תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 09.10.10

דיעה

חוק גזעני אבל חוקתי

התיקון לחוק האזרחות

הצעת התיקון לחוק האזרחות, שהממשלה עומדת לאשר בישיבתה הקרובה, לפיה כל אדם שיבקש לקבל אזרחות ישראלית יידרש להצהיר על נאמנותו למדינת ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית", נתפשת על ידי רבים כפרובוקציה מיותרת כלפי האוכלוסיה הערבית. זאת למרות שאין היא מכוונת כלפי אזרחים ערבים או יהודים, אלא, כאמור, כלפי אנשים המבקשים להתאזרח, ביניהם גם בני זוג שמבקשים איחוד משפחות.

העיתונאי נחום ברנע הגדיר זאת במלים בוטות: "החוק המוצע לא רק מצטייר כגזעני: הוא גזעני באמת. הוא מחייב לא יהודים להצהיר שיהיו נאמנים למדינה היהודית, אבל פוטר מהחובה הזאת יהודים. הם פטורים, משום שהרבנים החרדים לא מוכנים להצהיר הצהרות נאמנות, לא למדינה, לא ליהודית ובוודאי לא לדמוקרטית. התוצאה קשה. זה עדיין לא חוק מחוקי הגזע של נירנברג, אבל הריח אותו ריח." (מוסף ידיעות אחרונות, 8.10)
במגילת העצמאות ובחוקי היסוד של המדינה נקבע כבר מזמן, שישראל היא מדינה יהודית. סמלי המדינה, מגן-דוד והמנורה, אינם משאירים מקום לספק, וכך גם שלל החוקים, דוגמת חוק השבות, הוראות השעה והצווים למיניהם, המעדיפים יהודים על פני לא יהודים. מה אם כן הביא דווקא עכשיו, את שר המשפטים להציע תיקון לחוק, שנוגע לאלפים בודדים של אנשים המבקשים להתאזרח מדי שנה, שרובם אינם ערבים, ואינם מתכחשים לאופיה היהודי של המדינה.

למעשה מאחורי התיקון לחוק הזה מסתתר מסר סמוי המתייחס לויכוח שהתלהט לפני כחמש שנים, בין נציגי האוכלוסייה הערבית למדינה, והוא מסרב לגווע. העימות החל כאשר הח"כ לשעבר, עזמי בשארה, הקים מפלגה שחרטה על דגלה את הסיסמא "מדינה לכל אזרחיה", ופתח את הדרך בפני המפלגות הערביות והמוסדות המייצגים את האוכלוסיה הערבית, לקרוא תגר על המדינה, ולחשוף את הסתירה המובנית בתוך הגדרתה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". העימות הפילוסופי הזה בין המיעוט הערבי למדינה, שימש כשמן בגלגליו של ליברמן, היום, שר החוץ של ישראל, שמפלגתו גרפה בבחירות האחרונות 15 מנדטים, עם סיסמתו "בלי נאמנות אין אזרחות".

מסמך שפורסם בשנת 2006 ע"י ועדת המעקב של האוכלוסיה הערבית יחד עם ועד ראשי הרשויות הערביות, תחת הכותרת "החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל" קובע: "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית, והשימוש שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה, מדיר את רגלינו משורותיה, ומציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה בה אנו חיים".

מסמך "החזון" מעלה את השאלה האם הדמוקרטיה הישראלית יכולה באמת ובתמים להכיל בתוכה את המעוט הערבי ולהתייחס אליו בשוויון? מסמך "החזון" הוא תגובה לניכור שחשים אזרחיה הערבים של ישראל כבר יותר משישים שנה. לא ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית, היא שהביאה את ההנהגה הערבית לקרוא תגר על המדינה, אלא האפלייה הממוסדת ממנה סובלת האוכלוסיה הערבית. לא תיתכן דמוקרטיה במדינה הבנויה על אפלייה ממוסדת. לכן, הויכוח בין האזרחים הערבים לבין המדינה הוא פחות על רצונה של המדינה להגדיר עצמה כיהודית, ויותר על התרגום של הגדרה זו בפועל – אפליה ממוסדת. הויכוח האמיתי אינו על שינוי של ההמנון או הדגל, אלא על גורלם של מאות אלפי בני נוער ערבים שרואים את עתידם כמופקע על ידי המדינה.

האלימות הפושה בכפרים ובערים הערביות, רציחות לאור יום בנצרת בלוד ובמקומות אחרים, כל אלה מבטאים את הקריסה של מערכת החינוך הערבית, את האבטלה הגואה, את העוני המתפשט, ואת אזלת היד של הרשויות המקומיות הערביות שאינן מסוגלת לספק שירותים בסיסיים.
ליברמן אינו מעוניין באמת לבחון את נאמנותם של המתאזרחים החדשים, אלא להציב סימן שאלה על נאמנותה של כלל האוכלוסייה הערבית. התיקון לחוק הוא בבחינת הקדמה לבאות. בחודש שעבר הוא כבר הציג מעל במת העצרת הכללית של האו"ם את חזונו המדיני, לפיו יש להעביר את השטח המאוכלס באזרחים ערבים מישראל לתחומי הרשות הפלסטינית.

אם ימשיכו נתניהו וממשלתו להתגרות באוכלוסיה הערבית הם יהפכו את המדינה למדינת אפרטהייד, שתשמוט את הקרקע מתחת לטענה שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. הדרישה להגדיר את ישראל כ"מדינה לכל אזרחיה" נבעה מלכתחילה מכך שבהגדירה את עצמה כ"יהודית ודמוקרטית" ישראל נכשלה ביישום חלקה השני של המשוואה. ה"יהודית" באה על חשבון ה"דמוקרטית". עתה, במקום להתייחס ברצינות לדרישת ההנהגה הערבית לשיוויון, הממשלה משיבה בהתגרות נוספת – לא רק שלא תקבלו "מדינה לכל אזרחיה", אלא שאכן בכוונתנו להמשיך ולהדיר את רגליכם ולהפלות אתכם בכל תחומי החיים. בכך שהעזתם לערער על יהדותה של המדינה, אבדתם את הלגיטימיות שלכם כאזרחים שווים.

אפשר היה לצפות ממדינה שזה עתה התקבלה לארגון המדינות המפותחת, OECD, שמנסה להשתלב בכלכלה הגלובלית, ושמציגה את עצמה כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, שתשנה את גישתה כלפי האוכלוסייה הערבית. דו"חות של בנק ישראל, הרשויות השונות, מסקנות ועדת אור שחקרה את ארועי האינתיפאדה של שנת 2000, יוצרים אשליה כאילו המדינה אכן מנסה להתמודד עם בעיות החינוך, התעסוקה, הבריאות ושאר העוולות שיצרה מדיניות האפליה כלפי האזרחים הערבים. אולם, בין ההכרה בעוול לבין הפעולה הממשית לתקנו, ניצבת ממשלה ימנית, הדוגלת באידיאולוגיה לאומנית וגזענית. למרבה הצער, פעולתה הבלתי פוסקת של הממשלה הנוכחית להחרפת העימות, מלבה גם את הספקנות, ההסתגרות, הלאומנות והקיצוניות בקרב האזרחים הערבים.

לעימות סביב אופיה של המדינה יש נדבך נוסף שאינו זוכה לתשומת לב ראויה. למעשה, החברה הישראלית שסועה היום לא רק בין יהודים וערבים, אלא גם בתוך החברה היהודית עצמה. המדינה מנהלת מדיניות מפלה לא רק כלפי ערבים אלא כלפי כלל העובדים: עובדי קבלן, מורים במכללות, אמנים, נהגים, פועלי תעשייה, עובדים זרים וילדיהם. זכויותיהם של כל אלה למקום עבודה בטוח ותנאים סוציאליים, נשללות. מדינת ישראל "היהודית" משרתת רק מיעוט עשיר, מתי מעט משפחות ובעלי שררה, שקיבלו לידיהם את נכסי המדינה ונוהגים בהם כבשלהם, ללא כל מחויבות חברתית ואחריות ציבורית. כך למשל, עמידתו של ליברמן כשומר הסף של מדינת ישראל היהודית, אינה עומדת בסתירה להיותו שקוע עד למעלה מראשו בחקירות המחשידות אותו בשחיתות. וכמוהו יתר הפוליטיקאים, שבידם האחת מתחרים על מי יותר ימני, ואילו ידם השניה "עושה לביתם" ומתרפסת בפני הטייקונים החדשים.
על כן, יש בהחלט מקום לדבר על אופיה של המדינה, אולם, החזון שצריך להתרכז בו הוא חזון העתיד של ציבור העובדים, יהודים וערבים, שיחיו במדינה שמשאביה מחולקים באופן צודק ושוויוני. מדינה כזאת תהיה באמת מדינה דמוקרטית, שלא תזדקק לחטוטרת "יהודית" שמנציחה אחדות מזוייפת בין האזרחים היהודים, ואפליה ממוסדת כנגד האזרחים הערבים.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה