תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 04.12.10

שירה

הלנה רוג והבנדוניון: מסלול החתחתים מהטנגו ליידיש


לצפיה בקטע וידאו מההופעה, הלנה רוג בבית העם בתל אביב

הלנה רוג היא אחת מנגני הבנדוניון המעטים בעולם ובוודאי אחת הנשים היחידות המנגנות על הכלי המופלא הזה. בסוף נובמבר היא הגיעה לביקור קצר בישראל, ונפגשה עם מוסיקאים יהודים וערבים. הלנה נענתה להזמנת ארגון העובדים מען, ובסוף נובמבר הופיעה בשני קונצרטים יחודיים של שירי טנגו ושירה מהפכנית ביידיש, ב"בית העם" בתל אביב, ובמרכז החדש של מען בחיפה.

הבנדוניון, כך מספרת הלנה, הומצא על ידי כורים גרמנים בסוף המאה ה19. בראשית המאה ה-20 הוא חצה את האוקינוס האטלנטי עם גלי המהגרים מאירופה, ואומץ על ידי אמני הטנגו שפרחו באותה תקופה בארגנטינה. דרכה של הלנה, דווקא אל הכלי המצ'ואיסטי כל כך, מאפיינת את הסערות בחייה, ואת החיפוש המתמיד שלה אחרי משמעות.

הלנה, (53) נולדה בציריך למשפחה בורגנית וקבלה חינוך של כל ילדה במעמדה, כולל שעורי פסנתר, אותם נטשה לטובת הצ'לו בגיל 17. לאחר סיום התיכון, היא למדה משחק במינכן וב-1980 הצטרפה לתיאטרון עממי (Resident Theatre) שפעל בעיר. בגיל 26 היא התקבלה לתיאטרון של קלאוס פיימן (Claus Peymann), שנחשב לתיאטרון השמאלי ביותר בגרמניה באותה תקופה. במשך זמן מסויים היא הרגישה שהגיעה אל פסגת שאיפותיה, אבל אט אט גילתה שגם התיאטרון הזה מנוהל באופן כוחני, ועזבה. ("התיאטרון הוא כמו סם, תמיד אתה חושב שהנסיון הבא יהיה נפלא יותר...").

"לאחר כמה נסיונות נוספים, היא מצאה את עצמה על פרשת דרכים. בשיחה בתל-אביב, לאחר הקונצרט ב"בית העם", היא נזכרת: "הייתי במעין תחנת מעבר, עשיתי כל מיני דברים, נגנתי, כתבתי, אבל לא היה לי ציר. ואז החלטתי לנסוע הכי רחוק שאפשר. בשנת 1992 הגעתי לבואנוס איירס. כשעזבתי את אירופה הרגשתי שאני עוזבת חברה, שבה המשפחה נהרסה ולידידות אין כבר משמעות. בארגנטינה גיליתי את היחד. את העניין האמיתי של אנשים באנשים.

"כשיש לך בעיה לא ישלחו אותך לפסיכולוג אלא ישבו איתך וינסו להבין ולעזור. לראשונה הרגשתי את הערך של חברות אמיתית ומשפחה. שם גם גיליתי את הטנגו ואת הבנדוניון, שהוא הלב של הטנגו. תמיד אני אומרת שהבנדוניון מצא אותי והציל את חיי. הכלי הזה הוא לא רק קופסת מנגנת. הוא כמו חבר. הוא נושא איתו את מהות ההשרדות."

מוסיקת הטנגו אומצה על ידי המהגרים שהגיעו לארגנטינה מאירופה בתחילת המאה ה-20. רובם היו איכרים עניים, שמכרו את רכושם הדל כדי לקנות כרטיס לאוניה ולקבל פיסת אדמה בארץ האפשרויות החדשות. הם לא ידעו שהאדמה שעליה חלמו כבר היתה תפוסה. המהגרים, שרבים מהם לא ידעו כלל קרוא וכתוב, התקבצו בשכונות העוני של בואנוס איירס, שהלכה וטפחה ככלי קיבול לעניי כל העולם.

האבדן שלהם היה כפול, לא רק שהותירו את משפחתם ותרבותם מעבר לים, אלא נאלצו להחליף את חיי הכפר להם הורגלו, בחיים האפורים של פועלים קשיי יום. זוהי מהות הטנגו - שירה של געגועים אבדן ומשבר, יופי שנוצר מתוך עוני ואכזבה. חיי המהגרים, התאפיינו באנרכיה ומשברים, והתאימו להפליא לבנדוניון. הכלי הזה, מסבירה הלנה, שלא כמו פסנתר או אקורדיון, בנוי בצורה אנרכית, כאשר הכפתורים מפוזרים על המקלדות ללא כל סדר הגיוני. נגן הבנדוניון צריך לשלוט בו זמנית בארבע פונקציות שונות - כפתורים בצד ימין, כפתורים בצד שמאל, פתיחת המפוח וסגירתו - בלי להתבלבל ובלי לאבד את הריכוז לרגע.

הדור השני של אותם מהגרים, כבר התחיל להתאושש. פועלים התארגנו באיגודים מקצועיים, רכשו השכלה, ורבים הפכו לבעלי מקצוע. אבל הם שמרו על המנהגים, למשל, בכריסטמס (שיא הקיץ בארגנטינה) הם היו אוכלים פולנטה עם נקניקיות כמו באיטליה בחורף. באותו זמן, הם אימצו גם מנהגים חדשים, לדוגמא שתיית המאטה - זהו משקה מאד חברתי, שמעבירים מאחד לשני, ושותים בצוותא מאותה קשית. האירופים היו אומרים על זה "איכס, זה לא הגייני..."

במסע הראשון שלי לארגנטינה פשוט התאהבתי. כמו בכל התאהבות לא חשבתי יותר מדי. קניתי בנדוניון, כי זה סימל בשבילי את מרכז התרבות הזאת. למדתי והתאמנתי שמונה שעות ביום. כבר הייתי בת 33, אבל לא חשבתי יותר מדי על העתיד. למדתי אצל רודולפו מדרוס (Rodolfo Mederos ) שהיה שייך לתזמורת של הנגן האגדי אוסוולדו פולייז (Osvaldo Pugliese) – קומוניסט, שהיה אסיר בזמן הדיקטטורה (1976-1983) ולא נרצח כמו רבים אחרים, רק בגלל שהיה כל כך מפורסם ואהוב.

בשנת 1993 נפתח קורס ראשון לבנדוניון בקונסרבטוריון ברוטרדם, במחלקה של "מוסיקת עולם", ואני הוזמנתי להצטרף. למדתי בהולנד חמש שנים והוסמכתי ללמד את הכלי. אח"כ המשכתי ללמוד ולנגן עם התזמורת של מוסאליני (Juan Jose Mosalini) הארגנטינאי, שחי בפריס והקים בה בית ספר ותזמורת טנגו מסורתיים.

ההרכב הטיפוסי של תזמורת טנגו (Orchestra Tipica) כלל שני נגני בנדוניון, שני מיתרים, בס ופסנתר. אבל בשנות הארבעים, תור הזהב של הטנגו, נפתחו אולמות ענק לריקודים, ובהיעדר מיקרופונים, היה צורך בהרבה יותר כלים כדי להשמע. התזמורת התרחבה לארבעה-חמישה נגני בנדוניון וארבעה מיתרים בנוסף לבס ולפסנתר. מבחינה מסוימת התזמורת של הטנגו דומה להרכבי ג'ז. יש "אווירה" דמוקרטית, הרבה אימפרוביזציה, וכל כלי מקבל את הסולו שלו.

יש היום מעט מאוד נגני בנדוניון מקצועיים, ועוד פחות מזה קהל שמכיר ואוהב את הכלי. מה העתיד של הבנדוניון?
"עתיד הבנדוניון קשור לעתיד ריקוד הטנגו, שקצת איבד מיוקרתו כתוצאה מהאמריקניזציה של הנוער הארגנטינאי. למזלנו, היום הטנגו זוכה לפופולריות מחודשת, ויש עניין עצום בלימוד הריקוד והמוסיקה. יש נסיונות שונים, כמו "פרויקט גוטן", שמערבים בטנגו סגנונות אחרים. פריחת הטנגו יכולה לעודד גם את פריחת הבנדוניון."

הלנה ניגנה בעשרות הרכבים, והופיעה מעל במות בכל העולם. ב-1999 היא פרסמה, יחד עם ארנה בירקנשטוק (Arne Birkenstock), ספר על תולדות הטנגו, שזכה להצלחה רבה. כיוון שקשה מאד להתפרנס מנגינה, היא תמיד ליוותה את הקריירה המוסיקלית שלה בעבודה עיתונאית, שחיברה אותה מחדש אל הפרק היהודי-אידי בחייה. הלנה נהנית לספר את הסיפור המופלא על ההתגלות של סבתה, שנולדה למשפחה יהודית בכפר קטן בהונגריה.

"היתה לי סבתא יהודיה (מצד אבי), מרגריט, שתמיד היתה מאד חשובה לי. היא היתה דוגמא לאשה משוחררת בתחילת המאה. בגיל 23 היא עזבה את משפחתה בהונגריה, ונסעה לשוויץ. כששאלו אותה, למה דווקא שוויץ, היא ספרה שאחיה מת שם משחפת, ושנה אחרי מותו היא חלמה חלום שבו היא שואלת אותו 'למה הלכת למות בשוויץ?' בחלום הוא ענה לה 'כדי שאת תבואי אחרי'. בשוויץ היא התחילה ללמוד צרפתית והתיידדה עם בחור צעיר ממנה. הם התאהבו וביקשו להנשא, אך ההורים התנגדו בגלל גילו הצעיר. היא חזרה להונגריה, וכעבור זמן קבלה מהצעיר מכתב, בו הוא מפציר בה להגיע לאיטליה ולהנשא לו. הדרך לאיטליה התארכה, והיא הגיעה לפגישה עם הצעיר המאוהב רק כעבור שנתיים.

"בגלל קשיים בירוקרטיים הם נאלצו לעזוב את איטליה ולהגר לארה"ב שם נשאו. בשנת 1916 חזר הזוג הצעיר לשוויץ, סבתי התנצרה, ויהדותה הפכה לטאבו שאיש אינו מדבר עליו. רוב משפחתה של סבתי הושמדה בשואה, ולמרות שלא דברה על כך, תמיד הרגישה אשמה שלא יכלה להציל אותם. מכל בני משפחתי תמיד הרגשתי קרבה לסבתא. במשך הרבה שנים לא ידעתי כלל על עברה היהודי. כשהסוד התגלה במקרה, כשהייתי כבר נערה מתבגרת, הרגשתי שגם אני באיזה שהוא מקום יהודיה, והיה לי חשוב להכיר את תרבות היידיש שבתוכה גדלה סבתי.

"הדבר המופלא הוא, שמאוחר יותר גיליתי שהיידיש קרובה אלי גם מסיבות אחרות, ולא רק בגלל משפחתי. עבודתי העיתונאית הפגישה אותי עם לוחמת החופש האגדית ג'רמין טילון (Germaine Tillon) כשהיתה בת 96. ג'רמין היתה אחת ממפקדות הרסיסטנס הצרפתי ובשל כך נשלחה, יחד עם אמה, למחנה רבנסברוק שליד ברלין, שם כך אמרה, הכירה נשים יהודיות רבות. באירוע בביתה, אליו הוזמנתי, ניגנתי ושרתי בפניה קומפוזיציה שכתבתי עם מלים של השיר "אוין וועג שטעיט א בוים" ("על הדרך עץ עומד"). היא מאוד התרגשה, וביקשה ממני לחזור לבקרה ולהביא שירים נוספים. המפגש הזה פתח בפניי את עולם היידיש, וכך, לפני חמש שנים, התחלתי ללמוד יידיש עם יצחוק ניבוסקי מנהל ספריית היידיש הגדולה בפריס. יצחוק הוא ארגנטינאי בונדיסט (חבר בתנועת "הבונד" – ר.ב.א), שהגר לצרפת. ממנו למדתי על הסלידה של אבות הציונות מהיידיש, ועל נסיונם להכחיד את התרבות הזאת ולתארה כתרבות של כניעה וחולשה.

"אני עדיין לומדת יידיש. התרבות היידית היא תרבות קוסמופוליטית והומניסטית שמדברת על געגועים ועל הכוח האנושי לאהוב. כנראה שהייתי צריכה להרחיק עד לארגנטינה, כדי לגלות את שורשי, אי שם בין הבנדוניון והטנגו לבין היידיש.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה