תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 11.10.07

מאמר מערכת

40 שנים לכיבוש - איך נפלו גיבורים


מילות מפתח: מאמר מערכת, כיבוש

40 שנים לכיבוש, ונראה שהצרות של העם הפלסטיני מרקיעות לשיאים חדשים. בנוסף למחסומים, להשפלה, להרעבה, לדיכוי ולאבטלה, מטביעים הארגונים הפלסטינים את חלום המדינה העצמאית בדם אחיהם.

איך קרה שלוחמי החופש, גיבורי שנות השבעים והשמונים, הפכו להנהגה חלולה שנשענת על כנופיות רחוב. מה קרה בשני העשורים האחרונים שהפיל את העם הפלסטיני משיא בשלותו המהפכנית (אינתיפאדה א'), למעמקי היאוש הפוליטי (אינתיפאדה ב').

מאז הקמתו איחד אש"ף את כל פלגי העם הפלסטיני במאבק נגד הכיבוש. האינתיפאדה הראשונה הונהגה על ידי הנהגה עממית מאוחדת, שהייתה קשובה לעם ולצרכיו והציבה את הסיסמא הריאליסטית: "שתי מדינות לשני עמים". אולם, תקופת הזוהר הזו הסתיימה עם קריסת ברה"מ. אש"ף, כמו תנועות לאומיות אחרות בעולם, ויתר על ערכיו המתקדמים וניסה "להשתלב" בכפר הגלובאלי החד מעצמתי. ישראל, שנכשלה עד אותו זמן בדיכוי ההנהגה הפלסטינית באמצעות מעצרים, גירושים, חיסולים ודיכוי בשיטות המקובלות, אימצה את המודל האמריקאי לשבירת הנהגות בעולם השלישי – השחתה. מה שלא נקנה בכוח, נקנה בטובות הנאה ובכסף.

המהפך המתואר לעיל בא לידי ביטוי בחתימה על הסכמי אוסלו. התוצאה המיידית של אותם הסכמים היתה סגירת השטחים, ומניעתם של הפועלים הפלסטינים מלהגיע למקומות עבודתם בישראל. את היאוש שפשה בחברה הפלסטינית, ניצל עד תום ארגון החמאס, שקפץ למגרש הפוליטי כשהוא מציג עצמו כאלטרנטיבה נקייה. כסמן הקיצוני בזירה, הוא השתמש בכל "הזדמנות" שישראל העניקה לו, בכדי לבסס את מעמדו בקרב תושבי השטחים.

עם הנהגה חסרת כל ניסיון פוליטי-מהפכני, המאמינה באללה יותר מאשר בכוחו של העם, הצליח החמאס לרכב על גלי הפיגועים, ולהגיע אל פסגת השלטון. אבל שם, אבוי למנצחים, הוא גילה שלא נשאר על מי ועם מה לשלוט. בחירות דמוקרטיות אמנם התרחשו בשטחים בינואר 2006, וחמאס זכה ביושר. אלא שיושרו הפוליטי אינו תחליף למצע מדיני, וכאן התעלומה נותרה בעינה.

עזה אחרי ההתנתקות הפכה לכלא לכל דבר. הכספים המוזרמים אליה אינם אלא כספי הקנטינה שמועברים לאסירים. לרשות הפלסטינית אין כל תקציב אחר. הפועלים הפלסטינים, שמאסו בנדבות של המערב, הפסיקו לחלום על מדינה פלסטינית עצמאית. היום כבר לא מדברים על נתיב השלום. הנתיב הפופולרי בשטחים, הוא זה שמוביל אל החור בחומה, דרכו ניתן להיכנס לישראל כדי להתפרנס. הקופה הריקה, העם הרעב, והפילוג הפנימי ההרסני, הם הדלק שמזין את מלחמת האזרחים הזוחלת בעזה וגם בגדה.

לעזרתה של ממשלת חמאס המקרטעת, נחלצו הסעודים. בפברואר 2007, נחתם ביוזמתם הסכם מכה שנועד להיות האוסלו של החמאס, ולהכניס את אבירי הפונדמנטליזם למלכודת הדבש האמריקאית, תוך שליפת העוקץ האיראני. כמו ערפאת בזמנו, גם חאלד משעל, היה מוכן לזנוח את המלל הלוחמני, נוכח הפיתוי של סיורים בעולם, שטיחים אדומים, שולחנות מו"מ עגולים, ושאר כיבודים.

ואולם, המונחים הנושנים מימי החליפות, הודנה ותאהדייה, שהציע מנהיג החמאס, בתמורה להגשמת חלומותיו, לא הספיקו לישראל ולארה"ב. ממשלת ישראל, מעצמת היי-טק וגרעין עולמית, רוצה חמאס נטול חמאס. גם השכנות הערביות (מצרים, וירדן) לא אוהבות, בלשון המעטה, ממשלה פלסטינית ברשות חמאס, ורואות בה סכנה למשטריהן.

הסכם מכה התפוצץ בדם ואש ותמרות עשן. דווקא כאשר החמאס התגמש, וקיבל על עצמו את המסגרת של מכה והיוזמה הסעודית, התגובה של ארה"ב ועושה דברה, הנשיא הפלסטיני אבו מאזן, היתה להגביר את הלחץ ולדרוש ויתורים נוספים. השיא היה ב-10 במאי כאשר כוחות חמושים של פתח, בגיבוי אמריקאי, ניסו לתפוס את השלטון בעזה ולהדיח את ממשלת החמאס.

ישראל מנצלת את המצב הנוכחי בשטחים כדי לומר "אין עם מי לדבר", ובהתנהגותה מנציחה את חוסר האפשרות ליצור פרטנר לדיון. כמה שנים יעברו עד שתצמח הנהגה פלסטינית חדשה, שתהיה קשובה לשאיפות ולמכאובים של עמה. בינתיים אוזלים השטחים עליהם ניתן להקים מדינה. ישראל עלולה להיתקע לנצח לצד המחלה האפידמית שהתעקשה לטפח, הכיבוש.

תנועת שלום אמיצה, המבוססת על אינטרסים של שיווין אמיתי בין יהודים וערבים, תנועה שמחברת בין פועלים, סטודנטים, אינטלקטואלים - הייתה יכולה לצבור השפעה אמיתית, לאור המבוי הסתום אליו הובילו שני הצדדים. תנועה כזאת צריכה לפעול כדי להכריח את הממשלה לעזוב את השטחים הכבושים, לא בהתנתקות חד צדדית אלא בהסכמה. רק כך תתאפשר בניה, גם אם הדרגתית, של אותו פרטנר החסר היום.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה