תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 29.04.11

מדיני

הסביבה משתנה ונתניהו בשלו

בערב של יום רביעי, 27 באפריל, התפרסמה הודעה מוקלטת של בנימין נתניהו, ובה הוא פונה בטון מאיים אל ראש הרשות הפלסטינית, ודורש ממנו להחליט בין "שלום עם חמאס או שלום עם ישראל". הודעת נתניהו יצאה שעות ספורות לאחר שמצרים הודיעה על השגת הסכם פיוס בין פת"ח לחמאס, שכולל הסכמה בין הצדדים על כינונה של ממשלה לא פוליטית, אשר תפקידה יהיה להכין את הבחירות לנשיאות הרשות ולבית המחוקקים בתוך שנה. ההסכם הפתיע את כולם ואולי גם את החתומים עליו בעצמם, ואילו תגובתו הרטורית של נתניהו הייתה צפויה גם צפויה, וכמו כל הכרזותיו בעבר, לא באמת התכוונה לשכנע את הצד הפלסטיני בכוונות השלום של ישראל, מהטעם הפשוט, שכוונות כאלה, כפי הנראה, כלל אינן קיימות.

מדיניות הממשלה הנוכחית מאז הקמתה מתמצית במילה אחת – סיכול. לצורך זה מונה ליברמן לשר החוץ ואהוד ברק לשר הביטחון. ישראל מסתגרת במגרש שלה, ותפקידה לסכל כל ניסיון של היריב להתקרב אל שערי ההסדר. והיריבים הם רבים. להוציא את אויביה המושבעים, ובראשם איראן, כל העולם הפך היום ליריב מר, שכל תחבולה כשרה כדי לגבור עליו. אחד היריבים הבולטים הוא כמובן הנשיא אובמה, אשר העיז לקבוע מסגרת זמן על מנת להגיע להסכם, ותבע, כהכנה לכך, את הפסקת הבנייה בהתנחלויות. ברשימת היריבים של ישראל מככבים גם ראש ממשלת תורכיה, ראשי האיחוד האירופי, וכל אותן מדינות באמריקה הלטינית, שהכירו במדינה פלסטינית. איראן היא התירוץ האולטימטיבי, כאשר אחמדיניג'אד בעצמו מסייע בכך, להשגת המטרה העיקרית של נתניהו – שמירה על הקואליציה ועל מנעמי השלטון.

מדיניות הסיכול של נתניהו עבדה לא רע עד תחילת השנה הנוכחית, כאשר היא מלווה בפעולות הסוואה, מנאומי "בר אילן" והשהיות זמניות של בניה בהתנחלויות, ועד לחשושים באוזני מנהיגי העולם על נכונותה של ישראל לוויתורים כואבים – בעוד שלמעשה אין לה פרטנר רציני להסכם. אלא שלמוחמד בועזיזי מטוניסיה נגמרה הסבלנות, וללא קשר עם נתניהו וממשלתו, הוא החליט לשים קץ לחייו באחת העיירות הנידחות של ארצו, והדליק את עצמו ובכך הצית תבערה גדולה, המשתוללת כבר כמה חודשים ומתפשטת על פני המזרח התיכון כולו. נתניהו מסתכל מסביב, ומנסה למצוא לעצמו חיזוקים, להמשיך לשווק את הסיפור על אופיו הבלתי יציב של האזור, ועל כמה לא ניתן לסמוך על הערבים, ועד כמה הוא וממשלתו הסבילה והיציבה, הם נכס יקר ערך למערב ולציביליזציה.

אבל הפעם העולם לא משתכנע, ומה לעשות, רואה את הדברים הפוך. לנתניהו הייתה תרומה כבירה ליצירת אותה "אי יציבות". הוא היה זה שבייש את כל ידידיו בעולם הערבי, שספגו ביקורת קטלנית עקב התעלמותם מהמראות הקשים והזוועות שהתגלו לעיניהם במלחמה בעזה, או, למשל, מהעוולות שמעולל הצבא הישראלי בהפגנות השבועיות נגד הגדר. היה זה נתניהו, ולא אחר, שדחף את אבו מאזן לזרועות החמאס. במשך חודשים עומד אבו מאזן כמוקיון בכיכר השוק; כאדם המחויב להסכם שלום שמזמן אבד עליו הכלח. וכך, לאחר שמובארכ, שושבינו העיקרי, נפל, לא נותרה לאבו מאזן ברירה אלא להתאים עצמו למציאות החדשה.

ההסכם בין פת"ח וחמאס לא נעשה מתוך אהבת פלסטין, אלא מתוך חוסר ברירה. כאשר מובארכ נפל, חמאס ואיראן חגגו בעוד אבו מאזן נכנס להלם עמוק. אולם, הלקח מנפילתו של מובארכ נלמד היטב. העמדה כלפי ישראל אינה מחסנת את המשטרים הרודניים, ובזמן שמשטרו של אסאד מתנדנד, מבינה גם חמאס כי הזמנים השתנו והיא אינה יכולה לסמוך יותר על סוריה, משענתה העיקרית. עמי האזור מאסו באמריקה, אולם באותה מידה הם מאסו מאיראן. גם בשטחים הכבושים, בגדה המערבית ובעזה, הביעו הצעירים את מחאתם כלפי שני הצדדים - פת"ח וחמאס גם יחד - ותבעו לסיים את הפילוג הפנימי אשר הגיע לכדי מלחמת אזרחים של ממש.

כלל לא ברור מה יצא מהפיוס בין פת"ח לחמאס, כאשר שני הצדדים מבוצרים בעמדות מנוגדות בתכלית. הרשות פלסטינית נשענת על סיוע כלכלי ובטחוני אמריקאי מאסיבי, המאפשר לה להתקיים, ואילו חמאס נשענת על איראן. יש כאן שתי תפיסות עולם שונות, עד שקשה לדמיין שהן יכולות לדור תחת קורת גג אחת. ויחד עם זאת, השנויים באזור הם כל כך רדיקאליים, ודעת הקהל כל כך נחרצת, עד שגם להם ברור שאם לא יחלקו את העוגה ביניהם, הם יפסידו אותה לצד שלישי, שהולך ומתגבש כהמשכיות למה שמתחולל בעולם הערבי.

מצרים ממלאת תפקיד מוביל בזירה הפלסטינית. בעוד שמצרים של מובארכ עשתה כל שביכולתה כדי לסכל את הפיוס, תמכה והשתתפה במצור על עזה, ותבעה למעשה את הכניעה ללא תנאי של חמאס; מצרים החדשה מובילה מהלך, התואם גם את השנויים הפנימיים שעוברים עליה מאז המהפכה. התגמשותה של חמאס אינה נובעת רק מהתערערותו של בן הברית הסורי, אלא גם מהשנוי העובר על מפלגת האם שלה - האחים המוסלמים במצרים.

כאשר ממשל אובמה הכשיר את השרץ, והאחים המוסלמים הפכו לזרם מוביל ובן ברית של המועצה הצבאית השלטת במצרים, נוצרה מציאות פוליטית חדשה, המצביעה על שנוי אפשרי בחמאס. ככרטיס כניסה לחיים הפוליטיים, התחייבו האחים המוסלמים לכבד את הסכם השלום עם ישראל, והם לא יסכנו את מעמדם רק כדי לרצות את גחמותיה של חמאס, ואת קיום האמירות האסלאמית בעזה. עם כל הכבוד לחמאס ולתנועת ההתנגדות לישראל, מצרים ומעמד האחים המוסלמים בה חשובים להם יותר.

באותו זמן שהוא עמל על הסדר הפיוס עם חמאס, הודיע שר החוץ המצרי, נביל אל ערבי, על כוונתו לבקר בישראל. להודעתו של אל ערבי ישנו יותר מהסבר אחד, ראשית, ההכרה בישראל והמחייבות להסכם קמפ דיויד; שנית, הצהרה שבאה להבהיר שהסכם הפיוס בין פת"ח וחמאס אינו מכוון נגד ישראל; אולם, יותר מכל, ירצה שר החוץ המצרי החדש לשוחח עם נתניהו על המזה"ת המשתנה. הוא ירצה להרצות על תורת המהפכה הערבית ומשמעותה. הוא ירצה לאומר לנתניהו שהכול תלוי בו, שאותה "אי יציבות" יוצרת הזדמנות פז להביא לשנוי עמוק באזור, לבודד את איראן, ולאלף את הזרם האסלאמי. בקיצור, נביל אל ערבי רוצה להעביר לנתניהו את הכדור, כדי שהוא יחליט האם פניו להשתלבות באזור או לעימות ובידוד.

אם נתניהו ירצה, הוא יוכל "לתרום" לכינון משטר פוליטי בטחוני חדש, שבו יהיו שותפים כל הזרמים הפועלים באזור, שרידי המשטרים שנפלו, הכוחות הליבראליים העירוניים החדשים שמובילים את המהפכה, והאופוזיציה האסלאמית. אם נתניהו יסרב, הוא לא יוכל לצפות מהמשטרים החדשים שינהגו באותה טיפשות, כמו זו שנהגו בה אלה שנפלו. המשטרים החדשים לא יוכלו לשתף פעולה עם הכיבוש, עם המצור, עם הגדר ועם ההתנחלויות. יש סיכוי שהדמוקרטיות החדשות שיקומו, ישכנעו את אירופה, ואפילו את ארה"ב, לאלץ את ישראל להתאים את עצמה לשנויים באזור.

שנים בזבזה ישראל את הזמן עד שהוא אזל. זמן הוא, כידוע, מצרך יקר, ובעיקר, הוא לא זז לאחור, ואת הנעשה אין להשיב. רבין כבר לא יחזור. כמוהו נעלם גם ערפאת, מובארכ ואפילו אסד הולך בדרכם. המציאות משתנה גם כאשר רודנים, או סתם פוליטיקאים כמו נתניהו, מסרבים להכיר בכך. מדיניותה של ישראל, מאז הסכמי אוסלו, הייתה דחיית הקץ, והימנעות מלהחליט בשני נושאים עיקריים - התנחלויות וירושלים.

אלא שהקץ הגיע, והשאלה עומדת במלוא חריפותה - מצרים השתנתה, סוריה משתנית ואיראן בדרך לשנוי. נשאר רק משטר אחד שמסרב להשתנות, ורוצה להמשיך לקיים את האפרטהייד בין יהודים לערבים, את המחסומים, את הכבישים הנפרדים, את ההתנחלויות בלב השטח הכבוש. זהו אנכרוניזם שאיבד את סיבת קיומו. על כן, אנו ממליצים לנתניהו להקשיב היטב למה שיש לשר החוץ המצרי להגיד לו, כדי שלא יקרה לישראלים מה שהם אומרים כל הזמן על הפלסטינים - שלא יפספסו שוב את ההזדמנות שלא ניתן לפספסה.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה