיה עמדתו של אהוד ברק במידה והשיחות ייכשל,ו כי הוא יסרב להמשיך את ההקפאה.

סיבובי השיחות הקודמים מלמדים כי ראשי ממשלה בישראל יודעים איך נכנסים אליהן, אבל אף אחד אינו יכול לנבא מה תהיינה תוצאותיהן הפוליטיות. אף אחד לא ניבא שראש ממשלה ישראלי ירצח עקב חתימה על הסכם עם הפלסטינים, נתניהו איבד את ממשלתו עקב החתימה על הסכמי וואי, ברק איבד את ראשות הממשלה עקב כישלון שיחות קמפ-דיוויד בשנת 2000, ואולמרט לא הספיק להיכשל כי הוא הודח מתפקידו בטרם עת. עכשיו תורו של נתניהו, ועליו להחליט, האם הוא רוצה לשמור על הברית עם הימין הקיצוני, להסתכסך עם האמריקאים ולאבד את מפלגת העבודה - או לשנות כיוון, להכניס את קדימה לממשלה ולהתקדם לקראת הסדר על הפרמטרים ששירטט ברק. ברור מה אובמה מעדיף. הוא פועל מזמן להביא לשינוי פוליטי בישראל, וניתן לומר שאינו בוחל באמצעים כדי להשיג זאת. לפעמים הוא גוער ולאחרונה גם מחבק.

אלא שהדרך לשינוי קואליציוני בישראל אינה סוגה בשושנים, ונתניהו עלול לשלם מחיר פוליטי כבד על כך. הכניסה של "קדימה" לממשלה, במידה ונתניהו יחליט להיפרד משותפיו הימניים ובראשם שר החוץ אביגדור ליברמן, תחליש אותו מאוד ותהפוך אותו לתלוי לחלוטין ביריביו משמאל. עד כה ניסה נתניהו ללא הצלחה לפרק את קדימה ולמשוך את חבריה לתוך הליכוד. הכנסת קדימה וציפי לבני לממשלה, בגיבוי אמריקאי, מחזקת את קדימה בהתמודדות בבחירות הבאות. אולם השאלה הגדולה היא, מה יישאר מהיסוד האידיאולוגי של הליכוד, במידה וזה יסכים להיכנס למו"מ ישיר על בסיס עמדותיהן של מפלגת העבודה וקדימה? מה יהיה ההבדל בין הליכוד ובין קדימה? ברור לחלוטין שהליכוד עומד בפני הברירה - איבוד הנכסים האידיאולוגים שלו, או הידחקות לשוליים ההזויים של הפוליטיקה הישראלית.

לא נראה שביבי נתניהו מוכן למהפך הזה. בינתיים, הוא פועל כפוליטיקאי ממוצע, המנסה לתמרן כדי לשרוד ולשמור על שלטונו. אבל מעבר לנתניהו ושיקוליו הצרים, עומדת החברה הישראלית כולה בפני אתגר לא קטן: באיזה מידה היא מוכנה להיפטר, אחת ולתמיד, מהכיבוש, ולהסיר את הכפפות בהתמודדות עם המתנחלים ונערי הגבעות. התגובות השליליות הסוערות, להן זכו שחקנים ויוצרים שסירבו להופיע באריאל, מצביעות על כך שלפנינו קרב קשה מאוד. הבעיה אינה רק אצל נתניהו. הציבור הישראלי עדיין אינו מוכן נפשית לשלם את מחיר השלום, למרות שמחיר זה הוא פעוט לעומת החזון של הפסקת הכיבוש וכינון שלום אמת עם הפלסטינים והעולם הערבי כולו.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה