תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 24.05.11

דעם מפלגת פועלים

המהפכה הדמוקרטית הערבית פותחת אופקים חדשים

דוח הועד המרכזי אפריל 2011

מהפכת היסמין שהחלה בתוניסיה, והביאה להפלת הנשיא זין אל-עבידין בן עלי, זעזעה את כל האזור הערבי ממרוקו ועד סוריה. לא נותר שלטון רודנות ערבי אחד שכסאו לא רעד. העולם הערבי לא יחזור להיות מה שהיה. רעידת האדמה העממית האדירה תשנה מן השורש את המשטר הפוליטי הערבי כולו. מדובר במהפכה עמוקה שיוצריה הם האזרחים, ללא תלות בהשתייכותם המעמדית, העדתית או הדתית. המהפכה החדשה לא הבדילה בין משטרים שראו את עצמם כמשטרים "לאומיים של ההתנגדות" (סוריה איראן), ובין משטרים שמוגדרים כסוכנים של המערב (מצרים, בחריין, תימן, תוניסיה). המכנה המשותף שמאחד את שני סוגי המשטרים הוא היותם משטרי דיכוי, שנשענים על כוחות בטחון וצווי חרום. מאז ומעולם הם שרתו קבוצה קטנה של בעלי הון מושחתים בעוד העם נותר עני וחסר עתיד. המהפכה האדירה שמה קץ לפיצול הערבי ואחדה את העמים הערביים תחת הסיסמא "דמוקרטיה וצדק החברתי".

דיקטטורת ההון

מה שמאפיין את המשטרים הערביים, שעומדים בפני אינתיפאדה עממית בעוצמה אדירה, הינו שילוב של משטר כלכלי קפיטליסטי קיצוני עם משטר דיקטטורי, שבו המשפחה השלטת ומקורביה הם אלה השולטים על הכלכלה, וצוברים עושר פרטי על חשבון העם. הקליקה השלטת בנתה מונופולים לאומיים גדולים בתחומים כמו טקסטיל, מלט, פלדה ואנרגיה, בנוסף למונופולים מודרניים בתחומים כמו תקשורת, בנקים, ייבוא סחורות ומכוניות, וכן תיירות. היא בזזה משאבים, השייכים מטבע הדברים לעם כולו, ומנעה מאזרחיה פתוח והתקדמות כלכלית וטכנולוגית.

על מנת למשוך השקעות מחברות ובנקים זרים, היה על המדינות הערביות להגמיש את שוק העבודה ולהבטיח הטבות לחברות המשקיעות (למשל העסקה המיטיבה עם חברות הגז מישראל). מצד שני, היה עליהן להוכיח יכולת שליטה ויציבות פוליטית שלא תסכן את ההשקעות הזרות, מאחר שמשקיעי החוץ מעוניינים בשלטון חזק, שמסוגל להבטיח את השקעותיהם ואת רווחיותם. לא מדובר ברווחים רגילים, אלא ברווחי על דמיוניים, שמושגים באמצעות פטור ממסים וביטול תחרות בשוק המקומי. הרבה שוחד עבר בין החברות לבין פקידי השלטון הבכירים כדי שעסקאות כאלה יצאו לפועל.

דוגמא בולטת לתהליך הזה התרחש במצרים בעשורים האחרונים. בתקופת שלטונו של עבד אל נאצר, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, התפתח סקטור ציבורי אדיר בדמות פרוייקטים תעשייתיים גדולים, שיצרו מקומות עבודה עבור כוח העבודה המצרי. אך כדי להתקדם ולקבל ציונים טובים במסגרת הכלכלה הגלובלית, התנאי המוקדם היה ל"שחרר" את הכלכלה, ולהעביר את הבעלות על אותם פרוייקטים לאומיים כלכליים מהממשלה לידיים פרטיות. פרוייקטים אלו הועברו במחיר הקטן בהרבה מערכם האמיתי, לידיה של קבוצת מקורבים המשתייכים למשפחה ולמפלגה השלטת. גם אדמות מדינה הועברו במחירים מגוחכים לאנשי הון ו"מלכי" הנדל"ן, שבנו שכונות יוקרה לעשירים החדשים, או פתחו אזורי תיירות ותעשיית המלונות לטובת שכבה מצומצמת של נהנים.

בדרך זו הפכו מצרים, תוניסיה, סוריה ולוב למדינות שהאזרחות בהן איבדה כל משמעות. במקום שהמדינה תגן על האינטרס הכללי הופכת המדינה לגורם שמשרת את העלית המושחתת והאינטרסנטית. בשעה שעושר רב נצבר בידיה של העלית השלטת, המדינה הופכת יותר ויותר ענייה, בשל הפסד הכנסות מפרוייקטים כלכליים שעברו לידיים פרטיות, ירידה בגביית המסים בשל הקלות מס לבעלי הון, או העדר גבייה בשל גידול הכלכלה השחורה והשוחד שמקבלים גובי המס והאחראים עליהם. התוצאה הישירה היא של הדרדרות מתמשכת של השרותים החיוניים כמו חינוך, בריאות ושרותים מוניציפליים, בנוסף למחסור במים לשתיה ולהיגיינה. בעיית השיכון הפכה במצרים לקטסטרופה, ומיליונים עברו לגור במגורים זמניים, פחונים וצריפים מאולתרים ,"אלעשוואיאת".

דרך מוזרה ומעוותת זו לניהול המדינה יצרה עיוותים בשיטת המשכורות בשרות הציבורי. כל משרה ניהולית היתה חייבת במינוי עם אישור מלמעלה. הממונים היו אנשים חסרי כישורים, שכל יתרונם היה בקשריהם עם המפלגה השלטת, ומכאן מחויבותם לתמוך בהמשך השלטון הקיים. מנהלי בנקים, ראשי פקולטות באוניברסיטאות, מנהלי מפעלים, מנהלי בתי חולים, עורכים ראשיים בעיתונים ובאמצעי התקשורת ופקידים גבוהים בכל מוסדות השלטון - כל אלו קיבלו משכורות עתק, שהגיעו למאות אלפי לירות, בשעה שפקידים ועובדים מהשורה קבלו שכר שנע בין 200 ל-1000 לירות מצרית בלבד. שיטת המינויים הזו גרמה לשיתוק וחוסר יעילות של המוסדות הציבוריים, ניהול כושל ובזבוז אדיר של משאבים.

אולם, למרות הגידול בפערי השכר, הכלכלה המצרית זכתה בציונים גבוהים מצד קרן המטבע הבינלאומית. הבזבוז במשאבים לא מנע שעורי צמיחה גבוהים, עליה של מחירי הקרקעות לבנייה, ופיתוח המגזר התיירותי ושירותים שונים, כולל בנקים וחברות תקשורת. צמיחה היתה מקור גאווה למי שהיה אמור לרשת את השלטון במצרים, ג'מאל מובארכ, התרכזה בידי עלית קטנה, בשעה שהעוני והאבטלה גדלו. הפער בין המובטלים, שאינם יכולים להתחתן, לקנות בית או לזכות במקום עבודה, ובין עשירים מושחתים - עורר בציבור זעם אדיר.

הדרך היחידה שבה יכול שלטון כזה להבטיח את המשך קיומו היא, דיכוי והחנקת כל בקורת. תפקיד התקשורת, לעומת זאת, הוא לצייר את המציאות בצבעים ורודים, ולשבח את השלטון.

הפוליטיקה המהפכנית

אחד המכשולים המרכזיים בפני התפתחותן של התנועות הדמוקרטיות החדשות, הוא העליה של האסלאם הפוליטי, שנראה כאלטרנטיבה היחידה למשטרים המושחתים הפרו אמריקאיים בעולם הערבי. מצד שני, כשלון האסלאם הפוליטי להפוך לאלטרנטיבה יותר טובה למשטרים הפרו אמריקאיים, לאחר שלושים שנה של פעולה, פתח בסופו של דבר את הדרך לחשיבה חדשה.

קיומם של שני קולות בלבד בספקטרום הפוליטי הערבי אסלמי, המשטרים הפרו מערביים והאסלאם הרדיקלי, גרם לכך שלמהפכות הערביות החדשות לא היתה הנהגה מפלגתית, כולל למהפכת ה- 25 בינואר המצרית. כתוצאה מכך לא הוכנה התשתית להקמת אלטרנטיבה פוליטית ברורה למשטרים הקיימים. ניצני התנועה העממית במצרים החלו להופיע בשנת 2000, בארגון הפגנות תמיכה עם האינתיפאדה הפלסטינית השניה. לצעירים ולסטודנטים היה תפקיד מנהיג ביציאה לרחוב, ובהבעת התנגדות למדיניות המצרית ביחס לפלסטין וביחס לפלישה האמריקאית לעיראק. עם יסודה של תנועת "כיפאיה", והצגת מועמדותו של איימן נור לנשיאות, עברה התנועה לפאזה חדשה של קריאת תגר על המשטר עצמו. התביעה המרכזית של התנועה היתה לקיים פלורליזם פוליטי מפלגתי, תביעה שהפכה להיות ציר של התנועה המהפכנית לעתיד.

כדי להבין את חבלי הלידה של התנועה הדמוקרטית החדשה במצרים ובמקומות אחרים, צריך להבין את השיח ששלט בעולם הערבי בעשורים האחרונים. מול הדיקטטורות הפרו אמריקאיות נעמד האסלאם הפוליטי, שקיבל במה נרחבת לפרסום עמדותיו ברחבי העולם הערבי בסיועה של אל-ג'זירה. תרבות "ההתנגדות" (אל-מוקאוומה) כבשה את העמים הערביים, והתרחבה מאפגניסטן לעיראק, ומלבנון לשטחים הפלסטינים הכבושים. בעזרת העימות הישיר עם ישראל וארה"ב נחשף אופי הרופס של המשטרים, החל מקרזאי (אפגניסטן) עד מובארכ (מצרים), ומחרירי (לבנון) עד אבו מאזן (פלסטין).

אף מפלגה או זרם פוליטי, לאומי או שמאלי, לא הצליח לעמוד נגד הזרם של ההתנגדות. העמים שנאנקו תחת עול המשטרים המושחתים הזדהו עם הנכונות של הלוחמים האסלאמיים (אל-מוג'הדין) למות במלחמה נגד המשטרים הפרו מערביים המדכאים את עמיהם. התחושה שיש צורך במעשים ולא בדיבורים חיזקה את התמיכה בהם. אך התמיכה בהתנגדות פסחה על שני גורמים חשובים שאין לדלג עליהם: הראשון הוא הפרוגרמה של ההנהגות האיסלאמיות. לא היתה זו פרוגרמה דמוקרטית שמשרתת את מעמד הפועלים, אלא פרוגרמה הדוגלת בחברה דתית קפיטליסטית במקום הקפיטליזם המערבי הכופר. גם השיטות האלימות של ההתנגדות העלו פקפוקים, האם יש בידה להגיע להשגים אמיתיים או שהשמוש בנשק מעניק לישראל ואמריקה את התירוץ להשתמש בכוח ברוטלי נגד העמים ולגרום לחורבן אדיר כפי שקרה באפגניסטן, עזה והגדה המערבית?

המדיניות של הזרמים האסלאמיים גרמה למלחמת אזרחים בפלסטין, לבנון ועיראק. יותר אנשים החלו להבין שהאסלאם אינו ערוך להכריע את ההגמוניה הישראלית האמריקאית, ושהוא משתמש בעמדתו המיליטנטית כדי לבסס את שלטונו הפוליטי, כשאת מחיר הדמים משלמים העמים, שאינם בהכרח מזדהים עם צד זה או אחר.

לצד האסלאם הרדיקלי פעל האיסלאם הממוסד יותר, כמו תנועת האחים המוסלמים שפעלה במצרים, והגיעה לחלוקה תפקידים בינה לבין השלטון. לפי חלוקה זו, מובארכ ישלוט ואילו התנועה תרוויח מהשפעה על החברה בצד הדתי-חברתי-תרבותי, בדומה לברית בין הפיאודלים לכנסיה באירופה.

ללא ספק, האכזבה מהזרמים האיסלאמיים הן הרדיקליים והן המתונים, החלה להתבטא בעליה של תנועות חשובות. התנועה העממית נגד המשטר האירני היתה הניצוץ שבישר את רוחות השינוי, ואת כשלון הפרויקט האסלאמי. הנוער האירני ומעמד הביניים העירוני, במיוחד בטהראן, הציתו את אש המרד בסיסמא "העם רוצה (את) הפלת המשטר". אם מהפכת חומייני ב- 1979 בשרה את ההתעוררות האסלאמית, הרי שההפגנות בטהרן, שהחלו אחרי זיוף הבחירות ביוני 2009, הוכיחו שהמהפכה האסלאמית הביאה רק אבטלה, עוני, שחיתות ודיכוי, וכל זאת בשם המלחמה נגד ארה"ב וישראל.

שנה קודם לכן חזינו בתופעה יוצרת דופן נוספת. במפעלי הטקסטיל בעיר מחלה אל-כוברא שבמצרים, התעוררה תנועה שביתות שציינה את ההתחלה של הספירה לאחור ברור של המשטר המצרי. תנועת הצעירים ה-6 באפריל מינפה את תביעות הפועלים במחלה אל-כוברא. השילוב בין הפועלים ובין תנועות הצעירים יצר כוח פוליטי עצום, שהיה בו כדי לגייס את רוב העם. התוצאה היתה שינוי השיח הפוליטי, ותביעות לדמוקרטיה ולחופש ההתאגדות, ברוח הפועלית והחילונית שאמצה את הסיסמא של "דמוקרטיה וצדק חברתי".

ההתפתחות של התנועה החדשה הפנתה את האנרגיות של העם נגד האויב הישיר, הדיקטטורה, כשהיא דוחקת הצדה את הסיסמאות הלאומיות והאסלאמיות. הקריאה להפלת השלטון הפכה למשימה העיקרית כאן ועכשיו. האחים המוסלמים התנגדו לתנועת הפועלים, ונמנעו מהשתתפות בתנועת הצעירים בשל אופיה החילוני, ובשל העובדה שזו אימצה ערכים "מערביים", כמו התביעה לחברה דמוקרטית וחופשית מכל צורות האפליה הדתית והמגדרית והתמיכה בזכות העובדים להקים איגודים מקצועיים עצמאיים.

עם זאת, דחיית הדיקטטורה והאסלאם אינם מספיקים כדי להעמיד אלטרנטיבה שלישית. נקודת התורפה היסודית של המהפכה היא העדרה של מפלגה בעלת פרוגרמה מהפכנית, והעדרה של פרספקטיבה לגבי אופיה ותכנה של החברה שתבנה לאחר עידן מובארכ.

המאבק הפוליטי מחריף

כל העיניים מכוונות כיום למצרים, משום שהמשטר שיבנה שם יהיה בעל השפעה מכרעת על העולם הערבי כולו. אם המהפכה אופיינה בהעדר מפלגות, הרי שהשלב לאחר נפילת המשטר מתאפיין בשליטת המפלגות. זאת משום שדמוקרטיה הנה בלתי אפשרית ללא התחרות בין פרוגרמות פוליטיות שונות, וללא מסגרות פוליטיות שמתחרות ביניהן על התמיכה של העם. העדרן של מפלגות אלטרנטיביות פותח את הדרך בפני הזרמים הקיימים לנסות לקטוף את פירות המהפכה.

העדרה של מפלגה שתתפוס את מקומו של המשטר שנפל מאפשר לצבא למלא את החלל שנוצר. הצבא המצרי זוכה לאהדה ציבורית בשל ריחוקו ממנגנוני הדיכוי של השלטון, ובשל דימוי כמי שהצליח לצלוח את תעלת סואץ במלחמת אוקטובר 1973. הוא נכנס לריק שנוצר ולמעשה תפס את השלטון. הסיסמא "העם והצבא יד אחת" ניטרלה את הצבא, ובה בשעה הבטיחה למשטר מוצא בטוח. מצב זה הרגיע את האמריקאים והישראלים, שהשלטון החדש נמצא בידיים בטוחות, וכי ימנע מרחץ דמים.

כאן אבל אפשר לראות את הבעייתיות של המהפכה. בזמן שהיא ממשיכה לתבוע את סילוק כל סמלי השלטון הישן ממשיכה המהפכה להישען על אחד היסודות העיקריים של המשטר - קרי הצבא. עתה נדרש אותו צבא לבצע את ניקוי המוסדות משרידי המשטר הישן, זאת בשעה שהצבא היה מרכיב חשוב של עסקת קמפ דיויד בין סאדאת וישראל, וקיבל תמורת הסכמתו לה מימון אמריקאי, ואף זכה לשליטה בחלק חשוב של הכלכלה המצרית.

למרות שהצבא נאלץ להסכים להקמת משטר דמוקרטי ונאלץ לקבל את העיקרון של פלורליזם פוליטי, הוא לא חדל לרגע לדאוג להנצחתו של המשטר הכלכלי והחברתי הקיים. הנהגת הצבא אמנם מקבלת את התביעה לשנות את השיטות הדיקטטוריות ואת השחיתות שאפיינה את תקופת מובארכ, אבל מתכוונת להשאיר על כנה את יסודות השיטה.

הדרך היחידה בה יוכל הצבא לשמור על זכויות היתר שלו ועל הברית עם ארה"ב, היא על ידי מציאת בני ברית בתוך המפלגות הקיימות. משום כך הוא חתר, כבר מראשית המהפכה, להגיע להבנה עם שני גורמים פוליטיים, שהיו עד אתמול אויבים בנפש - האחים המוסלמים והמפלגה הלאומית של מובארכ. המשותף לשלושה הגורמים הללו - הצבא, האחים המוסלמים ושאריות המפלגה הלאומית - הוא העוינות שלהם לצעירי המהפכה ולמעמד הפועלים המצרי. המשולש הבלתי קדוש הזה, שלא השתתף במהפכה, מנסה היום, ביחד, להשתלט עליה ולקבוע את מהלכיה.

משאל העם סביב השינויים בחוקה, חידד את העמדות הפוליטיות, וקבע את הקו המבדיל בין מהפכה למהפכה שכנגד. הצבא יחד עם האחים המוסלמים ושאר הכוחות הפונדמנטליסטים, קראו להצביע בעד התיקונים המוצעים, כביכול בשם האסלאם. לעומתם, העמדה של הקואליציה הרחבה שהנהיגה את המהפכה, הייתה נגד התיקונים. מתנגדי החוקה דרשו שלא להסתפק בשינויים חלקיים, אלא לבטל את החוקה הישנה, שאפשרה את הדיקטטורה, ולאמץ חוקה חדשה שתבטא את עקרונות המהפכה.

ההפסד של מתנגדי התיקונים במשאל העם, חשף את העובדה שהכוחות שחוללו את המהפכה העממית נכשלו בגיוס ההמונים לתמיכה במהפכה שלהם. אחת הסיבות לכך הייתה היעדרה של מפלגה וקאדרים פוליטיים מנוסים. המהפכה הפוליטית לא מחקה את העוני והפיגור, ולא סילקה את הבורות הפוליטית, המהווה קרקע פורייה לכוחות העוינים את הדמוקרטיה ואת עקרונות המהפכה.

מול המהלכים של המהפכה שכנגד אין לצעירים המהפכנים ולמפלגות שהצטרפו למהפכה ברירה, אלא להמשיך את ההפגנות בכיכר. כל עוד הברית בין הצבא, האחים המוסלמים ושאריות המשטר הישן מחזיקה במושכות השלטון, לא חלפה הסכנה שהמהפכה שהתחוללה תמות בעיבה. ברור שכל ההישגים שהושגו עד כה, הם תוצאה של הלחץ שיצרה התנועה המהפכנית על ידי הפגנות המיליונים בימי ו' בכיכרות. בהפגנות אלה מושמעות התביעות לסלק את כל שרידי המשטר הקודם, לשחרר את העצורים, לטהר את אמצעי התקשורת מסמלי המשטר הישן, ולהביא למשפט את כל מי שפשע נגד העם וגנב את האוצרות הלאומיים.

הצבא ובני בריתו רוצים להחזיר את הצעירים לבתי הקפה ואת העובדים למקומות עבודתם. הצבא מפרסם צווים למניעת הפגנות ושביתות, אותן הוא מכנה "פעולות סקטוריאליות", בניסיון ליצור רושם שהן משרתות מגזר מצומצם, המנותק מהאינטרס של כלל הציבור. בין הסיבות שהביאו למהפכה, לא היו רק השחיתות והדיכוי של השלטון, אלא גם הניצול הקיצוני של הפועלים, והאיסור על התאגדות חופשית באיגודים. הפועלים היו אלה שיזמו את המהפכה, והם ממשיכים להוות את המנוע שלה, שעה שהם תובעים העלאת שכר ופיטורי מנהלים מושחתים, הפסקת העסקתם של עובדים זרים במקום עובדים מקומיים, וסילוק אנשי שלטון מעמדות מפתח באיגודים המקצועיים. העובדים המצרים מעניקים לסיסמא "צדק חברתי" את המשמעות האמיתית שלה.

הויכוח הפוליטי סביב עתידה של המהפכה במצרים מתמקד בשאלה, האם תהפוך למהפכה הערבית המודרנית הגדולה, או שתישאר הערת שוליים בדפי ההיסטוריה. הייחוד של המהפכה במצרים הוא באופייה הבלתי אלים שהעניקו לה הצעירים שהנהיגו אותה - מהפכה שהוציאה את ההמונים בכל רחבי העולם הערבי לרחובות, והעירה אותם מתקופה ארוכה של פסיביות וייאוש. התביעה לחופש, דמוקרטיה וצדק חברתי זעזעה את העמים הערביים. המהפכה המצרית הוכיחה שהעמים הערבים רוצים משטר דמוקרטי חילוני ופלורליסטי, פתוח בפני התרבות העולמית. מנהיגי המהפכה רואים עצמם קשורים בכל דבר מתקדם, בכל תחומי החיים - תעשייה, מדע, אמנות ותרבות. הם חולמים על חברה פתוחה, שבה תהנה האישה ממעמד שווה ומחופש, ובה יוכל כל צעיר לקבל הזדמנות להתקדם ולהביע את יכולותיו היצירתיות. המהפכה המצרית לא הציבה פרוגרמה סוציאליסטית על סדר יומה, אלא פרוגרמה של מדינת רווחה, שתבטיח את החלוקה הצודקת של העושר הלאומי, מבלי לבטל את תפקיד ההון כגורם מרכזי בהנעת הכלכלה ובלי למנוע ממנו להפיק רווחים.

מול התביעות של המהפכה המצרית עומדת מערכת כלכלית ניאו ליבראלית המוחזקת על ידי ברית בין בעלי ההון המקומיים השולטים בענפי מפתח בכלכלה המצרית בשיתוף עם בעלי הון זרים, ונתמכת על ידי האחים המוסלמים והצבא. הקואליציה הזו מצפה שהדמוקרטיה תשרת את ההון ותאפשר לו להמשיך לצמוח בדרך שהועילה רק לעשירים, אבל גם הם מבינים עכשיו שעליהם לקבל על עצמם כמה מגבלות, כמו פלורליזם פוליטי ופתיחת ההתמודדות על השלטון.

המשטר ההולך ומתגבש במצרים, הוא משטר של דו קיום, מעין ייצור כלאיים בין חברה שמרנית הנשלטת על ידי האחים המוסלמים באמצעות סוג של אוטונומיה חברתית; ובין הון מחוסר רסן, שרוצה להמשיך במדיניות ההפרטה של מוסדות ציבור, ולחסל את מדינת הרווחה.

מה יהיה גורל המהפכה?

המהפכה המצרית פרצה 32 שנה אחרי המהפכה באיראן שהביאה לנפילת השאה. המהפכה האיראנית היתה אירוע היסטורי שזעזע את המשוואה הפוליטית במזרח התיכון, הביא למלחמת המפרץ ההרסנית, ופילג את המדינות הערביות בין תומכות ומתנגדות למשטר האסלאמי. המשטר האיראני ניסה לייצא את המהפכה באמצעות אימוץ סיסמאות ההתנגדות, והוקעת המדינות המקיימות קשרים עם ארה"ב וישראל.

אלא שהמהפכה האסלאמית הסתיימה בכישלון צורב. הסיבה הראשונה לכישלון הייתה הפרוגרמה העדתית השיעית עליה התבססה, לפיה השלטון הוא היחיד הקובע כיצד יחיה העם בכל המישורים: האישי והחברתי, כולל שלילת כל החירויות הדמוקרטיות. הסיבה השנייה קשורה לכישלון של השלטון להוציא את העם האירני מהעוני ומהפיגור. התנועה הירוקה שקמה באיראן בעקבות הזיוף של הבחירות בשנת 2010, בטאה את התנגדות העם האירני לדיקטטורה הדתית, והצביעה על הסדקים במשטר, שיביאו במוקדם או במאוחר לסופו.

המסגרת של הרפובליקה האסלאמית אינה מקובלת על צעירי המהפכה המצרית, שהערכים אליהם נשואות עיניהם עומדים בסתירה לכל מה שמסמלת כיום אירן. הפלורליזם הדתי והפוליטי, הסובלנות וכיבוד החוקה והרצון הריבוני של העם - כל אלה מנוגדים תכלית הניגוד למשטר של שלטון אנשי הדת. המהפכה המצרית תובעת מדינה צודקת, שתפעל למען העם ולא תשרת עילית של בעלי אינטרסים, דוגמת המוסדות הדתיים השולטים באמצעות מיליציות בריונים וזורעים פחד בלב העם.

מצד שני, גם האחים המוסלמים מבינים, שכל ניסיון שלהם לכפות משטר אסלאמי, יביא למלחמת אזרחים ולהתנגשות עם הצבא. מה שקרה באלג'יר הוא ההוכחה לכך. האיום שמשמיעים מבקרי המהפכה, כאילו קיימת סכנה של השתלטות האחים המוסלמים, הוא איום סרק, לא רק בגלל עמדת הצבא והקהילה הבינלאומית, אלא בעיקר בגלל שצעירי המהפכה והפעילים המאורגנים במסגרות מפלגתיות ובאיגודים עומדים על המשמר, וימנעו כל התפתחות כזו.

נכון שתוצאות משאל העם האחרון הראו תמיכה של יותר מ-70% בחוקה הישנה. נתונים אלה מבטאים את הכוח הארגוני שיש לאחים המוסלמים ואת יכולת הגיוס שלהם, לעומת הארגונים המהפכניים שלא הספיקו להכין את עצמם למערכת הבחירות הממשמשת ובאה, שבהן אמורות להיבחר מועצת העם (הפרלמנט) והשורא. אבל העוצמה של האירוע המהפכני עצמו, גרמה לזעזוע עמוק בתוך כל התנועות הפוליטיות, כולל בתוך האחים המוסלמים.

אחד ממנהיגי האחים המוסלמים התפלג מהתנועה, והכריז על כוונתו להקים מפלגה חדשה שלא תהיה כפופה למסגרת הדתית. האחים המוסלמים עצמם מתכוונים להקים מפלגה בשם "החופש והצדק" שנראה כי נבנתה לפי המתכונת של מפלגת הצדק והפיתוח הטורקית (המפלגה השלטת בטורקיה). הדגם התורכי משלב בין מפלגה פוליטית עם גוון אסלמי חזק ובין מסגרת של משטר רב מפלגתי ודמוקרטי. מפלגת השלטון בטורקיה, מתאימה עצמה למדיניות הניאו ליברלית ומוכנה לפעול בתאום עם קרן המטבע הבינלאומית, ולשמור על חברותה של טורקיה בברית נאט"ו. האחים המוסלמים במצרים הבהירו מהרגע הראשון אחרי נפילת משטרו של מובארכ, כי הם מכבדים את ההסכם עם ישראל, לא יקימו מפלגה דתית אלא אזרחית, ואין להם כוונה להציג מועמד בבחירות לנשיאות.

מכאן, שהתמורה הדמוקרטית במצרים היא עובדה קיימת. התמוטטות המשטר הדיקטטורי תאלץ את כלל הגורמים לכבד את החוקים של המשחק הדמוקרטי ולקבל על עצמם את החוקה החדשה. קיימת בוודאי השאלה מה יהיה האופי החברתי של משטר זה. התשובה לשאלה זו תלויה לא מעט באפשרות של הכוחות המהפכניים ומעמד הפועלים להתארגן ולהשפיע על דעת הקהל ברחבי המדינה. הגשמת המהפכה לא תושג במכה אחת, אלא במהלך של תקופה היסטורית שלמה. המשטר יתייצב תוך כדי מאבק מעמדי בין הפועלים, שרוצים להשפיע על ההחלטה המדינית למען האינטרסים שלהם, ובין בעלי ההון שרוצים להגדיל את רווחיהם על חשבון העובדים.

ההתפתחות המהפכנית נקבעת על ידי התנאים האובייקטיביים של הארץ. תופעת האחים המוסלמים והשפעת הדת על החברה המצרית, הם ביטוי למצב של עוני ופיגור כלכלי וחברתי. מכאן, שהיציאה ממצב זה, קשה שתתרחש בכוחותיה העצמיים הפנימיים של מצרים. המהפכה במצרים, כמו בשאר מדינות העולם הערבי, קשורה הדוקות להתפתחויות מהפכניות ברחבי העולם ובמיוחד במדינות התעשייתיות, שעוברות היום משבר כלכלי עמוק ללא פתרון באופק.

תקרת המהפכה המצרית יכולה להיות בניית יסודות איתנים למעבר אל השלב שמעבר לקפיטליזם - חיזוק המפלגות הפועליות והאיגודים המקצועיים, הרחבת הדמוקרטיה, שיפור תנאי החיים של הפועלים והאיכרים, שיפור במעמד האישה, ושחרור המדע והתרבות מהצנזורה הממשלתית והדתית. מה שקרה במצרים ובמדינות ערב האחרות, מבשר תהליך כלל עולמי, שכן עמי העולם כולם סובלים מאותו משטר כלכלי ניאו ליבראלי, שהשליך את הפועלים לאבטלה ולעוני, ללא קשר ללאומיותם.

השאלה הפלסטינית נכנסת לעידן חדש

גורל העם הפלסטיני היה ועודנו קשור בגורל העולם הערבי, ובראשו מצרים. מלחמת אוקטובר 1973, והצלחת הצבא המצרי לשבור את יוקרת הצבא הישראלי, הביאה לעלייתה של המהפכה הפלסטינית, ולהעברת מרכז הכובד שלה לגדה המערבית ורצועת עזה. כתוצאה מהשינוי במאזן הכוחות באזור, ומחיזוק מעמדה של בריה"מ בעולם לאחר תבוסת הצבא האמריקאי בוייטנאם, דרך כוכבו של אש"ף, שהשיג הכרה בינלאומית כנציג הלגיטימי והיחיד של העם הפלסטיני. מאידך, בסוף שנות השבעים, ספג המאבק הפלסטיני מכה קשה, כאשר מצרים חתמה בקמפ דיוויד על ושלום נפרד עם ישראל.

מאויב אסטרטגי של ישראל וארה"ב, הפכה מצרים לבן ברית ולעמוד התווך במדיניותן במזה"ת. התוצאה הראשונה של הסכם השלום בין מצרים וישראל, הייתה המתקפה של ישראל על תנועת ההתנגדות הפלסטינית בלבנון בשנת 1982, שהסתיימה בגירוש אש"ף לטוניס ובטבח במחנות הפליטים סברא ושתילא בביירות.

האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה, שפרצה בסוף 1987, לא הצליחה להשיג את מטרתה - סיום הכיבוש - לא רק בשל הקיפאון בעולם הערבי, אלא בגלל התמוטטות ברה"מ, שפתחה את עידן השליטה החד קוטבית של ארה"ב על הזירה העולמית, והשתלטות הגלובליזציה הכלכלית על העולם. האינתיפאדה הראשונה הסתיימה בחתימה על הסכם אוסלו. אש"ף הכריז כי הסתיים שלב המאבק המזוין, וכי יחסי הכוחות מאלצים להגיע להתפייסות עם ישראל, ולהסתפק ברשות פלסטינית הכפופה לישראל, בלי להבטיח הקמה של מדינה פלסטינית ופירוק ההתנחלויות.

החתימה על יישום הסכם אוסלו התקיימה במאי 1994 בקהיר, בהשתתפות ובתמיכת הנשיא מובארכ. הסכם אוסלו היה בבחינת אסון לעם הפלסטיני, משום שכפה סגר בטחוני על השטחים הכבושים, ומנע מהפועלים להגיע לישראל כדי להתפרנס. במקביל, צמחה בשטחים רשות מושחתת, דיקטטורית, שאינה מסוגלת לספק את הצרכים הבסיסיים של האזרחים, שלא לדבר על פתרון המשבר הפוליטי. החיים של העם הפלסטיני בשטחי הרשות הפכו לבלתי נסבלים, עד להתפוצצות הבאה בשנת 2000.

האינתיפאדה הפלסטינית השנייה פרצה כתוצאה מהעוני והאבטלה, ובגלל המיאוס וחוסר האמון שהעם חש כלפי הרשות המושחתת. מבחינה זו, היא בטאה את זעם הרחוב בכל העולם הערבי נגד המשטרים המושחתים, השבויים במדיניות של התרפסות בפני ארה"ב וישראל, ואת הביקורת הגוברת על המצב הכלכלי הקשה. האסלאם הפוליטי ניצל את המצב כדי להציע "אלטרנטיבה", והיא - הג'יהאד כדרך למאבק, וההתאבדות כתרבות מהפכנית.

המתקפה של אלקאעדה על ארה"ב בספטמבר 2001, הייתה ניסיון להשתלט על העולם הערבי, תוך ניצול הזעם הגואה נגד המדיניות האמריקאית במזה"ת ונגד מדיניות ישראל בשטחים הכבושים. ואולם, אותה מתקפה, שזכתה לתמיכת דעת הקהל הערבית ורשתות השידור הערביות, פתחה את עידן "מלחמת הציוויליזציות", וספקה לממשל בוש תרוץ לכבוש את אפגניסטן ועיראק. מלחמות אלה פלגו את העולם הערבי, והעניקו לאיראן הזדמנות לבסס את השפעתה באזור, לאחר שצפתה מרחוק בנפול אויבה הגדול, סדאם חוסיין.

נגע הפילוג הערבי, שהביא למלחמות אזרחים בעיראק ובלבנון, התפשט גם לזירה הפלסטינית. חמאס נצלה את הזעם ההמוני ואת דעת הקהל הערבית שתמכה בהתנגדות, בלי לקחת בחשבון את המחיר הנורא שהעמים הערבים ייאלצו לשלם על כך. מצד שני, כיאה לדרכה האופורטוניסטית, היא נכנסה למשחק "הדמוקרטי" שנבע מהסכם אוסלו לו היא התנגדה, ונצחה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, שהתקיימו בשנת 2006. הפילוג הפלסטיני הלך והתגבר עד שבשנת 2007 הוא הגיע למלחמת אזרחים, לאחר שחמאס השתלטה על מוסדות השלטון בעזה, וגרשה ממנה את הרשות הפלסטינית.

הפילוג הפלסטיני הפנימי ניזון מהפילוג בעולם הערבי - תומכי איראן, סוריה וחזבאללה מצד אחד; לעומת תומכי סעודיה, ירדן ומצרים של מובארכ מצד שני. המהפכה הטוניסאית והמצרית שמו קץ לפילוגים האלה והפכו את הקערה הפוליטית על פיה.

הניסיון של העשור האחרון הוכיח, שהקו שמובילה חמאס, אם בפעולות ההתאבדות בתוך ישראל, או באמצעות ירי הטילים מעזה, אינו יכול להשיג את מטרתו - הבסת ישראל. מאז המלחמה האחרונה בעזה, עצרה חמאס את ההתנגדות, והתחייבה לרגיעה, בלי להתנותה בהסרת המצור או שחרור האדמה.

מצד שני, גם הקו שאימצה הרשות הפלסטינית בהנהגת תנועת פתח, של משא ומתן חסר תכלית והסתמכות על ארה"ב, משמש כיסוי להמשך ההתנחלות, ולא הצליח לגרום לישראל לשנות את עמדתה הסרבנית, לסגת מהשטחים הכבושים ולהכיר במדינה פלסטינית ריבונית. כתוצאה מהפילוג בזירה הפלסטינית, מתקיימים בשטחים הכבושים שני משטרים נפרדים, האחד בעזה והשני בגדה המערבית. האחד שייך לחמאס והשני לפתח, וביניהם נותר העם הפלסטיני יותר עני, יותר מובטל, ללא חופש תנועה וללא שירותים בסיסיים.

המשטר בעזה הוא משטר דכאני, שאינו שונה בהרבה מהמשטרים הדיקטטוריים בעולם הערבי. המשטר בגדה המערבית מיישם מדיניות קפיטליסטית ניאו ליברלית, ומסתמך על המדינות התורמות אשר משלמות את המשכורות של פקידי הרשות, המעסיק הגדול ביותר. כך הפך העם הפלסטיני בגדה לבן ערובה של תרומות חיצוניות, שכל מטרתן היא לשמור על היציבות באזור ועל ההסכמים עם ישראל.

כתוצאה מהשינוי המהפכני בעולם הערבי, איבדו הן פתח והן חמאס את בני בריתם. הסתלקותו של מובארכ מהווה מכת מוות לאבו מאזן, כפי שהזעזוע של משטר אסד בסוריה, מהווה מכה לחמאס. חמאס לא הסתירה את עמדתה כלפי המהפכה הערבית, כאשר הכריזה על תמיכתה במשטר הסורי הטובח בבני עמו שדורשים חופש.

כבר היום מתחילה מצרים ליישם מדיניות יותר עצמאית מול ארה"ב ומפסיקה להתייצב אוטומטית לימין ישראל. העם המצרי, ובראשו מעמד הפועלים, עסוק ברפורמה הפנימית ובטיהור המערכות הכלכליות והמדיניות מאנשי המשטר הישן, ואינו פנוי להשקיע מאמצים רבים יותר במחאה נגד הכיבוש הישראלי.

בעבר, ניצלו האחים המוסלמים במצרים, את קשריהם עם חמאס ואת הבעיה הפלסטינית בכלל כדי לנגח את משטרו של מובארכ, בהישענם על דעת הקהל הנוטה להזדהות רגשית עם הפלסטינים. כיום הם מעוניינים להבנות כמפלגת שלטון, דבר שמחייב אותם לכבד את ההסכמים שחתמה מצרים עם ישראל. אפשר להבחין בהבדל בין הגישות של חמאס ושל האחים המוסלמים במצרים - חמאס ניצלה את ניצחונה בבחירות כדי להמשיך את קו ההתנגדות נגד ישראל, בעוד האחים המוסלמים מבינים כי הדעה הרווחת במצרים כיום איננה נוטה למלחמה, אלא לשינוי המשטר הפנימי ושיפור תנאי החיים.

פתח וחמאס יצטרכו, מכאן ואילך, לקחת בחשבון שהתמונה הפוליטית השתנתה איכותית. לא מדובר על ויתור לישראל או על השלמה עם הכיבוש הישראלי, מאידך, לא תהיה סובלנות כלפי המדיניות ההרפתקנית של חמאס ופטרוניתה, איראן, שמאיימות ללבות מלחמה בכל הגזרות.

העם המצרי, הטוניסי, הסורי, רוצים להיכנס להיסטוריה כמי שבנו משטר דמוקרטי מודרני. הם אינם נאבקים כדי לקבל על עצמם משטר דיכוי דיקטטורי חדש. זוהי מדיניות מאוזנת ששוללת הידרדרות למלחמה אך נמנעת ממשא ומתן חסר שחר. על רקע זה נוכל להבין את היזמה שנקטו צעירים פלסטינים, שקראו לסיים את הפילוג בזירה הפלסטינית. עמדתם מהווה קריאת תגר לחמאס ולפתח כאחד. היא מטילה על שני הצדדים את האחריות למצב אליו הידרדר העם הפלסטיני. הצעירים הפלסטינים, בניגוד לעמיתיהם בעולם הערבי, אינם קוראים להפלת המשטר, שכן הם לוקחים בחשבון את הכיבוש הישראלי כגורם נגדו יש להפנות את מירב המשאבים. עם זאת, הקריאה לשים קץ לפילוג, אינה מסתפקת בהאשמת הכיבוש, אלא מפנה אצבע ברורה כלפי אלה שהובילו למאבק הפנימי.

הקריאה להפלת המשטר, מהווה סיסמא ברורה, אותה ניתן להגשים על ידי פעולה המונית מהפכנית. לעומתה, הקריאה לסיום הפילוג, חסרה מכניזם ליישום. הדרך היחידה לשים קץ לפילוג היא באחדות כל הזרמים הפלסטינים תחת גג פוליטי אחד, כפי שהיה בתקופת האינתיפאדה הראשונה. אלא שהאחדות הפלסטינית לא תושג על בסיס התקרבות בין שני הצדדים הניצים, שכן אחדות כזו תחייב את הפתח לוותר על מדיניות המו"מ חסר השחר שלו ועל שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל ואמריקה. חמאס מצדה, תאלץ לוותר על ההתנגדות (מקאוומה) ועל הסירוב המוחלט לנהל מו"מ עם ישראל.

מצב כזה מחייב שינוי מהיסוד של שתי התנועות ולמעשה, ביטול זהותן, ולכן סביר שלא יתרחש. החתימה על הסכם הפיוס האחרון בין פתח וחמאס משאיר הרבה שאלות פתוחות ואין בו כדי לשנות את המצב מהיסוד. המסקנה העיקרית מהמהפכה במצרים, היא החובה לבנות זרם פוליטי שלישי, שלא יהיה תלוי בארה"ב מצד אחד, אך ישלול גם את האופוזיציה האסלאמית שרוצה לשמר את השלטון הישן. המהפכה לא נוצרה על ידי המקאוומה אלא על ידי צעירי הפייסבוק, אלו אותם צעירים פלסטינים הקוראים לאחדות, שנאלצו לעמוד בפני דיכוי הן מצד הרשות והן מצד חמאס.

במקום לבזבז את האנרגיות שלהם על ניסיונות סרק לערבב בין שמן ומים, עדיף היה שהשבאב הפלסטיני יציג פרוגרמה של התנגדות לכיבוש, שתתבסס על לקחי הניסיונות הכושלים הן של המוקאוומה וההתאבדות והן של המו"מ העקר. פרוגרמה כזאת צריכה לבטא רפורמה עמוקה שתקשור בין שתי המשימות, זו של המאבק הפנימי וזו של המאבק החיצוני, ולהעמיד בראש מעייניה את האינטרסים של מעמד הפועלים הפלסטיני. תחת הכותרת של צדק חברתי, היא צריכה לעודד הקמת איגודים מקצועיים עצמאיים וחופשיים, ולדאוג לצרכי העם הבסיסיים. השינוי הפנימי היסודי היה וממשיך להיות הדרך היחידה להתנגד לכיבוש.

הסכם אוסלו נכשל, משום שבמקום לסלק את ההתנחלויות הוא הוביל להרחבתן, והביא להקמת רשות פלסטינית שתפקידה מתמצה בשחרור הצד הישראלי מאחריות ישירה לניהול השטחים הכבושים וההוצאות הכרוכות בכך. שלטון פתח בגדה המערבית, ושלטון חמאס בעזה, מנהלים כיום את חייהם היומיומיים של התושבים, אבל הריבונות האמיתית נמצאת בידיה של ישראל. סיום הפילוג הפלסטיני מחייב את הפסקת התחרות על השלטון, שכן בלי המאבק על השלטון יאבד הפילוג את הסיבה לקיומו. פירוק הרשות הפלסטינית יפתח את הדרך להתנגדות ישירה לכיבוש, באמצעות פעולה המונית שבה יתאחדו מחדש כל הכוחות המהפכניים.

הכיבוש הישראלי והשינוי הדמוקרטי הערבי

המהפכה בטוניסיה באה בהפתעה לישראל ולגורמי הביטחון שלה, אבל המהפכה במצרים היתה לא פחות מאשר מפולת שהשאירה את הממסד הישראלי פעור פה וחסר אונים. בתחילת האירועים במצרים תלה הממסד הישראלי את תקוותו ביכולת של מובארכ לדכא את ההפגנות. כאשר הודיע הנשיא האמריקאי אובמה, שעל מובארכ לפנות את כסאו, הופנה הזעם הישראלי כלפיו, וממשלת נתניהו המשיכה לדבוק בנשיא המצרי, גם לאחר שהיה ברור שמיליוני בני עמו דורשים את סילוקו. אחרי התפטרות מובארכ פנתה ישראל למועצה הצבאית המצרית, כדי לברר את עמדתה ביחס לישראל, וקיבלה אישור מצדה, שהמצב יציב ואין סכנה לביטחון ישראל כל עוד הצבא המצרי מחויב להסכמים עימה.

ישראל הסתמכה על שיתוף הפעולה של מובארכ, בכל הקשור למדיניותה הסרבנית כלפי הפלסטינים, ולהמשך הבנייה בהתנחלויות. העימות עם איראן והמאבק נגד השפעתה באזור, היו חשובים למשטרים במצרים ובסעודיה יותר מהעניין הפלסטיני, כאשר ישראל ממלאת תפקיד מפתח בהרתעה ובריסון שאיפות ההתפשטות של המשטר האיראני. בהסתמך על עמדה זו הצליחה הממשלה הישראלית הימנית, להכשיל כל יזמה של הממשל האמריקאי להשגת פתרון לבעיה הפלסטינית על בסיס של שתי מדינות לשני עמים לפני ספטמבר 2011.

היחסים בין נתניהו לבית הלבן עברו מספר משברים, בשל העמדה הישראלית, שמסרבת לכל מו"מ רציני עם הפלסטינים, שיביא לקביעת גבולותיה ולסיום הסכסוך. ארה"ב רואה בקידום פתרון לבעיה הפלסטינית, אינטרס חיוני שלה, במצב בו כוחותיה טובעים בבוץ של אפגניסטן ועיראק. ארה"ב מבינה שתמיכה עיוורת בצד הישראלי, נותנת לאסלאם הפוליטי הזדמנות פז להפנות כלפיה את זעם ההמונים ולזעזע את המשטרים של בני בריתה באזור. נתניהו הצליח להכשיל כל ניסיון לסיום סכסוך הדמים עם הפלסטינים רק משום שהעולם הערבי המפולג היה מוכן לעבור בשתיקה על מה שקורה בשטחים, ואובמה ניצב בעמדת חולשה מול המפלגה הרפובליקנית, שהשתלטה על הקונגרס בבחירות חצי הקדנציה האחרונות.

אלא שאחרי האירועים המהפכנים האחרונים, אזל זמן המשחקים של נתניהו וממשלתו. זאת ועוד, היום מתברר, שעמדתו הנוקשה מלאה תפקיד בערעור האמינות של המשטרים הידידותיים לישראל כמו זה שבמצרים ובטוניסיה. השינוי המהפכני בעולם הערבי גורם להתגבשות דעת קהל אפקטיבית, שמהווה גורם לחץ פעיל, שאין יותר אפשרות להתעלם ממנו בכל מהלך מדיני שיינקט מעתה ואילך.

כל מה שמעניין את הממשלה הימנית בישראל הוא להישאר בשלטון. מהתחלה היו שיקוליה אלקטורליים ותו לא, כלומר, תפקידה היה לחסום את דרכה של מפלגת קדימה, ולמנוע ממנה להגיע לשלטון. על בסיס זה נבנתה הקואליציה בין הליכוד ומפלגות ימין נוספות, שמתנגדות בכל תוקף לעיקרון של שתי מדינות וסיום הכיבוש.

לאור העובדה שאין לממשלה כל אסטרטגיה פוליטית, פועלת כל מפלגה בקואליציה הימנית המוזרה בהתאם לאינטרס הצר שלה. שר החוץ ליברמן נקט במדיניות תקפנית מול ארה"ב, שהביאה להרחקתו מהזירה האמריקאית, ומשך אליו ביקורת רבה מצד שגרירי ישראל באירופה. סיסמתו של ליברמן "אני דובר אמת" משמעותה, שהוא משמיע את קול הרחוב. ברוח זו הוא יזם חקיקה של חוקים גזעניים נגד האזרחים הערבים, כמו חוק הנקבה, חוק הנאמנות למדינה היהודית, והחלטה להקים ועדה ממלכתית לחקירת המימון של ארגונים לא ממשלתיים, כולל אלה ששיתפו פעולה עם ועדת גולדסטון לחקר פשעי מלחמת עזה.

שר הבטחון, אהוד ברק, התפלג לאחרונה מהעבודה, אחרי שחבריו לסיעה איימו לעזוב את הממשלה בשל סירובה המוחלט לכל יוזמה בכוון של מו"מ עם הפלסטינים, ואי נכונותה להקפיא את ההתנחלויות כמחווה של רצון טוב.

נתניהו עצמו אינו מסתפק בסירוב לכל היוזמות הפוליטיות, והוא משקיע מרץ רב בשיפור הפעילות הכלכלית של ישראל. אחת הסיבות שדחפו את ההמונים לצאת לכיכרות ולדרוש את סילוק השליטים במצרים ובטוניסיה, היתה המשבר הכלכלי הגלובאלי. כדי להימנע מהשלכות המשבר, נוקטת ממשלת ישראל במדיניות של צנע וצמצום הוצאות, בדיוק ההפך מהמדיניות האמריקאית, ובכך היא מעמיקה את הפערים בחברה הישראלית. וכך, בשעה שהממשלה מאפשרת להון הישראלי והזר לקטוף רווחים על בסיס הספקולציה בבורסה והשקעות בתחום הנדל"ן, תוך העדפת תעשיית ההיי-טק על פני התעשייה המסורתית, היא דוחקת לשוליים את מעמד הפועלים ומביאה לנסיגה מוחשית ברמת החיים של מעמד הביניים.

המהפכה המצרית פרצה במצב, שבו היחסים בין ישראל והפלסטינים נמצאים בקיפאון מוחלט, ונעדרים כל תכנית לפתרון. ביקורת קשה נמתחת על ישראל מצד הממשלות האירופיות, והיא מאבדת את אמינותה כמדינה שוחרת שלום. במישור הפנים ישראלי החל העלית השלטת לאבד את אמון הציבור, על רקע האשמות בשחיתות נגד מספר שרים, ונשיא מדינה שהורשע באונס. כפי שראינו בשביתת העובדים הסוציאליים, ההתמרמרות על הפערים החברתיים גדלה, והפילוג בין ימין לשמאל מעמיק. מצד אחד ניצבים אלו שרוצים להמשיך בהתנחלויות ולפגוע בפלסטינים, ומשתמשים בהסתה גזענית נגד האזרחים הערבים, ובצד השני, אלו שמאסו בסרטן הגזעני שאוכל כל חלקה טובה.

המהפכה המצרית הזיזה את מחוגי השעון קדימה, והציבה את ממשלת נתניהו בעימות ישיר עם מציאות ערבית ועולמית חדשה. נפילת משטר מובארכ הביאה להתמוטטות של המדיניות הישראלית, שהסתמכה על הפילוג של העולם הערבי, בין ציר הרשע לציר המתון. כיום צומח ציר חדש - הציר של הדמוקרטיה והצדק החברתי, שכולל את מצרים, טוניסיה, סוריה, לוב ותימן. ציר חדש זה, משמיט כל תרוץ לניהול מדיניות תוקפנית כלפי הערבים בכלל והפלסטינים בפרט.

בעבר דרש הבית הלבן מישראל להקפיא את ההתנחלויות לפרק זמן כדי לסייע לו לצאת מהסיבוך בו הוא מצוי בעיראק ובאפגניסטן. היום, לאחר שהמהפכה המצרית הציבה את אובמה ואת הקהילה הבינלאומית בפני משוואה חדשה, תצטרך ארה"ב לבחור בין שתי אפשרויות: תמיכה בכיבוש ובמדיניות הגזענית שמפעילה ישראל, או תמיכה חד משמעית בשינויים הדמוקרטיים שפוקדים את העולם הערבי. הכיבוש והדמוקרטיה אינם יכולים לחיות ביחד.

בפעם הראשונה ישראל ניצבת, לא מול עוד מדינות דיקטטוריות שכפופות לארה"ב, אלא מול מדינות שאימצו את עקרונות הדמוקרטיה, ומכבדות את זכויות האדם ואת צרכי אזרחיהן. מדינות אלו אימצו מדיניות חוץ של תמיכה בתביעות העמים לעצמאות, והתנגדות לכל צורות הדיכוי הדתי, המיני, הלאומי או העדתי. ישראל אינה יודעת כיצד להתמודד עם תופעה מהפכנית חדשה זו, שלא ניתן להדביק עליה יותר חותם של "אנטישמיות".

מצד שני, ישראל גם לא יכולה להמשיך להסתמך על הטענה חסרת השחר לפיה היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. הכיבוש הנמשך כבר יותר מ-40 שנה, החוקים הגזעניים ומדיניות הפנים הקפיטליסטית, חושפים את אופייה של ישראל כמדינה המפלה אזרחים על בסיס עדתי, דתי ולאומי. לא יעבור זמן רב וישראל לא תוכל עוד לתרץ את מדיניותה בהיותה מוקפת אויבים הרוצים להשמידה.

ברור שהבידוד אליו נכנסה ישראל, בעקבות המהפכות הערביות, ילך ויחריף. כמובן שהדבר תלוי גם בעמדה אותה יאמצו הכוחות המהפכניים שבונים את העתיד החדש. בזירה הפלסטינית יכולים להתרומם כוחות חדשים, שיפנימו את השינויים העמוקים שהתחוללו באזור, וישכילו לנצלם לקידום המאבק נגד הכיבוש. כך תיווצר הזדמנות פז לבודד את ישראל בזירה הבינלאומית ולהסיר כל לגיטימיות ממדיניות הכיבוש. המאבק הפלסטיני החוקי נגד הכיבוש יזכה באהדת דעת הקהל הערבית והעולמית, שהרי הוא מבוסס על אותם עקרונות שעמדו בבסיס המהפכה במצרים.

הציבור הישראלי, אשר איבד את האמון בהנהגה המדינית שלו, עומד בפני אתגר גדול. הוא יכול לנצל את ההזדמנות החדשה לפתיחת דו שיח עם המהפכות בעולם הערבי, בחיפוש אחרי עתיד משותף שאין בו מלחמות, כיבוש וגזענות. ארסנל הנשק האדיר של ישראל לא יכול לשנות את המצב. שום מלחמה לא תצליח להפיל משטרים ולכפות במקומם משטרים אחרים, כפי שנהגו לעשות בעבר, וכפי שמשטר בוש רצה לעשות באמצעות הכיבוש של עיראק. אם ישראל רוצה לשמור על קיומה ועל השתייכותה לקהילה הבינלאומית, אין לה דרך אחרת מלבד סיום הכיבוש ושינוי שורשי של מדיניותה כלפי אזרחיה הערבים.

הפרוגרמה של מפלגת דעם משתלבת עם המהפכה הערבית

המהפכה הערבית הדמוקרטית לא היתה בשביל מפלגת דעם הפתעה, אלא אישור לדרכנו הפוליטית. מפלגת דעם הוקמה לאחר שמפלגות השמאל הפלסטיני תמכו במשטר אוסלו, וויתרו על העקרונות המהפכניים, לטובת השלמה עם התנאים הגלובליים שנוצרו לאחר נפילת בריה"מ וניצחון הקפיטליזם העולמי. אנחנו הגדרנו את הקו הפוליטי שלנו על בסיס הסירוב המוחלט להשתלבות עם הגלובליזציה והמדיניות האמריקאית באזור. התנגדנו באופן עקרוני לעמדת ההתנגדות המזוינת, לא בגלל אי השוויון האדיר ביחסי הכוחות בלבד, אלא גם בגלל האופי הדתי, הכיתתי והגזעני של הפרוגרמה של המקוואמה האסלאמית.

שמנו את כל מבטחנו בכוחות חדשים פרולטריים ואינטרנציונליסטים שיצמחו בעתיד ויאמצו קו של התרחקות מהלאומנות העיוורת ומהאסלאם הפוליטי. האמנו שכוחות אלה עתידים להופיע במציאות שתיווצר תחת המשטר הקפיטליסטי המושחת, והכישלון של תנועת ההתנגדות להציג פרוגרמה אלטרנטיבית התואמת לשאיפות האמיתיות של העמים.

בכל מה שקשור למצרים, כתבנו במסמך הועידה הרביעית של מפלגת דעם, בסוף שנת 99: "המשחק הנוכחי בין המשטר המצרי לבין האיגודים והאופוזיציה חסרת השיניים, יכול להמשך כל עוד האזרח המצרי מקבל לחם ו-20 דולר בחודש שמאפשרים לו לשרוד. ואולם, אם הכלכלה תהפוך לחופשית בהתאם לחוקי הקפיטליזם החדש, לא יהיה בכוחו של איש להבטיח את עתיד המשטר, שיצטרך להתמודד לא רק עם עוני, אלא גם עם רעב". (השאלה הפלסטינית והאלטרנטיבה הסוציאליסטית, 1999, עמ' 45)

הציפיות שלנו התבססו על ניתוח של המשטר הקפיטליסטי, והשפעתו על המשטרים הערבים. היינו צריכים להמתין 11 שנה עד שהתחזית שלנו תתגשם. במשך כל אותן שנים עברו ההמונים מתמיכה בהסכם אוסלו לתמיכה בהתנגדות המזוינת, ואילו מפלגת דעם נותרה בעינה, קול בודד הקורא לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית חדשה, הרחק מהקו של אוסלו והקו הלאומי האסלאמי. והנה, בשנת 2008 ראינו את הניצוץ הראשון של מה שציפינו לו מזה זמן רב. שביתת פועלי הטכסטיל במחלה אלכברא במצרים, הניחה בפעם הראשונה אג'נדה פוליטית חדשה, לא של התנגדות לארה"ב וישראל, אלא של הפלת המשטר וצדק חברתי לכל האזרחים והפועלים במצרים.

מפלגת דעם שלחה משלחת כדי לבחון את העובדות של אותה שביתה, ושל תנועת הפועלים במצרים. היה ברור ששרשרת המאבקים האיגוד מקצועיים שפתחו בה פועלי מצרים לפני השביתה במחלה אלכברא, כפי שתועדה בספר שיצא לאור על ידי "מרכז השאם מובארכ", נושאת את כל המאפיינים של מהפכה. אין ספק שצמיחת תנועת "שבאב 6 באפריל", שאימצה את דרישות הפועלים, מלאה תפקיד בהפצת רוח המהפכה, דבר שסלל את הדרך למהפכת 25 בינואר, ולנפילת המשטר.

שנים ארוכות של פעולה נגד הזרם עברו על מפלגת דעם. אנחנו לא המתנו בחיבוק ידיים, בציפיה לתחיית תנועת הפועלים הערבית, אלא יזמנו והשקענו בארגון מעמד הפועלים, באמצעות הקמת האיגוד המקצועי העצמאי הראשון מחוץ להסתדרות, שנבנה על בסיס אינטרנציונליסטי, שמאחד בין פועלים ערבים ויהודים סביב עקרונות של שוויון וצדק חברתי. כל תקופת פעילותנו ראינו כיצד הפרוגרמות הדתית או הלאומית משרתות את האינטרסים של הבורגנות הערבית על כל אגפיה, ואיך הן מתייחסת לפועלים בזלזול, ומתעלמות מהתפקיד החיוני שממלאת מפלגת דעם בהגנה על מעמד הפועלים על כל מרכיביו - גברים, נשים ונוער - מול כוחות דכאניים, שבשם המסורת והמנהגים, הותירו את העם טרף קל לפיגור, לאלימות ולעוני, בשוליים ללא כל עתיד.

במסמך של הועידה הרביעית משנת 1999, הדגשנו את העמדה הפוליטית שאומרת שהסכם אוסלו ניטרל כל אפשרות להגיע לפתרון על בסיס שתי מדינות לשני עמים. כל עוד ארה"ב שולטת על העולם, קבענו, לא יתכן להגיע לפתרון שורשי וצודק לשאלה הפלסטינית. ויחד עם זאת, ראינו אפשרות שהסכם אוסלו יפול, אם המשטר הקפיטליסטי והמשטרים בעולם הערבי יתערערו.

בהקשר לכך כתבנו במסמך שהוזכר: "מצבו של העם הפלסטיני מבטא את מה שקורה כיום בעולם הערבי. תנועה עממית נגד הנורמליזציה עם ישראל; עוני ואבטלה הפוגעים בכל מדינות ערב ; חוסר אמינות של המשטרים הנגועים בשחיתות הכפופים לחלוטין לארה"ב - על אלה מצביעים על כך שהעולם הערבי עומד בפני הצורך בשינוי. הסכם אוסלו התאפשר הודות לקיפאון של העולם הערבי. הוא יתמוטט כאשר יחולו שינויים רציניים במבנה הפוליטי והחברתי של העולם הערבי". (עמ' 49-50)

אין ספק שאנחנו ניצבים היום בפני אותם "שינויים רציניים", ועלינו לדייק את הפרוגרמה הפוליטית שלנו כדי שתתאם את התנאים הנוכחיים, ואת השינויים בזירה הפלסטינית ואפילו הישראלית. אחת התוצאות של שינוי עמדת ההמונים בעולם הערבי כלפי ארה"ב וישראל, היתה השינוי בעמדת הקהילה הבינ"ל כלפי ההתנחלויות והכיבוש. הדרישה להקים מדינה פלסטינית הפכה למקובלת בינלאומית, ואומצה על ידי הממשל האמריקאי. ואולם, הדרישה הזאת אינה מתבצעת משתי סיבות: האחת, העדר גורם פלסטיני מאוחד, שמסוגל לשלוט על השטחים הכבושים, דבר שמנוצל על ידי ישראל לטובתה; הסיבה השנייה, והיא החשובה, היעדר גורם ישראלי בעל יכולת או רצון לפרק את ההתנחלויות, ולהתנגש עם ששים אלף מתנחלים שמהווים את הגרעין הקשה והפעיל בחברה ובצבא הישראלי.

בעבר התנגדנו להסכם אוסלו בגלל התעלמותו מהבעיות הבסיסיות של הסכסוך, כמו התנחלויות, ירושלים ופליטים. היום מאמץ הממשל האמריקאי עמדה של התמודדות עם אותן בעיות, ובראשן שאלת הגבולות בין שתי המדינות, עמדה הנדחית על ידי נתניהו מכל וכל. עם זאת, הממשל האמריקאי מתעלם משאלה מורכבת לא פחות והיא - האם יישארו גושי ההתנחלות הגדולים, כמו אריאל והשכונות מסביב לירושלים, במסגרת הריבונות הישראלית? מי יבטיח את הגבולות והביטחון במדינה הפלסטינית? מה יהיה גורל חומת ההפרדה? מה יהיו המשאבים הכלכליים והתשתיות עליהם תוקם המדינה הפלסטינית, או שמא המדינה החדשה תמשיך גם להבא להסתמך על נדבות של המדינות התורמות?

אנו, כמפלגת דעם, ממשיכים להיות משוכנעים כי פתרון שורשי של הבעיה הפלסטינית אינו אפשרי תחת קורת הגג של המשטר הקפיטליסטי הדכאני הקיים. עם זאת, אנו רואים במהפכות המתחוללות בעולם הערבי, המחזקות את היסודות הדמוקרטיים בו, התחלה של שינוי אמיתי ביחסי הכוחות באזור. שינוי זה מאפשר להציג על סדר היום את התביעה לסיום הכיבוש ולסילוק ההתנחלויות והקמת המדינה הפלסטינית הדמוקרטית והריבונית. עמדה זו חיונית במאבק לבודד את הימין הישראלי הקיצוני, מצד אחד, ולהתמודד עם הרשות הפלסטינית הכפופה לחלוטין לארה"ב, מצד שני, עם ממשלת החמאס בעזה, המסרבת לכל פתרון ואינה מציעה אלטרנטיבה להסרת המצור מעל עזה.

לצד כל זה, דרושה היום עמדה נחרצת כלפי הרשות הפלסטינית, שפועלת ככלי שרת של הכיבוש, באמצעות התאום הביטחוני והתלות הכלכלית בישראל ובמדינות התורמות. קיומה של הרשות הפלסטינית מאפשר לישראל לשלוט בפועל מבלי לקחת על עצמה אחריות אזרחית על תושבי השטחים הכבושים. בו בזמן היא ממשיכה לבנות התנחלויות ולסגור את הפלסטינים מאחורי חומת ההפרדה. העם הפלסטיני חייב לפעול להפלה ולפירוק של הרשות הפלסטינית. אז יהיה על הציבור בישראל להחליט, האם הוא רוצה את ההתנחלויות ועמן את האחריות הישירה לדאגה ולטיפול בחייהם של מיליוני פלסטינים - כלומר, הפיכת ישראל למדינת אפרטהייד במלוא מובן המילה, תוך איבוד הלגיטימיות הבינלאומית. או שמא מעדיף הציבור בישראל נסיגה מלאה מהשטחים שתאפשר הקמת מדינה פלסטינית ריבונית.

מפלגת דעם, בעבודתה בשטח, חייבת להמשיך באותה דרך כדי לבנות מפלגת פועלים מהפכנית. אלא שכעת, אין אנו צועדים נגד הזרם כפי שצעדנו לפני המהפכה. ההפך - אנו מחויבים ללמוד כיצד להזדהות ולהתמזג עם המהפכה הערבית ועם מעמד הפועלים המצרי, הטוניסי והמרוקאי, שממלא תפקיד מוביל ומנהיג בשינוי הדמוקרטי. אין ספק שמעמד הפועלים, בישראל ובעולם כולו, יושפע מהתנועה החדשה שמציגה את עצמה כאלטרנטיבה לזרם האסלאמי, מצד אחד, ולמה שנותר מהמשטרים הלאומיים הישנים, מצד שני. אנו ניצבים בפני מציאות חדשה, ועלינו לחפש בני ברית לבניית כוח פוליטי חדש, שיצעד בדרך שונה מהדרך בה פעלו המפלגות הקיימות. כוח זה יציג פרוגרמה ריאלית, שתיקח בחשבון את הצרכים של הציבור, ותשים בסיס לשלום צודק וסוף לעידן המלחמות.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה