תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 13.12.10

מדיני

הוריקן הילרי

ביום רביעי האחרון, כשנתניהו פשט את חליפת הכבאי, כשהסופר טאנקר (מטוס הכיבוי) חזר הביתה, והתקשורת בישראל חזרה למתכונת שידורים רגילה, התחילו השמועות על סופה קרבה - הוריקן הילרי. בבית הלבן ובמשרד החוץ האמריקאי הודיעו בנחרצות שהמגעים למו"מ ישיר בין הישראלים והפלסטינים נכשלו. את הסיבות לכישלון תלו בעיקר בישראל. זוהי הפעם הראשונה מאז ימי אוסלו העליזים שארה"ב מרימה ידיים. אפילו בימי האינתיפאדה הקשים, כשערפאת היה בעיני המנהיגות הישראלית "נון פרטנר" ומוקצה מחמת מיאוס, השליחים האמריקאים טיילו בין ירושלים והמוקטעה המופגזת, כשבאמתחתם תכנית כלשהיא: טנט, מיטשל, קוורטט ועוד.

אבל ההוריקן התגלה כסופה בכוס תה. הילרי לא משתוללת, לא מאיימת, לא פוגעת, ולא הורסת, לכל היותר מתבאסת. כשהברק שלה מבזיק לרגע בבית הלבן, בגבעות הגדה המערבית בקושי נשמע הרעם. משם משקיפים נתניהו ואבו מאזן בשקיעת האימפריה האמריקאית. נתניהו בונה, ואבו מאזן בוכה.

מי שיוצא להגנת כבודו הרמוס של הממשל זו דווקא התקשורת האמריקאית. רשתות הטלוויזיה והעיתונים שם חובטים בנתניהו. איך סרב החצוף לשוחד הנדיב בדמות מטוסי חמקן, וווטו על כל החלטה נגד ישראל באו"ם תמורת הקפאת הבניה בשטחים לשלושה חודשים בלבד. ב- 20 השנים האחרונות היה הממשל האמריקאי, דמוקרטי או רפובליקאי, השותף הטבעי של ישראל לכל מהלך מדיני. על פיו הרכיבו ופרקו ראשי הממשלות בישראל קואליציות. כיום, שואלים בארה"ב, איך הפכו אלי ישי ואביגדור ליברמן ההזויים לשותפיו הטבעיים של נתניהו?

במצב של אבטלה של למעלה מ-10%, כלכלה מקרטעת, קיצוצי תקציב מסיביים בחינוך ובבריאות, והמשך ההסתבכות באפגניסטן, האמריקאים החליטו להשאיר את ישראל והרשות לדשדש בבית לבדם. נתניהו עם ישי וליברמן, עבאס עם הנייה ומשעל.

בעוד שארה"ב זקוקה לתהליך המדיני כמו אוויר לנשימה, נתניהו זקוק לו רק למראית עין. תהליך מדיני בין ישראל לפלסטינים יכול היה לשמש את אובמה הצולע כפרוטזה, לפחות עד סוף הקדנציה הראשונה. אך בישראל, תהליך שכזה עלול לא רק לפרק לנתניהו את הקואליציה הנוכחית, אלא למנוע ממנו לרוץ שוב כמנהיג הימין. נתניהו הוא אשף ביחסי ציבור. ראינו אותו נותן Performance live בשריפה הגדולה בכרמל, ומחלק הוראות בשטח כאילו שאין הוא עומד בראש מחדל הכיבוי. אלא, שכמו בכרמל, גם בפוליטיקה, מאחורי היחצנות אין מדיניות. נתניהו העדיף לדרדר את ישראל למשבר עם האמריקאים, ובלבד לא לחשוף בפני הציבור הישראלי והפלסטיני את הפלטפורמה שלו להסדר.

הרי אם אבו מאזן היה מקבל מפה המסמנת את ההגבול העתידי בין ישראל ופלסטין, לא היה ולא נברא משבר ההקפאה. כך עשה ברק, כך עשה שרון, וכך עשה גם אולמרט. שלושתם שרטטו מפות והמשיכו לבנות. אך האמת העגומה היא, שנתניהו לא מסתיר את המפה מעיניי הציבור, הוא מסתיר את העובדה שאין לו כלל מפה. הוא מסתתר מאחורי נאום בר אילן (וההכרה בשתי המדינות) כאילו היו בגדי המלך החדשים. אלא שלהבדיל, הפעם, רק נתניהו יודע שהוא ערום.

בעקבות חולשת אובמה, אבו מאזן התחיל לחפש נתיבי מילוט. מדינות אמריקה הלטינית הביעו את הזדהותם עם השאיפה של הפלסטינים למדינה בגבולות 67. מנהיגים אירופים בדימוס פרסמו עצומה הקוראת לקהילה האירופית ללחוץ על ישראל להפסיק את הכיבוש, כאשר הם רומזים להשוואה בין דרום אפריקה של ימי האפרטהייד וישראל כיום. הליגה הערבית הפסיקה לתאם מדיניות עם הבית הלבן.

ובינתיים, יושבים נתניהו ושותפיו הטבעיים בירושלים, מעשנים בכיף נרגילה בלב מזרח תיכון נפיץ. עד מתי?

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה