תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 16.03.11

העולם הערבי

1987- המהפכה שמסרבת לגווע

מחנה פליטים נוסייראת, 1987

ב- 8 בדצמבר 1987 התנגש ברצועת עזה נהג סמי טריילר ישראלי ברכב פלסטיני ובו 8 פועלים שחזרו מעוד יום עבודה בישראל. 4 פועלים מצאו את מותם באותה תקרית. על פניו זוהי עוד תקרית מצערת של תאונת דרכים שגרתית. אלא שלמחרת החלו מהומות במחנה הפליטים ג'בליה, במהלכן נהרג תושב מחנה הפליטים, ח'אטם אל סיסי. אל סיסי הוא מוחמד בועזיזי (שהצית עצמו כאקט של תסכול לאור המצב הכלכלי של צעירי תוניס) של האינתיפאדה הראשונה. במותו הצית בועזיזי את המזה"ת. במותו, הצית אל סיסי את האינתיפאדה הראשונה.

שרשרת המהפכות בעולם הערבי והניסיונות המהפכניים באזור אינם שונים באופיים מהאינתיפאדה הראשונה. דרישת הפלסטינים לדמוקרטיה וחופש תואמת את דרישת העמים בעולם הערבי. בשונה ממצרים, תוניס, תימן, ולוב, את הדמוקרטיה והחופש מבקשים הפלסטינים לממש במדינה פלסטינית עצמאית. דרישתה של ההנהגה העממית המאוחדת (אש"ף פנים) הייתה אחת- הכרה באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני וכניסה למו"מ והכרה בפלסטין בגבולות 67 ובירתה ירושלים המזרחית. זו הייתה ועודנה דרישתו הדמוקרטית של העם הפלסטיני הכבוש. בדומה למנהיגי האזור, גם ישראל שלחה את כוחות הביטחון "לשבור להם את הידיים והרגליים", כפי שצוטט אז שר הביטחון, יצחק רבין, ובעצם, התכוון לשבור בכוח את שאיפת הפלסטינים לדמוקרטיה וצדק חברתי. בכדי להבין עד כמה קרובה האינתיפאדה הראשונה למהפכות בעולם הערבי, ועד כמה שונה היא מהאינתיפאדה השנייה, מספיק לבחון את הארגונים והגורמים שהרכיבו את הנהגתה והובילו את אופיה למרי עממי. היו אלו ארגוני סטודנטים, ארגוני פועלים וארגוני נשים, שלקחו חלק פעיל בפעילויות ובהחלטות הפוליטיות, לצד ארגוני השמאל הפלסטינים שהובילו את המאבק.

הפייסבוק של 1987 היה הכרוזים שחולקו באישון לילה במחנות הפליטים ובערים, ועל פיהם הושק דבר. הפגנות, שביתות, עצרות, סיסמאות ודרכי פעולה. בדומה לאופי המהפכה המצרית, גם בשטחים הכבושים תפקידם של הפועלים הפלסטינים בהובלת המאבק היה דומיננטי. עם כינונה של ההנהגה הלאומית המאוחדת של ההתקוממות, הוקדשה תשומת לב מיוחדת לתפקיד הפועלים בהתנגדות לכיבוש. כבר בכרוזים הראשונים נקראו הפועלים לשבות ולא לצאת לעבודה בישראל. הכרוז השני שהופץ פנה ישירות לפועלים: "תפקידכם הבולט בהתקוממות זו הוא התשובה הטובה ביותר לאיומים ולפגיעות של כוחות הכיבוש". אין פלא שבשנה הראשונה לאינתיפאדה 50% מהנפגעים היו פועלים.

חמאס? חמאס רק התחיל לבנות עצמו אז ככוח פוליטי ואופוזיציוני לאש"ף.
סירובה של ישראל להכיר באופי העממי והדמוקרטי של האינתיפאדה הראשונה היווה קרקע פורייה עבור התנועה האסלאמית לזרוע את זרעי המאבק המזוין אותו היא הובילה באינתיפאדה השניה.

ממשלת ישראל הבינה את הנזק הכלכלי בהעדר הפועלים הפלסטינים משוק העבודה. היא גם הבינה את כוחם המאורגן ותפקידם בהתקוממות. עם תחילת האינתיפאדה נשלח הצבא לפרק את האיגודים המקצועיים בשטחים שביקשו לארגן את הפועלים. דלת דלת, בית בית, זנגה זנגה עבר הצבא בדרכו לפרק את האיגודים. עד סוף אוגוסט 88 נסגרו עשרות משרדים של איגודים, ופעילים איגוד מקצועיים רבים נכללו בגלי מעצרים המוניים. לפחות 40 מנהיגים איגוד מקצועיים נמנו בקרב העצורים המנהליים.

ממכלול הדרישות בגינן יצאו הפלסטינים לרחובות: הכרה באש"ף ומדינה עצמאית בגבולות 67, ישראל קיבלה (תחת לחץ בינלאומי) רק את הדרישה הראשונה. ועידת מדריד ב-92 הייתה פתח להכרה באש"ף כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני. המדיניות הישראליות הייתה: אש"ף כן, מדינה ועבודה לא.

העונש הקולקטיבי החמור מכול נחת על הפועלים הפלסטינים דווקא עם סיום האינתיפאדה ועליית ממשלת השמאל של העבודה ומרצ בראשות רבין, ובתמיכת המפלגות הערביות חד"ש בלד והתנועה האסלאמית מבחוץ כגוש חוסם. עם עליית רבין לשלטון, ניהלה ישראל מדיניות של סגר על הגדה ועזה. פועלים ופועלות פלסטינים לא הורשו לעבוד בישראל. החליפו אותם מהגרי עבודה משוללי זכויות מסין, תאילנד, רומניה, ומדינות עולם שלישי נוספות. בחסות הסכמי אוסלו שלחו רבין, פרס וביילין את הפועלים הפלסטינים לאבטלה ואת החברה הפלסטינית לעוני שלא ידעה כמותו. השלושה לא עשו זאת לבדם, היו להם שותפים עסקיים - הרשות הפלסטינית, ארה"ב ומנהיגי ערב המושחתים, שמעולם לא העמידו את פתיחת הסגר כתנאי להמשך המו"מ. נהפוך הוא, פועלים פלסטינים שרצו לעבוד בישראל נאלצו לשלם אלפי שקלים לבכירים ברשות ובמנגנוני הביטחון עבור "הכרטיס המגנטי", אותה אשרה נכספת לעבודה בישראל.

שאיפתו של העם הפלסטיני לחברה דמוקרטית, שאיפה שהוציאה אותו לרחובות באינתיפאדה הראשונה, נמוגה עם כניסת בכירי הרשות לגדה ועזה. תחת עיניה הפקוחות ובעידודה של ישראל, מיקם עצמו יאסר ערפאת כעוד רודן מצוי בחלל המזה"ת, וכשותף טבעי למובראכ, המלך עבדאללה, המלך חוסיין וקדאפי. הקונספציה הביטחונית בישראל התייחסה לדמוקרטיה בעולם הערבי בכלל ובשטחים הכבושים בפרט כאל סכנה אסטרטגית קיומית. עדיף הסכמי נייר עם רודן אחד מאשר הסכם שלום וויתורים "כואבים" עם עם שלם. דווקא בהסכמי אוסלו ישראל העמיקה את אחיזתה בשטחים הכבושים. היא הכפילה את ההתנחלויות ושלטה באופן ישיר בכלכלת הרשות. כחלק מההסכמים הכריחה ישראל את אש"ף להקים משטר כלכלי שבו אין גבול בין ישראל ופלסטין. המשמעות המעשית של משטר כזה (הקרוי "איחוד מכס") היא שישראל הפכה לגובה המס המרכזי עבור פלסטין. מונופולים כלכליים של בכירי הרשות ניהלו קשרים הדוקים עם מקביליהם בישראל. כך עשה גם אבו עלא, לימים ראש הממשלה הפלסטיני. הוא ומשפחתו החזיקו במונופול המלט בגדה. המונופול הזה יצר הסכם בלעדיות עם "נשר" מקבוצת אי די בי הישראלית של נוחי דנקנר. יש הטוענים שאת שכונת הר חומה וגדר ההפרדה יצקה ישראל במלט של אבו עלא.

צעדיה הראשונים של דמוקרטיה לעולם מתחילים בייסורי המהפכה. אינתיפאדת 87 הייתה כזו. סירובה של ישראל להכיר אז בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, להגיע לפשרה מדינית של שתי מדינות לשני עמים, לקפל את ההתנחלויות, ולסיים את הכיבוש, הובילו את שני העמים למבוי סתום ולקיפאון המדיני בו אנו שרויים היום. כיום לא לנתניהו ולא לאבו מאזן יש את המנדט הפוליטי להוביל לפשרה מדינית. המחיר שישראל משלמת על דיכוי מהפכת 87 היא איבוד הזהות הדמוקרטית בתוכה. נתניהו, שכיהן כשגריר ישראל באו"ם עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, מנהל היום, יחד עם שר החוץ ליברמן, את מסע הבלימה נגד המהלך המדיני הפלסטיני האחרון להכרה במדינה פלסטינית בגבולות 67 בעצרת הכללית של האו"ם שתתכנס בספטמבר. המהלך הזה, אם יצליח ואם יכשל יביא למות הרשות. אם יצליח, תבודד ישראל עד שתכיר בגבולות המדינה החדשים. אם יכשל? דרכנו לאפרטהייד.

למרות אופיין החילוני ותביעתן לדמוקרטיה, המהפכות המתרחשות בימים אלה בעולם הערבי, בייחוד במצרים ובתוניס, נתקלו בכתף קרה מצד ישראל. לא כדאי שההחמצה הגדולה של האינתיפאדה הראשונה, שהסתיימה בהסכם אוסלו הכושל, תחזור על עצמה שוב. קריאה נכונה של הרוחות המנשבות בעולם הערבי יכולה לפתוח בפני השמאל בישראל פתח לעידן חדש. כל זאת בתנאי כמובן שישראל תיסוג מהשטחים וממדיניות הכיבוש. עולם ערבי דמוקרטי צופן בחובו מאבקים מסוג חדש, מאבקים שאינם רחוקים מאיתנו לצדק חברתי וכלכלי ולעתיד חדש ודמוקרטי לבני המזרח התיכון כולם.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה