תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 14.02.11

סוציאליזם

הסוציאליזם והניסיון הסובייטי


הקדמה
הדיון שאותו אנו עורכים היום נקבע לפני פרוץ המהפכות בתוניס ומצרים. במפלגת דעם הערכנו שאנו נמצאים על סף תקופה מהפכנית, שדורשת מאתנו לחדד את השקפת עולמנו אודות אופי החברה שאנו שואפים לבנות. כל התהליכים שהחלו במאה העשרים ואחת, החל מארועי 11/9/2001 בארה"ב, ועד המשבר הפיננסי האמריקאי של ,2008 מצביעים על מגמות של נסיגה והתמוטטות. ארה"ב, המעצמה העולמית, מתחילה את הספירה לאחור. היא מתפוררת מבפנים ומבחוץ, דווקא אחרי שהתגברה על האויב ההסטורי שלה - בריה"מ.

המהפיכה מבחינתנו אינה נושא ששייך לעבר. מזה שנים רבות עוסקת מפלגת דעם בשאלות פוליטיות ותיאורטיות בעלות חשיבות עליונה במעלה, ובנסיון להבין את מהות שאלת הסוציאליזם אחרי נפילת בריה"מ. המפלגות בישראל, אם הן בכלל מתיחסות לשאלות אלו, הן מסתפקות באמירות כמו "בריה"מ נפלה, הסוציאליזם נכשל", כשהן מוחקות את הנסיון הסוציאליסטי המהפכני הזה בהינף יד, ומניחות שמה שהיה הוא שיהיה. בכך הן מתעלמות מהעובדה שהחברה האנושית פועלת על פי חוקים חברתיים ברורים, כאשר האינטרסים הכלכליים של שכבות חברתיות ומעמדות, הם שמניעים אותה.

הגישה השוררת בעולם הפוסט מודרני שבו אנו חיים, היא, שאין אמת מוחלטת, ולכל אדם האמת שלו. אולם השאלות שלא נפתרו בתקופה הקודמת - עבודה, פרנסה, הזכות להתארגן, חופש הביטוי, חינוך, בריאות - ימשיכו לטפוח על פנינו עד שיפתרו. אלו הן שאלות מודרניות, שהעיסוק בהן החל עוד בתקופת המהפיכה הצרפתית, וכיום הן צפות ועולות לא רק במצרים ובתוניסיה, אלא גם בישראל ובמדינות המפותחות. העם הפלסטיני, שנמצא תחת כיבוש ישראלי, עדיין לא השיג את מינימום הזכויות שהשיג העם הצרפתי לפני יותר ממאתיים שנה. החברה הישראלית אינה שואלת את עצמה איך קרה שהעם הזה לא קיבל את הזכויות המגיעות לו, ואינה מבינה שהמצב חייב להשתנות. הישראלים ידעו לנכס לעצמם את כל הזכויות, אבל מתעלמים מהם כשמדובר בעם שהם כבשו.

האווירה ששררה בעולם בתקופה בה הוקמה מפלגת דעם היתה נגועה באשליה שהודות לגלובליזציה כולם שותפים בעושר. כל אחד מחזיק במניה לניהול העולם, ושותף לכלכלה הגלובאלית. האם הפנסיה שלנו לא מושקעת בבורסה? כולנו אם כן ריבונים ויכולים להמליך ולקבוע.

מייסדי מפלגת דעם לא קיבלו את הנחת היסוד הזאת. מעולם לא חשבנו שהגלובליזציה יכולה לפתור את הבעיות הבסיסיות של החברה. משום כך אנו סבורים שהבקורת של המרכסיזם על הקפיטליזם שרירה וקיימת גם כיום. עדיין אין דרך אחרת להסתכל על החברה ועל ההיסטוריה אלא מבעד לפריזמה של מלחמת המעמדות, אחד שולט והאחר נשלט. אחד מרוויח והשני מפסיד. טענת הקפיטליסטים שכולם מרוויחים התרסקה סופית במשבר של 2008.

גם אם היא לובשת צורות שונות המציאות בעולם היא אחת במצרים, בישראל, בארה"ב, בארגנטינה ובסין. בישראל, למשל, קיימים פערים חברתיים מהגדולים בעולם. כלומר, ישנו מעמד שמנהל את הכלכלה והפוליטיקה, וישנו מעמד משולל כל זכויות וכל השפעה פוליטית או כלכלית. בשנת 1995, כאשר הקמנו את מפלגת דעם עדיין לא היה לכך ביטוי ברור במציאות, ולא רבים רצו להקשיב לנו. היה קל לדחות את הניתוח שלנו. כיום, ב-2011, המצב שונה לחלוטין.

נושא נוסף עליו התעקשנו, היתה ההכרה שאין דרך לשנות את המציאות, אלא באמצעות מפלגה. מצד שני מפלגה מהפכנית לא יכולה לגדול ולהפוך לרלוונטית במצב שבו אין תנועה מהפכנית. זאת הסיבה, למשל, שעד עכשיו לא קבלנו קולות רבים בבחירות לכנסת. אבל המצב הזה עומד להשתנות עכשיו. מה זה מפלגה? מפלגה היא קבוצת אנשים שמתלכדים סביב פרוגרמה פוליטית, המהווה תוכנית עם ניתוח של ההווה וחזון לעתיד. לנו יש מפלגה עם פרוגרמה מהפכנית, ואין ספק שעכשיו הגיעה שעתה להפוך לרלוונטית.

אנחנו מרכסיסטים לא במובן האקדמי של המושג אלא במובן הפוליטי שלו: הפרוגרמה של המפלגה צריכה להשען על כוח חברתי שיוכל לממש אותה. אנחנו מאמינים שמעמד הפועלים, או העובדים, הם הכח שיכול לשנות את החברה.

אומרים לנו שמעמד הפועלים ההיסטורי נעלם ואיננו, ושמדובר בתופעה מופשטת ללא קיום ממשי; שהיום יש מעמד ביניים, ואין יותר אנשים שעובדים מול הנולים. אולם, עם עבור הזמן, כשהמשבר הכלכלי והחברתי נותן את אותותיו, פתאום כולם מגלים, לא רק שהפועלים לא נעלמו, אלא שכולנו הפכנו לפועלים, ודווקא חסרי זכויות. מה שאנחנו קראנו לו ניצול, הפך בעגה העכשווית ל"העסקה פוגענית".

כיום הזירה התמלאה במארגני פועלים. החל מההסתדרות, שב- 1995 בטלה את האחד במאי, ועד ארגוני עובדים חדשים כמו כח לעובדים, קו לעובד, והמוקד לסיוע לעובדים זרים. כולם עוסקים בפועלים, בין אם הם פליטים או מהגרי עבודה, כי כולם מנוצלים ע"י השיטה שגורסת אותם. למרות שיש תחרות בין הארגונים, אני מאוד שמח שאנחנו לא לבד. זה מראה שלפרוגרמה שלנו יש אחיזה במציאות.

הניסיון של בריה"מ
בשנת 2007 פרסמנו מסמך שבו אנו דוחים את סיסמת "הדיקטטורה של הפרולטריון", דבר שהיה בגדר כפירה לאנשים כמונו, שאמצו את עקרונות הלניניזם. כאן צריך לזכור שהניסיון הפוליטי המהפכני שלנו החל בשנות השבעים, תחת ההשפעה של המהפיכה הסובייטית, שהחזיקה מעמד משנת 1917 עד 1979. בריה”מ היתה עבורנו האורים ותומים, תיאוריה שהוכיחה את עצמה במציאות, ואשר שחררה יותר ממחצית האנושות מכבלי העוני המחפיר והקולוניאליזם.

ב-1975 ניצחה המפלגה הקומוניסטית הוייטנאמית את ארה"ב וזעזעה את העולם. המעצמה החזקה בעולם נשברה, אחרי מלחמה שנמשכה שמונה שנים ולוותה בהפצצות רצחניות והרג של מיליוני בני אדם. זה היה הרקע לצמיחה של תנועות שלום המוניות בכל העולם. עוד לפני כן, בשנת 1960, ניצחה המהפיכה הקובנית. ולבסוף, בשנת 1979, התחוללה מהפכת הסנדיניסטים בניקרגואה, במקביל למהפיכה באיראן, שסטתה מהמסלול החילוני הדמוקרטי והתעוותה.

ברגע שהניסיון הזה הגיע לקיצו ב1990, הבנו שאנחנו נכנסים לתקופה חדשה. לא קפאנו על השמרים אלא המשכנו בהתמודדות וחיפוש אחר פתרון. סברנו שהכשלון של בריה”מ אינו מבשר את קץ הסוציאליזם כפתרון וזאת משום שהקפיטליזם לא מספק תשובות לשאלות הבסיסיות של עבודה, פרנסה, דיור, התפתחות תרבותית ועוד.

אם נסתכל על ארה"ב היום, נראה מצב דרמטי וטרגי שמתרחש בלב החברה הקפיטליסטית העשירה בעולם: שמונה מיליון בני אדם איבדו את עבודתם בשנה אחת; 40 מליון בני אדם נשארו בלי ביטוח בריאות; בתי הכלא הפכו לעסקים פורחים, וששה מיליון משפחות איבדו את בתיהם ב- 2009 ו- 2010. לכן, כשאנו מתייחסים לניסיון של בריה"מ, אנו מנפים את הדברים החיוביים מהשליליים, ומנסים ללמוד מה היו הגורמים לכישלון, כדי לא לחזור עליהם.

במסמך שפרסמנו בשנת 2007, "הסוציאליזם והנסיון הסובייטי", הגדרנו מצב מהפכני כמצב שבו המשטר מפסיק לתפקד, וזה מה שרואים במצרים היום. אין זה מצב יוצא דופן, אלא חלק בלתי נפרד מההתפתחות של החברה האנושית. משטרים עולים ונופלים לא בהצבעות דמוקרטיות, אלא כאשר עמים לוקחים את המושכות לידיהם ומביאים לשינוי המשטר. האופציה של מהפיכה סוציאליסטית עומדת על הפרק כאשר הכלכלה אינה מסוגלת לספק את הצרכים המינימליים של האזרחים, והמשטר מאבד את אמינותו והופך למכשול. במצב כזה, שום דבר אינו יכול לעצור את האנשים, והם יוצאים לרחובות ומביאים לשינוי מהפכני. זה מה שקרה ברוסיה בראשות הצאר. הדרישה של הפועלים, האכרים והאינטלקטואלים היתה - הלאה הצאר, בדומה לדרישה המצרית - הלאה מובארכ.

המהפכנים ברוסיה דרשו אסיפה מכוננת שתנסח חוקה חדשה. היום, במצרים, מתחולל ויכוח מאוד קשה סביב הדרישה לכונן ממשלה זמנית, ולכנס מועצה מכוננת שתחוקק חוקה, שעל בסיסה יערכו הבחירות. המשטר המצרי קיבל את כל הדרישות, חוץ מהדרישה שמובארכ ילך, אולם האופוזיציה מתעקשת על הדרישה המרכזית שלה, מאחר וכל עוד מובארכ בשלטון, המשטר ישאר על כנו. את המתחולל היום במצרים ניתן להשוות למהפיכת פברואר ברוסיה, שבה הבורגנות והאינטלקטואלים שיתפו פעולה עם הפועלים והאכרים, כדי להפיל את הצאר. בעקבות נפילת הצאר קמה ממשלה זמנית בראשות הליבראל קרנסקי, שהוא המקביל הרוסי של מוחמד אל-ברדעי.

בכל רחוב במצרים הוקמו ועדים עממיים, שמגינים על חייהם ורכושם של האזרחים לאחר שהשלטון והמשטרה נעלמו. אלו הם הסובייטים המצריים. הסובייט הגדול של מצרים יושב בכיכר אל-תחריר בקהיר, ובכיכרות באלכסנדריה, סואץ, אסואן, ומנופיה - כפרו של מובארכ. זהו פרלמנט רחוב ענק, דמוקרטי, כאשר כל אחד יכול לעלות ולנאום, ולנסות לשכנע שהפרוגרמה שלו צודקת. מתנהל שם ויכוח למשל, האם לצעוד אל ארמון הנשיאות או להמשיך את ההפגנות בכיכר אל-תחריר.

השאלה הגדולה שעומדת היום להכרעה היא, מי יוביל את המהפיכה, ולאן תתועל האנרגיה המהפכנית הזאת. מי שארגן את המהפיכה הם השבאב, הצעירים, בני הנוער, שבשנת 2008 התארגנו בפייסבוק בתנועת ה-6 באפריל, וקראו לסולידריות עם השביתה הגדולה באל-מחלה אל-כוברא. היתה להם אמונה שניתן יהיה להפיל את מובארכ. אמונה זו התחזקה בעקבות המהפיכה בתוניס, כי מהפכות הן דבר מדבק, הן רוח הרפאים שעליה מדבר משפט הפתיחה של המניפסט של המפלגה הקומוניסטית. הרוח הזאת מתפשטת היום בכל העולם הערבי, בתימן, בסודן, באלג'יר, בירדן. אם רוח הרפאים הזאת היתה יוצאת מבלגיה או מארה"ב, ולא ממדינה עניה בשולי הכלכלה העולמית, היא היתה מתפשטת בעולם כמו אש בשדה קוצים, והיה לנו הרבה יותר קל להקים מפלגה מהפכנית.

כמרכסיסטים, אנו רואים את הנעלם הגדול של המהפיכה במצרים - היעדרה של מפלגה מהפכנית. עדיין אין למהפיכה זו מצע פוליטי ברור, שיכול לתת ביטוי לרצון של הרוב המוחלט של העם המצרי. כולם עוסקים בהפלת מובארכ, ובו בזמן שמים את מבטחם באמריקאים. אבל כל מבוקשם של נותני החסות למשטר החדש הוא להבטיח את הישארות המשטר הקפיטליסטי גם אם פנים יותר אנושיות. כידוע, הרבה יותר קל להפיל משטר, מאשר לבנות משטר אחר במקומו.

לא כך היה ברוסיה. בין 1898, כינוס הועידה הראשונה של המפלגה המהפכנית הרוסית במינסק, ועד ניצחון המהפיכה בשנת 1917, לנין השקיע את מרבית מאמציו בהתמודדות מחשבתית, כתיבה וויכוח, על השאלה, איזה משטר ניתן להקים ברוסיה. גם דעם משקיעה בכך מחשבה רבה, ולשם כך נכתב המסמך "הסוציאליזם והנסיון הסובייטי". כאמור, השאלה הזאת במצרים אינה ברורה.

אין זה כמובן ההבדל היחיד בין מצרים לרוסיה. רוסיה היא מדינה גדולה עם משאבי טבע ומשאבים אנושיים בלתי נדלים. משום כך היא היתה יכולה להפוך בכוחות עצמה למעצמה כלכלית וחברתית. מצרים לעומת זאת, היא מדינה עניה והאפשרויות שלה מאוד מוגבלות. לכן היא תלויה לחלוטין בהתפתחויות בינ"ל מחוצה לה.

לנין בנה מפלגה מהפכנית המבוססת קודם כל על פועלים. כאשר הצאר נפל, התברר שהמשטר החדש אינו מתכוון להפסיק את המלחמה, ועומד להשאיר את בעלי ההון, את הצבא והאצולה במקומם, כלומר לגנוב את פירות המהפיכה. לכן לנין ניצב מול שאלה גורלית, והיא, האם לתת לליברלים לשלוט, כאשר ברור שהם ימשיכו לקיים את המשטר הישן. לפי הבנתו, מה שעמד על הפרק בעקבות מלחמת העולם הראשונה, היה להקים חברה סוציאליסטית ולתפוס את השלטון בשם הפועלים.

אולם, התנאים ברוסיה היו מאוד קשים. זאת היתה מדינה עם רוב מוחלט של אכרים אנלפביתים ומיעוט של פועלים, ולנין נאלץ להקים מפלגת מיעוט. כדי שהאיכרים הרוסים, שהיו ברובם צמיתים, יתמכו במפלגה הבולשביקית, לנין הבטיח לחלק להם אדמות פרטיות. כך נוצרו ברוסיה בעקבות המהפיכה שתי חברות שנמצאו בניגוד אינטרסים: האחת, של האכרות, המקדשת את חלקות האדמה הפרטיות שלה ואת מחירי המוצרים החקלאיים, והשניה, המלאימה את התעשיה ואת סחר החוץ, והופכת אותם לקניין ציבורי, כדי לבסס כלכלה מתוכננת. זאת היתה הסתירה הראשונה עמה נאלץ לנין להתמודד בזמנו.

כאשר באסיפה המכוננת שהתקיימה בשנת 1918 לנין ומפלגתו נשארו במיעוט, הוא שוב עמד בפני שאלה מכריעה: להעביר את השלטון לאכרים, שהיו רוב מספרי או לבטל את האסיפה המכוננת, להתעלם מתוצאות הבחירות, במחיר של מלחמת אזרחים ובנית משטר חד מפלגתי. הוא בחר כידוע באפשרות השנייה. ברקע של אותה דילמה עמדה בעיה נוספת וגורלית: מדינות המערב חברו למפלגות הרוסיות שהוצאו מחוץ לחוק בניסיון להביס את המהפיכה הסובייטית.

לנין לא ציפה שיהיה עליו לכונן משטר סוציאליסטי המבוסס על מיעוט. הוא ציפה, שהמהפיכה הרוסית תפתח תקופה מהפכנית בכל אירופה, שתבנה משטרים סוציאליסטים המבוססים על חברות מתועשות ומפותחות. ואכן, עם סיום מלחמת העולם הראשונה, נכנסה אירופה למשבר כלכלי ופוליטי קשה. אולם, בניגוד לציפיותיו של לנין, בגרמניה ובאטליה נצחו התנועות הפשיסטיות, שהיו מבוססות על מעמד הביניים, ולא על מעמד הפועלים. כידוע, עוד לפני שנטבחו במחנה בוכנוולד יהודים, נטבחו פועלים גרמנים, קומוניסטים וסוציאליסטים כדי לסלול את הדרך להשתלטות הנאצים.

אני אומר דברים אלו כדי לסייג את הביקורת שלי על הדיקטטורה של הפרולטריון, שעל מנת להתמודד אתה חייבים להבין את המצב ההיסטורי הקונקרטי שלנין התמודד אתו. התוצאה היתה, שבבריה"מ הוקם משק ציבורי סוציאליסטי מתקדם, אבל לא הוקמה בה מערכת פוליטית מפותחת ורב מפלגתית שתתמוך בקיומו של משק כזה. משק ציבורי שנשלט על יד מפלגה אחת, סופו להתנוון. ראינו את זה בישראל, כאשר כל המשק נשלט ע"י מפא"י, וכולנו יודעים איך זה נגמר. הנסיון ההיסטורי מלמד, שלא תיתכן חברה סוציאליסטית הבנוייה על מפלגה אחת. השיטה הכלכלית בבריה”מ, הכלכלה המתוכננת, אמנם הובילה את החברה קדימה. אולם השיטה הפוליטית, הדיקטטורה והכפיה, הפכו את האנשים לאדישים וחסרי מוטיבציה, ואת השלטון לדכאני.

יש טענה שסוציאליזם פירושו דיקטטורה, וקפיטליזם פירושו דמוקרטיה. זו טענה שקרית, המתבססת על נסיון הסטורי אחד, שכלל אינו מחויב המציאות. הסוציאליזם אינו יכול להתקיים בדיקטטורה, הוא זקוק לזרימה החופשית של רעיונות ויוזמות של אנשים. בלעדיהם הוא יתנוון וימות. ההשוואה בין סוציאליזם לדיקטטורה נועדה להניא את הפועלים מבחירה בסוציאליזם כתשובה לקפיטליזם הפוגעני.

אם אין אלטרנטיבה לקפיטליזם, לא נוכל להקים חברה אחרת. אנחנו נוכחים בזה כאשר אנו עוסקים בהקמת ועדי פועלים. המכשול העיקרי העומד בפני הקמת ועד, היא התפיסה של הפועלים, לפיה בעל הבית הוא הנותן את הפרנסה, והם תלויים בו. הסוציאליסטים נותנים לכך תשובה ברורה: אם בעל הבית יסגור את המפעל, הפועלים ימשיכו לנהל אותו. הפועלים יכולים להפעיל את הכלכלה מבלי להיות תלויים בגחמותיו של בעל הבית. מי שטוען, שהפועלים לא ידעו לנהל את הכלכלה, ושאין מנוס מכך שיכשלו, נאלץ לקבל את המצב הקיים ולהשלים עמו.

היו עבדים שהעדיפו את העבדות על החופש, בטענה שבעלי העבדים לפחות האכילו אותם, והם לא יידעו להסתדר בלעדיו. היום, 150 שנה אחרי שלינקולן חיסל את העבדות בארה"ב, זה נראה לנו אבסורד. והנה בא מובארכ ואומר למצרים - בלעדי לא יהיו לכם חיים. תשובת העם המצרי היא - אתך אין לנו חיים! זה לא קרה ביום אחד, נדרשו שנים ארוכות עד שהעם השתכנע שהוא יכול לקבוע את גורלו בעצמו, אבל זה קרה.

אנחנו בונים מפלגה של פועלים, והקמנו את מען כדי להביא את העובדים להכרה שהם יכולים לבנות חברה אחרת. זה מאוד קשה, משום שכדי שהם יוכלו לקחת את גורלם בידיהם, הפועלים היהודים צריכים קודם כל להתגבר על הלאומנות והגזענות כלפי הפועלים הערבים, מהגרי העבודה, הפליטים. אם העובד היהודי רואה בעובד הערבי אויב המשותף לו ולמעביד שלו, הוא לא יהיו מסוגל להתמודד עם המעביד שלו, ויאלץ להזדהות אתו. זה גם היה המסר של מרכס ביחס ללאומנות של הפועלים האנגלים כלפי האירים.
מעמד הביניים

השאלה של מעמד הביניים היא שאלה מכרעת בהבנת התהליכים המהפכניים. עם הזמן נוצר בבריה”מ, כמו במדינות הקפיטליסטיות, מעמד ביניים, שלא היה קיים בתקופת לנין. זה מעמד שצומח בחברות מפותחות כלכלית וחברתית, שיש להן עודפי עושר. מעמד הביניים אינו מעמד יצרני, אלא מעמד של נותן שירותים. בזמנו של לנין, תושבי רוסיה לא אכלו במסעדות גורמה, לא תיירו בעולם, לא הלכו לפסיכולוג, בקושי ראו רופא, ורק למעטים היו עורכי דין. זה גם המצב במצרים. רוב השירותים שקיימים היום בחברות המפותחות לא היו קיימים.

מעמד הביניים אינו מעמד של טפילי, הוא ממלא תפקיד חשוב בחברה. בבריה"מ הפכו המון אכרים ופועלים למהנדסים, רופאים, אנשי תיאטרון ומוזיקאים. החברה הדיקטטורית אפשרה להם להתפתח וללמוד, אבל אחרי שהפכו למעמד ביניים, הם רצו לחיות כמו במערב. הם רצו להדמות למעמד הביניים שצמח על גבו של הפועל הסיני, זה שמייצר בעשרה סנט ליום והביא לרווחה כלכלית במערב.

לכן, בסופו של דבר, מנהלי המפעלים ברוסיה, שהפכו למעמד ביניים, נכסו את המפעלים, השתלטו עליהם והפכו לאוליגרכיה. אולם, שינוי השיטה הכלכלית מסוציאליזם לקפיטליזם ברוסיה, לא לווה בשינוי דמוקרטי. נסו להיות עיתונאי ברוסיה, לכתוב מאמר ביקורת למשל. לכן, מה שקבלנו אחרי התמוטטות בריה"מ, הוא דיקטטורה אוליגרכית, שנהנים ממנה הרבה פחות אנשים ממה שנהנו בתקופת בריה"מ. תוחלת החיים ברוסיה ירדה ל-50 שנה.

אבל לא צריך ללכת רחוק. בישראל היה משק הסתדרותי וממשלתי, שסיפק תעסוקה מלאה לכל, וזה עבד. אמנם לא היה לחם "ארז" אלא לחם אחיד, שתינו מהברז, ולבשנו "אתא". ברגע שזה התפרק, הגיעו כמה משפחות יהודיות וחלקו את הכל ביניהן, ופתאום יש פער חברתי, ילדים רעבים, והעסקה פוגענית. כיום מען מתחנן שיתנו קביעות לכמה מורים שעובדים 20 שנה במוזיאון ישראל, והמוזיאון מסרב.

אנחנו צריכים להקים חברה חדשה. יש פה מעמד ביניים חדש שאנחנו צריכים להסתדר איתו, ואם לא, הוא עלול לחשוף שיניים, ולתמוך במשטרים מאוד אלימים. כשרוצים לבנות חברה אלטרנטיבית, אי אפשר לבנות דיקטטורה של פועלים, כי מעמד הביניים יעדיף את הפשיזם, כפי שקרה בגרמניה ואיטליה. צריך לבנות חברה דמוקרטית, לשתף בה את מעמד הביניים, ולוותר על הדיקטטורה של הפרולטריון.

המהפיכה במצרים היא מהפיכה של מעמד הביניים. חוסני מובארכ פתח את האוניברסיטאות להרבה מאוד אנשים, שיש להם השכלה ומחשב, אבל אין להם עבודה. כמו בסין, גם במצרים צמח מעמד ביניים קטן סביב שכבה צרה של עשירים. הוא אמנם מהווה אחוז אחד מהאוכלוסיה, אבל אחוז אחד במצרים הם 8 מליון איש. השבאב, המהנדסים, הרופאים, כולם נגד מובארכ, ומנהלים את המהפיכה. אבל זו היא גם חולשתם. הם אוסף של אינדיבידואלים המסכימים על נקודה אחת, אבל עלולים להתפלג על שאלות הנוגעות למצרים שתבנה אחרי לכתו של מובארכ. מצד שני, הפועלים המצרים נותרו חלשים.

לכן אנחנו לא מדברים על סוציאליזם במצריים, והציפיות שלנו מהמהפיכה במצרים הן מוגבלות. למרות שמהפיכה באירופה נראית עדיין רחוקה, אם מסתכלים על ספרד, יוון, צרפת ואפילו ישראל, אפשר להבין על מה מדובר. במדינות אלו אין צורך בדיקטטורה. רוב מוחלט של האזרחים בהם אינם בורגנים ואינם איכרים. מדובר על מליוני אנשים שקמים כל בוקר לעבוד, ויכולים להיות שותפים למהפיכה. בגלל האופי הגלובלי של העולם כיום, איננו צופים מצב של בניית סוציאליזם בארץ אחת, תחום בחומות, מסתגר מהעולם ודיקטטורי, כפי שהיה המצב בבריה"מ.

המהפיכה המצרית אינו מכוונת נגד מובארכ בלבד, אלא נגד ההפרטה והקפיטליזם החזירי. זה לא רק המיאוס מהדיקטטור, אלא מהשיטה עצמה. התפוצצויות כאלה ראינו גם ביוון, בארה"ב, ואפילו בישראל. זה אומר שאי אפשר יהיה להמשיך בשיטה הזאת. אנשים אינם מוכנים לקבל שיטה שמחלקת את העושר החברתי לקבוצות זעירות השולטות בכלכלה ובפוליטיקה. כל העולם נמצא באותה קלחת. בסופו של דבר יצטרך לקום משק סוציאליסטי, כי אחרת לא רק העם המצרי, אלא מרבית עמי העולם, ימשיכו לרעוב.

* הרצאה של יעקב בן אפרת, מזכ"ל דעם, שניתנה במשרדי מען בתל אביב ב-5.2.11, על בסיס מסמך בשם זה, שכתב בן אפרת לסמינר רעיוני, שנערך בקיץ 2007

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"ביקורת"

מאת rami
נשלח 19.02.11, 18:09

הרעיון של דיקטטורה של הפרולטריון הוא רעיון מתועב שגרם לכך שברוסיה התפתח משטר של הון-שלטון. ואתה בעצמך מודה בכך במאמרך (אתה קורא לזה אוליגרכיה). אם אחרי התפטרות הצאר בפברואר היו מניחים לתהליכים הדמוקרטים להתפתח, אולי רוסיה לא היתה סוציאליסטית, אבל היה מתפתח בה בהדרגה (=אבולוציה) משטר סוציאל דמוקרטי שבו יש מקום גם לאיכרים, גם לעשירים יותר וגם למעמד בינוני, גם לפועלים חסרי הון שהם אכן מנוצלים, אבל לא בתנאים גרועים אלא תמורת תמורה הולמת המאפשרת להם לחסוך ולצבור ולנייד את עצמם או את ילדיהם. והרי האנשים נולדים שונים בכשרונותיהם. מדוע נכשל המוציאליזם הבולשביקי? מדוע הפך לשלטון אוליגרכים ומשטרת מחשבות? במה הוא היה עדיף על הצאר? אני נוטה להאמין שמשטר סוציאל דמוקרטי ומדינת רווחה הוא תשובה נכונה למין האנושי בהיותו מיישב את הצורך הטבעי של בני האדם לשוויון עם ההבדלים המולדים שביניהם. (אגב, מה קרה לקולחוזים וכו' אחרי התפרקות בריה"מ?)

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה