תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 25.05.11

בינלאומי

הבומרנג האפגני

מלחמת העולם של ארצות הברית - מי נגד מי ולמה

בחודש אוקטובר 2001 פרסם מגזין אתגר מוסף מיוחד המנתח את מדיניות החוץ של ארצות הברית בכלל ובמזרח התיכון בפרט בשנים שקדמו לאירועי ה 11 בספטמבר 2001. היום, כעשר שנים אחרי, עם מבצע ההתנקשות בבן לאדן, מערכת אתגר בחרה לפרסם את המוסף שוב, כפי שיצא אז, עם שינויים טכניים בלבד להתאמתו לקריאה מקוונת. מאמר רחב יריעה זה, הבנוי בשמונה חלקים מתאר את האסטרטגיה האמריקאית מימי שלטון רייגן ועד בוש הבן. על רקע ההתקוממויות העממיות בעולם הערבי מעניין לקרוא שוב את האופן שבו העולם המערבי ובעיקר ארצות הברית עשו במזרח התיכון כבשלהם, כרתו בריתות עם משטרים רודניים ותמכו בתנועות איסלאם קיצוניות שקראו לעצמן "תנועות שחרור" וזאת על מנת לבסס את מעמדן באזור.

מלחמה מתוצרת ארה"ב נגד אויב מתוצרת ארה"ב

מיד לאחר ההתקפה על וושינגטון וניו יורק הכריז הנשיא האמריקאי, ג'ורג' בוש, על מלחמה כוללת נגד הטרור. היתה זו הכרזת המלחמה הראשונה במאה ה-21. אולם, מה שהתברר עוד בטרם פורסמו כל העובדות הוא, כי ארה"ב נושאת באחריות המירבית למה שקרה על אדמתה. אפגניסטאן היא שם אקזוטי ומסתורי עבור רבים, אך לא עבור ארה"ב. במשך שנים שימשה אפגניסטאן בסיס חשוב במלחמתה של ארה"ב נגד הגוש הקומוניסטי, ובראשו בריה"מ. תבוסת בריה"מ באפגניסטאן היתה מאורע מכריע בהתפוררות המדינה הסובייטית. אפגניסטאן קשורה, איפוא, ישירות, להשלטת ההגמוניה הבלעדית של ארה"ב בעולם. במילים אחרות, ניתן לקבוע כי הסדר העולמי החדש, שמבחינה מסויימת החל באפגניסטאן, הגיע לשיאו במלחמת המפרץ, בה התייצבו רוב המדינות המוסלמיות לימין ארה"ב.

לרוע מזלה של ארה"ב התברר, כי בין לוחמי "המוג'הדין" נגד בריהhמ, היו כאלו שסרבו לקבל את הסדר העולמי של אמריקה. בעוד הרוב הגדול הכיר בעליונות האמריקאית, ותמך בה, אימצה קבוצה קטנה ויוצאת דופן, גישה שראתה בניצחון באפגניסטאן ביטוי לעליונותו של האיסלאם. מלחמת "המוג'הדין" נגד הסובייטים היתה, לפי השקפתם של אלו, מאבק באימפרית הכופרים ובסרטן האדום. תפקיד ארה"ב היה רק לסייע לכוחות האיסלאמיים. האמריקאים, מצדם, התייחסו ל"מוג'הדין" כגורם משני, שסייע בידם לממש את מטרתם הראשית - החלשת בריה"מ.

"אי הבנה" זו לא עוררה חששות במסדרונות הממשל בוושינגטון. היו לכך שתי סיבות. האחת, הפער במאזן הכוחות. מחד, מעצמה עולמית, ומאידך, קבוצה שולית הכוללת מספר לא גדול של לוחמים מפוזרים ברחבי העולם, ומחומשים בנשק קל. הסיבה השניה - בני הברית מאתמול המשיכו לשתף פעולה עם ארה"ב במלחמתה לריסוק הפדרציה היוגוסלבית (בוסניה וקוסובו). בנוסף לכך, הן פעלו יד ביד עם חברות הנפט האמריקאיות, בהצתת המלחמה נגד רוסיה באזור צ'צ'ניה, במטרה להבטיח את שליטתן על מקורות האנרגיה באגן הים הכספי.

אולם, הגורם העיקרי, אשר סימא את עיני הממשל, היה שמאחורי השותף של אתמול עמדו בנות בריתה החשובות של ארה"ב באזור. סעודיה, פקיסטאן ואיחוד הנסיכויות - כולן תמכו בנשק ובכסף בארגונים העוינים את ארה"ב. תמיכה זו לא היתה סודית. ממשלת הטאליבן, אשר השתלטה בכוח הזרוע על אפגניסטאן, זכתה להכרה מאותן שלוש מדינות בלבד.

כדי להבין את אחריותה של ארה"ב לטרגדיה שפקדה את אזרחיה ב-11 בספטמבר, יש לשאול כמה שאלות: כיצד יכלו בנות בריתה המוסלמיות של ארה"ב לתמוך בממשלת הטאליבן, כאשר זו מכירה בסמכותו הדתית של אוסאמה בן לאדן ואף עמדה מאחוריו בפברואר 1998, שעה שפרסם את פסק ההלכה הקורא לג'יהאד נגד ארה"ב ? שאלה נוספת ומטרידה לא פחות, היא, מדוע זלזלה ארה"ב באיום המפורש וחסר התקדים של בן לאדן ?

כדי לענות על שאלות אלו יש לחזור ולבחון את שורשי המלחמה הנוכחית, ואת אופי הצדדים הלוחמים. ללא קשר לעובדה שאוסאמה בן לאדן היה זה שהצית את האש, טעות לראות ברעיונותיו הדתיים הקיצוניים בלבד את הסבה למתקפה חסרת התקדים על ניו יורק וושינגטון. הקרקע עליה צמחה קיצוניות זו היא המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית, המשותפת לרוב עמי העולם, ללא קשר לדתותיהם, לשונותיהם והשתייכותם הלאומית.

הקיצוניות אינה תכונה המאפיינת את האיסלאם. ניתן לומר כי התגברות הפלגים הקיצוניים באיסלאם הם חלק מתופעה כולל עולמית. ניתן להבחין בה בקרב הלאומים שהרכיבו את יוגוסלביה והפכו ללאומנים, אצל הפשיסטים באיטליה ובאוסטריה, בקרב מבצעי מעשי הטבח הבין שבטיים באפריקה, ואפילו בחוגי נוצרים פונדמנטליסטים בתוך ארה"ב עצמה. אנו עומדים בפני מחלה חברתית כלל עולמית, שהרקע לה הוא השיטה הקפיטליסטית הברברית אותה מנהיגה ארה"ב.

אפגניסטאן - ארץ שכוחת אל

בין השנים 1979 ו1989- היתה ארה"ב מעורבת מאוד במתרחש באפגניסטאן. בתקופה זו נשלטה אפגניסטאן על ידי כוחות הצבא הסובייטי. ארה"ב ראתה בכך איום על שלטונה באזור אסיה המרכזית, ואיום ישיר על פקיסטאן ותורכיה, בנות בריתה המרכזיות. זמן קצר קודם לכן הפילה המהפכה האיראנית את בן בריתה הראשי של וושינגטון באזור, את משטר השאה. הטראומה של ארה"ב בשל המהפכה באיראן, הגבירה את חששה מנפילת אפגניסטאן בידי הסובייטים. העובדה, שבאותה תקופה חתם נשיא מצרים, אנואר סאדאת, על הסכם קמפ דיויד, ועבר סופית לגוש המערבי, לא סיפקה לארה"ב בטחונות מספקים לגבי עתיד האזור.

כדי לממש את שאיפתה של ארה"ב להתערב בנעשה באפגניסטאן, וליישם מדיניות חוץ תקיפה, היה צורך בשינוי פנים אמריקאי. שינוי כזה התאפשר בשלהי 1980 כאשר ניצח רונלד רייגן מהמפלגה הרפובליקנית את ג'ימי קארטר מהדמוקרטים. רייגן נכנס לבית הלבן חמוש בתכנית פוליטית ימנית ואנטי סובייטית קיצונית. שלוש שנים קודם לכן עלה לשלטון בפקיסטאן, בהפיכה צבאית, הגנרל זיא אלחאק, לאחר שהפיל את ממשלתו החוקית של זו-אלפיקר עלי בהוטו. כמעט מיד נוצרו יחסי קרבה בין ממשל רייגן ושלטונו של הגנרל זיא אלחאק.

ממשל רייגן ביטל את העיצומים שהיו מוטלים על פקיסטאן עוד מימי ג'ימי קארטר, בשל פיתוח תכנית הגרעין והפרות של זכויות האדם. הוא העמיד לרשותה סיוע צבאי נדיב. בשנות שלטונו של רייגן עמדה פקיסטאן במקום השלישי בעולם בין המדינות הזוכות לסיוע מארה"ב. בתמורה תמכה פקיסטאן במדיניותה של ארה"ב באזור.

כדי לזכות בלגיטימיות למשטרו הרודני, החל הגנרל זיא אלחאק להישען על המגמות האיסלאמיות בפקיסטאן. בשעה שדיכא ללא רחם את המפלגות הפוליטיות וביטל חירויות דמוקרטיות, ניסה אלחאק לעצב לשלטונו זהות חדשה. בין התנועות הדתיות עליהן הסתמך היתה "ג'מאעת אל-איסלאם", אשר נוסדה על ידי המולא מודודי בשנת 1941. זיא אלחאק נתן לקבוצה זו סמכויות נרחבות לניהול מערכת החינוך והאוניברסיטאות. כמו כן סייע בידה לזכות בהשפעה על אמצעי התקשורת הממלכתיים.

השליטה של קבוצה זו התרחבה לכל תחומי החיים, כולל מערכות השלטון והצבא, והדבר החל לעורר דאגה בקרב חוגי מפלגות האופוזיציה בפקיסטאן. ירח הדבש בין הגנרל אלחאק לבין התנועות הדתיות הגיע לשיאו בשנת 1980 בהכרזת השריעה האיסלאמית כחוק מדינה. גם צעד זה התפרש כניסיון של אלחאק לזכות באהדת דעת הקהל.

האופי האיסלאמי הפונדמנטליסטי שלבש המשטר בפקיסטאן לא פגע כלל בשותפות בינו ובין ארה"ב. ההפך הוא הנכון. סוכנות הביון האמריקאית, סי. אי. איי. אימצה את הערכת המודיעין הפקיסטאני (ISI), לפיה יש לתת עדיפות לטיפוח הקבוצות האיסלאמיות הקיצוניות באפגניסטאן, במאבקן נגד ההשכבות הליברליות המשכילות בעלות הנטייה השמאלית.

בהתייעצות עם זיא אלחאק, הוחלט לתמוך במפלגה האיסלאמית האפגנית, שבראשה עמד קלב א-דין חכמתיאר. מטרת הביון האמריקאי היתה להעמידו בראש חזית שתאבק למען "שחרור אפגניסטאן מהכיבוש הסובייטי". העדפת חכמתיאר היתה קשורה, בין השאר, להשתייכותו השבטית. בני שבט הפשתון, אליו השתייך, שוכנים משני עברי הגבול המפריד בין פקיסטאן לאפנגיסטאן. זהו השבט הגדול ביותר באפגניסטאן. מנהיגים אחרים שלחמו בסובייטים, כמו בורהאן א-דין רבאני ואחמד שאה מסעוד (שניהם ממוצא טג'יקי), לא זכו לתמיכה כל כך מאסיבית מצד השלטון הפקיסטאני משום שלא הוערכו כמספיק צייתנים.

התמיכה הצבאית האמריקאית במורדים באפגניסטאן הגיעה בשנת 1987 לסכום שיא של 700 מיליון דולר. סכום זה היה גדול מהסכום אותו קיבלה ממשלת פקיסטאן. הסי.אי. איי. דאגה לצייד את הכוחות המוסלמים באפגניסטאן בנשק משוכלל וחדיש. יחד עם זאת, הקפידה הסוכנות שהנשק לא יועבר ישירות מארה"ב, כדי להסוות את הקשרים ההדוקים עם כוחות אלה ולטשטש את הנוכחות האמריקאית באזור. כדי להקל על הפעילות הפינאנסית בין ארה"ב ואפגניסטאן, גויסה סעודיה לשמש כמתווכת. תפקידה היה להעביר סכומי כסף גדולים מחשבונות סודיים, שנוהלו מאחורי הקלעים על ידי ה-סי.אי.איי.

עם נסיגת הכוחות הסובייטים מאפגניסטאן, חגגה ארה"ב את ניצחונה ההיסטורי, אולם עניינה באפגניסטאן לא פחת. למחרת הנסיגה נכנסה אפגניסטאן לתקופה ארוכה של מלחמת אזרחים עקובה מדם. הכוחות המוסלמים השונים, שהרכיבו קודם את הקואליציה האנטי סובייטית, לא הצליחו להסכים ביניהם על חלוקת השלטון. חכמתיאר, שהמשיך לזכות בתמיכת פקיסטאן, נכשל בנסיונו לכבוש את הבירה קאבול. הקרבות בין כוחותיו לכוחות יריבו אחמד שאה מסעוד, קרעו ארץ עניה זו לגזרים והעמיקו את האנרכיה בתוכה.

השתלטות הטליבאן על אפגניסטאן

מוצאה של תנועת הטליבאן ברשת בתי ספר דתיים, שהוקמו בפקיסטאן על ידי מפלגת "ג'מעיית עולמא אל איסלאם". עד מהרה נבנתה רשת שכללה 4,000 פנימיות דתיות בכל רחבי פקיסטאן ובאזורי הגבול עם אפגניסטאן. מרכז הרשת נקבע בעיר פאשוור על גבול פקיסטאן אפגניסטאן. פנימיות הרשת החלו לקלוט בנים של משפחות עשירות בפקיסטאן לצד ילדי פליטים אפגנים (כשני מיליון פליטים שוכנים מזה עשרים שנה במחנות לאורך הגבול). נכון לסוף שנת 2001 הגיע מספר הלומדים בפנימיות לחצי מליון תלמידים.

עד שנת 1993 היתה מפלגה זו מבודדת בזירה הפוליטית בפקיסטאן. אולם באותה שנה היא צורפה לממשלת בנזיר בהוטו, במסגרת קואליציה בראשות "מפלגת העם הפקיסטאנית" (PPP). בחסות קואליציה זו גויסו תלמידי בתי הספר של "ג'מעיית עולמא אל איסלאם" למסגרת צבאית ופוליטית ממנה צמחה תנועת הטליבאן באחריות ובפיקוח המודיעין הפקיסטאני (ISI).

באוגוסט 1994, החליט המשטר בפקיסטאן לעשות שימוש בתנועת הטליבאן כדי לבסס את שליטתו באפגניסטאן, ולהשליט בה סדר ויציבות. הלוחמים הצעירים נשלחו לבצע את העבודה בה נכשל חכמתיאר, בן הברית ההיסטורי של פקיסטאן. חינו של האחרון סר בעיני פקיסטאן עוד בעת המשבר במפרץ, כאשר נקט גישה אוהדת לעיראק והרגיז בכך את הסעודים, נותני חסותו.

ראש "ג'מעיית עולמא אל איסלאם", מולא פדל אלרחמן, שהיה בשעתו ראש ועדת החוץ של הפרלמנט הפקיסטאני, קיים באותה תקופה סדרה של ביקורים בסעודיה. המטרה היתה לשכנע את סעודיה לתמוך בעמדה החדשה של פקיסטאן ביחס לאפגניסטאן. בלחץ פקיסטאן ביקר ראש השירותים החשאיים הסעודי, תורכי אלפייסל, בעיר קנדהאר שבדרום אפגניסטאן, מרכזה של תנועת הטליבאן. המאמץ הפקיסטאני הניב פרי - הסעודים החליטו לממן ולתמוך בטליבאן.

לתמיכה הסעודית בטליבאן היתה גם סיבה נוספת. מפלגת "ג'מעיית עולמא אל איסלאם" הפקיסטאנית ותנועת הטליבאן משתייכות לאסכולה איסלאמית שנוסדה בשנת 1867 בעיר דיאובנד בהודו. אסכולה זו מתאפיינת בפירוש בדלני וריאקציוני של האיסלאם. חשיבותה של אסכולת דיאובנד, היא בקרבתה הרבה לאסכולה הווהאבית, המקובלת על משפחת המלוכה הסעודית.

ארה"ב התגייסה אף היא לסייע לתנועת הטליבאן, תוך שהיא מתעלמת ממדיניותה האכזרית כלפי אזרחי אפגניסטאן. מול וושינגטון עמדה מטרה אחת - הבטחת זרימה חופשית של נפט וגז מאזור הים הכספי ופריסת שלטונה על מקורות האנרגיה באזור. בשיתוף הפעולה עם הגורם החדש, בן טיפוחם של ידידיה באסלאמבאד ובריאד, היה טמון פוטנציאל אדיר.

בסוף שנת 1997 נחתם חוזה בין קבוצה של חברות נפט, ביניהן החברה האמריקאית, "חברת הנפט של קליפורניה" (UNOCAL) וחברת "דלתא אויל" הסעודית, לבין ממשלת טורקמניסטאן (לשעבר אחת הרפובליקות של בריה"מ). ההסכם כולל הנחת צינור גז באורך 790 ק"מ, שיקשר בין מקורות הגז בטורקמניסטאן שלחוף הים הכספי, ובין הים ההודי. הצינור היה אמור לעבור דרך אפגניסטאן ופקיסטאן ולאפשר לאמריקאים לעקוף את איראן ואת רוסיה. ממשלת הטליבאן הבטיחה לפקיסטאן לדאוג ליציבות באזורים בהם יעבור הצינור, כדי לאפשר את ביצוע העסקה השמנה.

סגן מנהל UNOCAL, כריס טגארט, צוטט בעיתון "טרוד" הרוסי, כמי שאמר: "אם יצליחו מנהיגי הטליבאן להבטיח יציבות באפגניסטאן ויזכו להכרה בין לאומית, ישפר הדבר עד מאוד את הסיכוי לממש את תכנית הנחת הצינור". בסופו של דבר, הודיעה UNOCAL, בדצמבר 1998, כי היא מבטלת את מעורבותה בהסכם. אחת הסיבות לכך היו לחצים כבדים, שהופעלו עליה בעקבות פיצוץ השגרירויות האמריקאיות בניירובי ובדאר אלסלאם שבאפריקה באוגוסט 1998. פיגועים אלה יוחסו לאוסאמה בן לאדן ולארגונו, שפעל באפגניסטאן תחת חסותה של ממשלת הטליבאן.

בעזרת כוחה הצבאי הצליחה ממשלת הטליבאן לכפות את סמכותה, ולהבטיח לפרק זמן קצר, סוג של יציבות לאחר שנים של מלחמת אזרחים. נצחונות הטליבאן לא היו תוצאה של כוח אלוהי, אלא הסתמכו בראש ובראשונה על הצבא הפקיסטאני ושירותיו החשאיים, וכן על תמיכה כספית סעודית ואמריקאית. אולם, תמיכה זאת, עם כל חשיבותה, לא היתה מספקת. אלמלא הפיגור הכלכלי והחברתי בו שקועה אפגניסטאן, לא היתה תנועה דוגמת הטליבאן מסוגלת להשתלט על מדינה שלמה, ולכפות עליה חוקים שבטיים חשוכים. משטר הטליבאן יכול היה להתבסס רק במדינה בה חסרה תשתית בסיסית לחיים מודרניים.

תוכנית אוטופית להשבת הח'ליפות האיסאלמית

כוחות הטליבאן נכנסו לבירה קאבול ב26- בספטמבר 1996 ותפסו את השלטון במדינה. זמן קצר קודם לכן, במאי 1996, חזר אוסאמה בן לאדן לאפגינסטאן, לאחר שגורש מסודאן. הממשלה הסודאנית, שאירחה את בן לאדן מספר שנים, נכנעה ללחצים של מצרים וסעודיה וגירשה אותו מתחומה. הלחצים החלו לאחר ניסיון ההתנקשות במובארק, נשיא מצרים, שעה ששהה בביקור באתיופיה בשנת 1995. ניסיון ההתנקשות יוחס למקורבי בן לאדן.

הקשר ההדוק שנוצר בין בן לאדן לתנועת הטליבאן לא נבע מהתעניינותו המופלגת בגורלו של העם האפגני. הצורך לשקם את הארץ ההרוסה כלל לא עמד נגד עיניו. אדרבא, דומה שההרס והפיגור של אפגניסטאן היוו קרקע פוריה לתכניתו המגלומנית, להפוך ארץ זו לבסיס ולמרכז של לוחמי ג'יהאד עבור כל העולם המוסלמי.

תנועת הטליבאן לא בנתה באפגניסטאן מערכת שלטונית מודרנית, ולא התיימרה לפתור את המשבר הכלכלי והחברתי הקשה במדינה שבעת קרבות זו. עם השתלטותה היא החלה, באמצעות מנגנון משטרתי מיוחד, ליישם בכוח הזרוע את תורתה הווהאבית הריאקציונית. התקנות החדשות הטיפו לשמרנות קיצונית. בין השאר הן אסרו על השמעת מוסיקה ועל עיסוק באמנות. אולם, את המחיר הכבד ביותר שילמו הנשים האפגניות. חוקי הטליבאן אסרו עליהן ללמוד, לעבוד, והגבילו את יציאתן מהבית. על כל אלה נוספה מצוקה קשה של עוני ורעב, שנגרמה עקב הבצורת שהיכתה במדינה באותן שנים.

עם זאת, היציבות היחסית שהושגה עם השתלטות הטליבאן, עצרה לזמן מה את זרם הפליטים מאפגניסטאן לפקיסטאן. שכנה זו ראתה בחיוב את ההתפתחויות שהתחוללו, והתייחסה אליה כאל מדינת חסות. מאז ומתמיד ייחסה פקיסטאן חשיבות עליונה לאפגניסטאן משום שזו מעניקה לה עומק גיאוגרפי, אך בעיקר משום שהיא מהווה זירה אסטרטגית בעימות בינה ובין הודו על השליטה במרכז אסיה. בנוסף, לוחמי הג'יהאד של הטליבאן, חיזקו כוחות הנאמנים לפקיסטאן בקשמיר, אזור המריבה בינה ובין הודו. בקרבות הגבול שפרצו בין הודו לפקיסטאן במאי 1999, מילאו אנשי בן לאדן תפקיד חשוב.

וכך, למרות היותה מדינה ענייה והרוסה, הפכה אפגניסטאן לזירת התגוששות בין אינטרסים של מעצמות אזוריות ועולמיות. שלטון הטליבאן שיעבד את המדינה ותושביה למערכה על גורל האומה האיסלאמית. אולם כדי להשיג את מטרתו, יישום האסכולה האיסלאמית הקיצונית בקנה מידה עולמי, הוא לא בחל בשרות ארה"ב תחילה. לוחמי הג'יהאד גויסו לתמוך בסיכסוכים בינלאומיים ואזוריים - מהבלקנים דרך צ'צניה ועד הפיליפינים.

בתקופה זו הפך אוסאמה בן לאדן לבן חסותו של שלטון הטליבאן, שאימץ גם את הפרוגרמה האוטופית שלו. לפי השקפתו של בן לאדן על כל המוסלמים בעולם להתאחד תחת דגל הח'ליפות האיסלאמית, לסלק את הנוכחות הזרה בעולם המוסלמי ולבטל את הגבולות הלאומיים המלאכותיים. בפועל, פירושו של חזון זה, הוא החזרת העולם אל ימי הביניים. את מטרתו, כך מאמין בן לאדן, ניתן להגשים רק בכוח הזרוע, על ידי הפלת המשטרים הערביים הקיימים. האמצעי הארגוני שלו הוא תנועת "אל קעידה", שהוקמה עוד בתקופת המרד באפגניסטאן, כדי לארגן ולתאם בין המתנדבים המוסלמים שבאו לסייע לאפגנים במלחמתם נגד בריה"מ.

בן לאדן לא הסתיר את תוכניתו ההזויה ושטח אותה בראיון לרשת אלג'זירה. תפיסתו לא נבדלת מתפיסתם של יתר הזרמים האיסלאמיים. גם הם חותרים להשבת המשטר שהיה קיים בתקופת "אלח'לפא א-ראשידון" (ארבעת המנהיגים שירשו את הנביא מוחמד, ונחשבים לישרי דרך לעומת המנהיגות המפולגת והמושחתת של האימפריה המוסלמית בתקופות מאוחרות יותר). אך בניגוד לאחרים, שואף בן לאדן להגשים את מטרתו, למוטט את המשטר הקיים, מיד וללא דיחוי. אין פלא שתומכי הפרוגרמה הבן לאדנית תקפו דווקא את בניין התאומים, סמל התרבות האמריקאית.

בן לאדן אינו מאמין בהשגת השינוי באמצעות שכנוע תודעתי ממושך ובניית אלטרנטיבה בעלת בסיס חברתי וארגון פוליטי. הוא אינו מאמין בגיוס ההמונים, עד לשלב בו יהיו מוכנים להפיל את המשטר הקיים. דרכו היא הדרך הקצרה המכונה "ג'יהאד". רק כך, לשיטתו, הוא יביא להתעוררות ההמונים ולשלהובם. אולם, אהדת ההמונים לפעולות הטרור, אינה אלא ביטוי של תסכול וייאוש מהמציאות שאליה הובילה מדיניותה של ארה"ב את המשטרים הערביים והאיסלאמיים בעשור האחרון. ייאוש ותסכול, ללא בניית אלטרנטיבה חברתית מוצקה, מעולם לא היוו בסיס לשינוי פני המציאות.

למרות ההשפעה הדרמטית של הפעולות אותן תכנן בן לאדן, אין בתפיסתו שום חידוש של ממש: קבוצה של מהפכנים קיצוניים, יוצרת באמצעות פעולת טרור ראוותנית, אפקט שיעורר את ההמונים וישיג שינוי במשטר. אותה תפיסה הדריכה את קבוצת "באדר מיינהוף" בגרמניה, את "הבריגדות האדומות" באיטליה, ואת תנועת ה"מונטנרוס" בארגנטינה. קבוצות אלו ואחרות, שהיו בעלות השקפת עולם שמאלית או לאומית, היו אמנם רחוקות מרחק רב מהאיסלאם של בן לאדן אך, המשותף לו ולהן הוא קוצר רוח ואמונה, כי פעולות טרור יסללו את הדרך להפלה מהירה של השלטון. סופן של כל התנועות הללו היה כישלון חרוץ. התנהגותן ההרפתקנית אפשרה לשלטונות לבודדן ולחסלן. יתר על כן, פעולות הטרור שהם ביצעו שימשו את השלטונות לדיכוי התנועה המהפכנית, ולמניעת בניית אלטרנטיבה ממשית לשלטון.

בניגוד למפלגות הקומוניסטיות, האסכולה המרכסיסטית הקיצונית של חלק מאותן קבוצות אימצה רק את רעיון המאבק המזוין. הפעולות האלימות תפסו את מקום גיוס ההמונים ואת הבניה של איגודי פועלים ומפלגות פוליטיות. בן לאדן לא למד דבר מגורלם הטראגי של לוחמי "הג'יהאד המרכסיסטי", שהיו לא פחות מסורים לרעיון מאנשיו . השנאה והבוז שהוא רוחש לכל מה שמייצג את מעמד הפועלים ואת הסוציאליזם, מנעו ממנו ללמוד מניסיונם של אחרים, והוא מוליך את תומכיו לאסון דומה.

חזית ג'יהאד עולמית

בפברואר 1998 איחדו אוסאמה בן לאדן ומנהיג הג'יהאד האסלמי המצרי, איימן אלט'וואהרי, קבוצות איסלאמיות שונות תחת גג ה"החזית האיסלאמית העולמית נגד היהודים והצלבנים". חכמי דת המזדהים עם החזית, פרסמו פסק הלכה מוסלמי (פתוואה) ולפיו: "הריגת אמריקאים ובני בריתם, אזרחים או אנשי צבא, היא חובה על כל מוסלמי שיש ביכולתו לעשות זאת ובכל מקום שהדבר אפשרי. זאת עד שישוחררו מסגד אל אקצא והמסגד הקדוש (במכה שבסעודיה) ועד שיצאו צבאותיהם מכל ארצות האיסלאם" (אלקודס אלערבי, פברואר 1998). הראשונות להיפגע, על פי פסק הלכה זה, היו מטרות אמריקאיות באזור. פסק ההלכה נועד לאושש את קבוצות הג'יהאד האיסלאמיות, שמעמדן התערער מאוד במדינות העולם הערבי.

לאחר מלחמת אפגניסטאן נגד הסובייטים, בסוף שנות השמונים, הפכו כעשרת אלפים "ערבים אפגנים" (מתנדבים ערבים שלחמו בחזית אפגניסטאן) למחוסרי עבודה. בהנהגתו ובהדרכתו של בן לאדן, הקימו אותם "מובטלים" רשת חשאית של פעילים חמושים במספר רב של ארצות. היעד הראשון של אותה רשת היתה אלג'יריה. המטרה היתה לנצל את המצב הפוליטי הבלתי יציב במדינה זו. מאז סוף 1991 נשלטה אלג'יר על ידי הצבא, אשר תפס את השלטון בהפיכה נגד המפלגה שזכתה בבחירות באותה שנה - "חזית ההצלה האיסלאמית".

בסתיו 1996 הכריזה "הקבוצה האיסלאמית המזוינת" (GIA), הכפופה לבן לאדן, על ג'יהאד נגד הצבא האלג'ירי ונגד כוח ההגנה הכפרי (מליציות שהוקמו על ידי הצבא למאבק בלוחמי הג'יהאד). בעימות בין אנשי הקבוצה האיסלאמית לבין הצבא, נהרגו ונטבחו על ידי שני הצדדים מאות אלפי מוסלמים חפים מפשע. מעגל הדמים של רצח אזרחים נמשך עד סתיו 1997, כאשר "חזית ההצלה האיסלאמית" הכריזה על הפסקת אש. "הקבוצה האיסלאמית המזוינת" סרבה לקבל את הפסקת האש והמשיכה בפעולות הטרור. בכך היא התבודדה, והמאיסה את עצמה על ההמונים האלג'ירים.

גורלן של קבוצות הג'יהאד במצרים, שנקטו בטקטיקה דומה, לא היה שונה. כל ניסיונותיהם להפיל את המשטר באמצעות פעולות טרור נכשלו. בתחילה הופנו מאמציהן לאישים בשלטון. לדוגמא, ניסיון להתנקש בחייו של שר הפנים, חסן אל אלפי, באוגוסט 1993, ושל ראש הממשלה, עאטף סודקי, בנובמבר אותה שנה. בשלב השני הופנו מעשי הטרור נגד תיירים. התנקשויות רצחניות בלב לבה של קהיר ובאתרי תיירות אחרים, גרמו נזק קשה לכלכלה בה התיירות היא מקור עיקרי למטבע חוץ.

פעולות הטרור כוונו גם נגד הקופטים (מיעוט נוצרי במצרים), בניסיון לעורר עוינות בין דתית, ולחזק על ידי כך את השפעת הג'יהאד. הציבור המצרי הפנה, ברובו הגדול, עורף לקבוצות קיצוניות אלו. דווקא האסכולה האיסלאמית המתונה, החותרת לברית עם השלטון, זכתה לאחיזה בקרב העם המצרי. פעילי התנועות האיסלאמיות המתונות מהווים חלק חשוב מהעילית הכלכלית המצרית, ומחזיקים במשרות רבות באדמיניסטרציה הממשלתית, במוסדות הדת, באוניברסיטאות, באיגודים המקצועיים ובעמותות. באמצעות משרות אלה הם קשורים, במישרין או בעקיפין, לשלטון. מטבע הדברים זוכים פעילים אלה להשפעה רבה בקרב ההמונים, ובכך מבודדים את קבוצות הג'יהאד ולא מאפשרים להן למוטט את המערכת השלטונית.

את המכה הקשה ביותר ספג הזרם הג'יהאדי בסודאן. המהפך נגד שייח' חסן תוראבי, שהושם בשנת 1999 במעצר בית, ביטא את השינוי העמוק שעבר השלטון בארץ זו. שייח' חסן תוראבי נחשב, עד למעצרו, לאיש החזק בסודאן. ב1989- הוא עמד מאחורי ההפיכה הצבאית של הגנרל עומר בשיר נגד הממשלה הדמוקרטית של סודאן. בעצה אחת עם תוראבי הזמין המשטר הסודאני את אוסאמה בן לאדן להתארח בארצו. אולם, באמצע שנות התשעים שינה הגנרל עומר בשיר את טעמו והחל להתקרב למערב. כתוצאה מכך, ובעקבות לחץ אמריקאי ישיר, סולק בן לאדן מסודאן בשנת 1996. בשנת 1999 הושם תוראבי עצמו במעצר בית. במקביל איפשר המשטר פתיחת משרדים של סוכנות הביון האמריקאית על אדמת סודאן.

גם הניסיון לכפות את התפיסה הג'יהאדית מחוץ לעולם הערבי, לא זכה להצלחה יתרה. ההישגים שהושגו, כביכול, על ידי לוחמי הג'יהאד, בבלקאן (בבוסניה ואחר כך בקוסובו), לא היו תוצאה של יכולת צבאית מפוארת. הם בטאו את השותפות בין האינטרס של המערב והאינטרס של הקבוצות האיסלאמיות. שותפות זו התבססה על השאיפה לצמצם את ההשפעה של רוסיה, על ידי פירוק הפדרציה היוגוסלבית. שותפות זו התבטאה, בין השאר, בשיתוף פעולה נדיר בין ממשלת רבין ובין התנועה האיסלאמית בישראל, שהביא בשנת 1993 לקליטת עשרות פליטים מוסלמים מבוסניה במדינה (כאשר אנשי התנועה האיסלאמית נוכחו לדעת כי ה"פליטים" הם בלונדינים חילונים, פגה התלהבותם, ובסופו של דבר נקלטו הבוסנים בקיבוצים).

בעשור שחלף בין 1990 לשנת 2000 עבר אזור הבלקנים תהליך, שאין לו כל קשר לשחרור. איש לא התעניין בגורלם של עמי יוגוסלביה לאחר המלחמה. הם נשארו תחת שליטה של כוחות נאט"ו, ומדינותיהן מנוהלות ישירות על ידי חברות הברית האירופאיות.

קבוצות הג'יהאד נחלו מפלה גם באזור צ'צ'ניה ודגאסטאן בדרום רוסיה. כאן פעלו המוג'הדין על פי קריאה של ארה"ב, שניסתה להבטיח את שליטתה על האזור סביב הים הכספי העשיר במרבצי נפט וגז. בניגוד לבוסניה וקוסובו, לא הצליחו המורדים הצ'צ'נים להתקדם, למרות התמיכה האמריקאית. ההתנגדות הנחרצת של רוסיה בהנהגת ולאדימיר פוטין, העמידה בזירה גורם חדש.

מאז התפוררותה היתה רוסיה בת ברית הדוקה של ארה"ב. למרות המדיניות התוקפנית האמריקאית בהנהגת ביל קלינטון, ולמרות קריעת חלקים מאזור ההשפעה שלה, שמרה רוסיה תחת בוריס ילצין על עמדה פסיבית. ריסוקה של הפדרציה היוגוסלבית, בת בריתה ההיסטורית, לא נתקל בשום תגובה מצד רוסיה. אולם, הפסיביות הזאת נעלמה כאשר התקרבה מלאכת הקיצוץ האמריקאית לאזור הקווקז בדרום רוסיה.

ילצין נאלץ להתפטר לאחר שלא יכול היה, בשל לחצים פנימיים, לקבל את התביעה האמריקאית החד משמעית, להתיר כניסה של כוחות בין לאומיים לצ'צ'ניה. מחליפו פוטין, פתח במסע תוקפני לחיסול המורדים הצ'צ'נים. נישא על גלי ההתלהבות הלאומנית, הצליח פוטין לזכות בתמיכה של העם הרוסי, שחש מושפל מירידת קרנה של רוסיה בעולם. לשיא הפופולריות זכה פוטין, כאשר כבש את בירת חבל צ'צ'ניה, גרוזני, והרס אותה עד היסוד.

האיסלאם הקיצוני נכשל גם באזור אחר. במאי 1999 ניהל הצבא הפקיסטאני, בתאום עם הטליבאן וקבוצות הג'יהאד של בן לאדן, מתקפה בחבל קשמיר שבהודו. מתקפה זו הסתיימה בתבוסה צורבת. הסיבה לתבוסה היתה נעוצה בשינוי במדיניות האמריקאית באזור. את המדיניות המסורתית של תמיכה בפקיסטאן נגד הודו, החליף הנשיא קלינטון, בעמידה לצדה של הודו. החלפת בני הברית של ארה"ב באזור, יצרה מרירות ותסיסה ברחוב הפקיסטאני ובשורות הצבא. הנשיא הפרו אמריקאי, נוואז אל שריף, אשר התנגד להרפתקה הצבאית בקשמיר, הודח. במקומו עלה לשלטון הגנרל פרווז מושארף, שנקט מדיניות לאומנית קיצונית ביחס להודו ולקשמיר, ודחה כל הסדר מדיני.

קבוצות הג'יהאד, אם כן, בראשותו של אוסאמה בן לאדן, ספגו תבוסה אחר תבוסה בכל החזיתות. מתקפת הטרור על אדמת ארה"ב היתה תוצאה של המבוי הסתום אליו הן נקלעו. הן קיוו להחזיר לעצמן את היוקרה ע"י פעולה ראוותנית קיצונית, שתזרז את העימות והגאולה.

מבצע יום הדין

ההתעוררות האיסלאמית לא התקדמה בקצב לו קיווה בן לאדן. אלא שבמקביל, היתה גם נסיגה ביוקרה של ארה"ב ובמעמדה בעולם הערבי והמוסלמי. הזעם העממי ברחוב המוסלמי קיבל ביטוי בולט באוקטובר 2000, ביציאה המונית לרחובות לתמיכה באינתיפאדה הפלסטינית. בן לאדן לא התעלם מכך. הוא הבין כי מדובר באנרגיות שאינן מופנות נגד ארה"ב בלבד אלא נגד המשטרים הערבים הקשורים אליה, ובראשם מצרים וסעודיה.

הפגנות המוניות פרצו בכל העולם הערבי, כולל מדינות המפרץ, וגם בקרב האוכלוסיה הערבית בתוך ישראל. ההתנגדות לארה"ב התרכזה סביב שלושה צירים:
1. התמיכה החד צדדית של ארה"ב בישראל בעימות עם הפלסטינים.
2. משטר הסנקציות שהוטל על עיראק.
3. העדפה של הודו בסכסוך מול פקיסטאן. אבל הרקע היה ללא ספק קשור למציאות הכלכלית הקשה של אבטלה, עוני ופיגור.

על רקע של מציאות נפיצה זו, נוצרה ברחוב הערבי והמוסלמי דעת קהל, שהקשתה על המשטרים לקיים יחסי ידידות גלויים עם ארה"ב ולהגן על מדיניותה. עם פרוץ האינתיפאדה הפלסטינית, הזדרזו המשטרים הערביים לכנס ועידת פיסגה ערבית - הראשונה מאז מלחמת המפרץ - כדי להדוף את גלי הביקורת על חוסר המעש שלהם. שינוי הקו שבצעו המשטרים הערביים בהמשך, לא נועד אלא להציל את עורם. מצרים ומדינות המפרץ, שקשרו במשך שנות התשעים יחסים דיפלומטיים וכלכליים עם ישראל, ותמכו בכניעה הפלסטינית בהסכם אוסלו, החלו להשתמש בתעמולה בוטה נגד ישראל וארה"ב.

מסע התעמולה נמשך כשנה. הוא הקיף את רוב העיתונות ורשתות הלווין הערביות. מסע זה מילא תפקיד חשוב בהתעוררות גל רגשות עממי של הזדהות עם האינתיפאדה הפלסטינית. בדעת הקהל הערבית נוצר רושם, כאילו אנו ניצבים על ספה של מלחמה כוללת נגד "היהודים והצלבנים".

נסיגת ישראל מדרום לבנון במאי 2000, תחת הלחץ הצבאי של חזבאללה, ופעולות ההתאבדות של ארגונים איסלאמיים פנטיים בתוך ישראל, הגבירו את התחושה שרגע ההכרעה מתקרב. האיסלאם זוהה כרעיון המסוגל להוביל את תומכיו ומאמיניו לנצחון על אויביו. בסערת האמונה נשכחו יחסי הכוחות הריאליים, שנטו בצורה משמעותית לטובת ארה"ב ובני בריתה באזור.

אולם יש לקחת בחשבון הבדל יסודי בין פעולות הטרור בניו יורק וושינגטון, ובין המאבק של חזבאללה וחמאס. האחרונות מקפידות שלא לפגוע באינטרס האמריקאי, ופועלות בתוך מסגרת פוליטית ולאומית מוגדרת. תנועת חזבאללה פועלת בתאום מלא עם סוריה ואיראן, ושואבת את הלגיטימיות שלה מהחוק הבין לאומי. חמאס אינה חורגת מהקוים האדומים, אותם קובעת הרשות הפלסטינית. לא אחת בעבר נעצרו על ידי הרשות מנהיגי החמאס ותומכיו, כאשר חרגו מ"המותר".

התקפת הטרור על ארה"ב לא נועדה לשחרר אדמה כבושה או להשיג מטרה מוגדרת כלשהי. היא כוונה ליצור איזון אסטרטגי "בין עולם האיסלאם המזרחי, ובין עולם הכפירה המערבי". השאלה היא מה המסגרת המדריכה את בן לאדן, מה הם הקווים האדומים שלו, וכיצד הוא מעז לזום פעולה בעלת אופי אסטרטגי, שמעצמות גדולות לא העזו מעולם לבצע?

בן לאדן התחשב בנתונים שעמדו מולו ושקל את צעדיו, אלא ששיקוליו לטווח הארוך היו מוטעים. הזכרנו כי אפגניסטאן מעניקה לפקיסטאן עומק אסטרטגי בעימות מול הודו. בן לאדן הפך את פקיסטאן לעומק האסטרטגי שלו במלחמת הג'יהאד נגד ארה"ב "הצלבנית".

לניסוי הגרעיני שביצעה פקיסטאן בסוף מאי 1998, היתה השפעה עמוקה על התנועות הפונדמנטליסטיות ועל המדינות המוסלמיות באזור. סעודיה היתה בין המתלהבות הראשיות למה שזכה לשם "הפצצה האיסלאמית". התלהבותה הרבה נבעה מכך שמתנגדותיה העיקריות של סעודיה, עיראק ואיראן, כבר פיתחו נשק גרעיני.

בן לאדן וארגונו חיכו להזדמנות כדי להכריז על ג'יהאד נגד ארה"ב. ההפיכה בפקיסטאן ב12.10.99-, בראשות הגנרל פרווז מושארף, היתה עבורם אישור להתקרבות שעת המתקפה. הגנרל מושארף הוא שהנהיג, מאחורי גבו של הנשיא נאווז שריף, את הפעילות האינטנסיבית של צבא פקיסטאן וארגוני הג'יהאד בקשמיר. מטרתו היתה לטרפד את ההסכם המדיני עם הודו בנוגע לקשמיר, אליו חתר הנשיא. כמו כל ראשי הצבא הפקיסטאני חשש מושארף שהסדר עם הודו יפגע במעמדו המרכזי של הצבא במדינה. הצבא הפקיסטאני שואב את כוחו והשפעתו על חיי המדינה משילוב מוזר בין חילות מודרניים לבין אידאולוגיה מוסלמית קיצונית, שמכוונת נגד האויבים הכופרים, הודו וארה"ב.

מדי שנה ב- 28 במאי, חוגגת פקיסטאן את "יום אלתכביר" (יום הגדולה), שהוא יום הניסוי הגרעיני הראשון שבוצע על ידי מדינה איסלאמית. בחגיגה שנערכה בשנת 2000, הכריז שר המדע הפקיסטאני, עטא אלרחמן: "אנו משתחווים לפני האל הכל יכול, שהחזיר לפקיסטאן את גדולתה ב28- במאי 1998".

סמיע אל חאק, ראש מפלגת "ג'מעיית עולמא אל איסלאם" וחבר הפרלמנט בפקיסטאן, נתן פסק הלכה בו קבע כי יש לפתוח בג'יהאד נגד כל ממשלה בפקיסטאן אשר תחתום על הסכם למניעת ניסויים גרעיניים. בנוסף לתפקידו הפוליטי, משמש סמיע אל חאק כמנהל של אחד מבתי הספר הדתיים באזור פשוואר, וידוע כתומך נלהב של בן לאדן. רבים מתלמידיו הצטרפו לטליבאן בתום לימודיהם.

דו"ח של סוכנות הידיעות הצרפתית (נובמבר 1998) מציין כי: "רבים מהפעילים האיסלאמיים רוצים שפקיסטאן תמשיך לפתח את הנשק הגרעיני, כגורם הרתעה רב עוצמה מול האויב ההודי, וכאמצעי מאזן של יחסי הכוחות בין העולם האיסלאמי והמערב".

הניסויים הגרעיניים בפקיסטאן, נתפסו על ידי גורמים איסלאמיים קיצוניים, כמתנת שמים. האל העניק להם פצצה גרעינית כדי שיעשו בה שימוש. הפצצה הפקיסטאנית תשים קץ למזימתו של המערב לשלול מהמוסלמים את הכוח האטומי, אותו השיגו כל התרבויות באסיה, אירופה ואמריקה.

את היחס המועדף שהעניקה ארה"ב להודו כמעצמה אטומית, השווה בן לאדן להעדפת ישראל על הפלסטינים. עמדתו בנושא הגרעיני זיכתה אותו באוזן קשבת בשורות הצבא הפקיסטאני. בן לאדן, שנשען על מגמות אלו, זכה לאהדה גורפת בדעת הקהל הערבית.

סעודיה - החוליה החלשה

קשה להתמודד עם תופעת בן לאדן, מבלי להתעמק ביחסים המסובכים הקושרים את ארה"ב לסעודיה. כבר עמדנו על התפקיד המרכזי שמלאה סעודיה במימון פעולת המוג'אהדין האפגאניים, יחד עם סוכנות הביון האמריקאית סי.אי.איי. אלא שעם חלוף הזמן החל להיווצר ניגוד אינטרסים בין סעודיה ובין ארה"ב.

כתבה שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" ב8.2.99-, לאחר ההפצצה האמריקאית על בסיסיו של בן לאדן באפגניסטאן ועל מפעל התרופות בסודאן, מצביעה על סדקים ביחסים בין שתי המדינות. ההפצצות באו כתגובה על פיצוץ שגרירויות ארה"ב בניירובי ובדאר אלסלאם באוגוסט 1998. ראש הסי. אי. איי. , ג'ורג' טנט, מצוטט בכתבה, כמי שהזהיר את הקונגרס האמריקאי מפני האפשרות שבן לאדן עומד לתקוף את ארה"ב "בכל רגע". עוד צויין בכתבה כי "בן לאדן נהנה מתמיכה פוליטית רחבה בקרב בני הברית של ארה"ב". ועוד מבהיר ה"ניו יורק טיימס": "על פי הערכתם של מקורות אמריקאים בכירים, בן לאדן זוכה לתמיכה כספית ופוליטית מנסיכי המשפחה המלכותית הסעודית. זאת, למרות שהוא מצהיר כי מטרתו היא להפיל את המלוכה. כן תומכים בו אישים בעלי השפעה ומוסדות פיננסיים בכווית ובקטר, מדינות בהן יש נוכחות מאסיבית של הצבא האמריקאי".

וושינגטון לא היתה עיוורת לחומרת המצב. הספקות באשר ליחס הכפול של סעודיה לארה"ב גברו מאז הפיצוץ בבסיס האמריקאי באזור ח'ובר שבסעודיה ב25.6.96-. בפיצוץ נהרגו 19 אנשי צבא אמריקאים. השלטון הסעודי סירב לשתף פעולה עם האמריקאים בחקירת נסיבות הארוע. למעשה, הסעודים עשו כל שביכולתם, כדי להסתיר מהאמריקאים מידע וכדי למנוע מהם להגיע לראיות.

נכון לסוף שנת 2001, חמש שנים אחרי,, נשאר הפיגוע בח'ובר בגדר תעלומה. איש לא הועמד למשפט. ראש האף. בי. איי., לואיס פרייה, תאר את הקשיים בהם נתקל בחקירת הפיגוע: "מכונית השברולט בה השתמשו מבצעי ההתקפה נמצאה בתחילת יולי 1996 (ימים ספורים אחרי הפיגוע). לחוקרים האמריקאים ניתנה אפשרות לבדוק אותה רק שישה חודשים מאוחר יותר, וגם זאת רק בשל התערבות של גורמים בצמרת".

סעודיה ניסתה ליצור את הרושם, כי מאחורי הפיגוע עומדים גורמים שיעים הנתמכים על ידי איראן. גירסה זו לא שכנעה את האמריקאים. בתכנית "אכת'ר מן ראי" (עמדות שונות) של רשת הטלוויזיה "אלג'זירה" ששודרה ב-6.7.01, בהשתתפות נציגים מסעודיה ואיראן, נחשפו מספר עובדות חשובות בעניין הפיצוץ בח'ובר. ד"ר סעד אל פקיה, ראש "אל חרכה אל אסלמיה ללאסלאח" (התנועה האסלמית למען רפורמה) בסעודיה, אמר בשיחה טלפונית לתכנית "יש להיות ברורים. קבוצה של ששה מוסלמים סונים נעצרה בקשר לפיגוע באל ח'ובר. הקשר שלהם לפיגוע הוכח בפועל. ששת העצורים, ואדם נוסף מאזור איחסא (שם של מחוז בסעודיה), אינם העצורים היחידים בפרשה. מאות נוספים נעצרו אחרי הפיגוע בפעולה מקיפה, שכללה כל מי שנחשב לתומך או שהיה לו קשר כלשהו למלחמה באפגינסטאן".

ד"ר אל פקיה הסביר מדוע מנעה סעודיה כל התערבות אמריקאית בחקירה: "אם יוכח קשר בין קבוצה זו או אחרת, בפיגועים בריאד ובח'ובר, לבן לאדן, פירוש הדבר כי יש כאן קבוצה סונית מקומית, המתנגדת למשטר ומאיימת על יציבותו. החשש מחשיפת עובדה זו, הביא את השלטונות הסעודיים להטיל את האשמה על האופוזיציה השיעית".

מנחה התכנית, סאמי חדאד, הוסיף: "באוקטובר 1998 מסרה סוכנות הידיעות הצרפתית ידיעה ממקור במשרד הפנים הסעודי, לפיה הסיבה לגירוש נציג הטליבאן מסעודיה, היתה המחסה שנתנה ממשלת הטליבאן למבוקשים בפיגוע בח'ובר". סגן עורך "אל שרק אל אווסט", מוחמד עוואם, שהשתתף בתוכנית, אישר את הטענה וציין כי "אין להוציא מכולל חשבון שאחד המבוקשים נמצא באפגניסטאן".

כיצד השפיע הפיגוע בח'ובר על היחסים עם ארה"ב? התשובה המדוייקת ביותר ניתנה על ידי פקיד אמריקאי בכיר, שאמר "סעודיה הפכה ליישות בלתי ברורה עד כדי כך שהסי. אי. איי החליט לערוך לגביה חקירה יוצאת דופן, מהסוג שסוכנות הביון מבצעת לגבי מדינות עוינות כמו רוסיה, סין, איראן, עיראק וקוריאה הצפונית. סיבת החקירה היא הצורך לוודא מהן הסכנות הנשקפות לשלטון שם".

תוצאות חקירת הסי.אי. איי. לגבי הסיבות שמנעו את הבאת האחראים על הפיגוע לדין, לא פורסמו. ניתן לנחש שארה"ב גילתה כי משקלה הפוליטי של האופוזיציה למשטר הסעודי הולך וגדל. אולי התברר לה גם כי קיימת התנגדות רחבת היקף לנוכחות הצבאית האמריקאית על אדמת סעודיה. אם עשו החוקרים של הסי. אי. איי. את עבודתם נאמנה הם גילו, ללא ספק, כי האופוזיציה למשטר ניזונה מהדרדרות מסוכנת במצב הכלכלי והחברתי. מרירות הציבור הולכת וגוברת, נוכח השחיתות שפשתה במשפחת המלוכה, המנהלת אורח חיים ראוותני ובזבזני, בזמן שבני העם סובלים מאבטלה ומחסור.

אין בידינו מידע על תוצאות החקירה האמריקאית, אך ברור מה הוחלט לעשות בעקבות האירועים - לשתוק. נראה שבאותו זמן הגיעו הסעודים להבנות עם הטליבאן ועם בן לאדן. הבנות אלו כללו הפסקת הפעילות על אדמת סעודיה, כאשר בתמורה תמשיך סעודיה לתמוך בבן לאדן, ותמנע את העמדתם לדין של מבצעי הפיגוע בח'ובר. אין ראיות חותכות לקיומה של עסקה כזו, אולם העובדות בשטח הצביעו על הפסקת הפיגועים על אדמת סעודיה (עד לפיצוץ האחרון בח'ובר, בראשית אוקטובר 2001, לאחר הפיגועים בארה"ב). המשטר הסעודי המשיך לשמור על איפול מוחלט לגבי הפיגוע בח'ובר, והקשרים עם אנשי בן לאדן המשיכו.

הפיגועים בארה"ב שמו קץ להססנות האמריקאית. מאמר המערכת של "ניו יורק טיימס" מה-25.9.01 קרא לממשל הסעודי "לשתף פעולה עם המודיעין האמריקאי כדי לעקור מהשורש את קבוצות הטרור אשר נמצאות על אדמת סעודיה ואת מקורותיהן הכספיים". קריאה זו היתה מעין הודאה אמריקאית במה שלא ניתן יותר להכחישו - סעודיה נותנת מחסה וגיבוי לקבוצות האיסלאם הקיצוני, ונמנעת מלהיכנס עמן לעימות מחשש לגורל המשטר הניצב על כרעי תרנגולת.

העובדה ששנים עשר ממבצעי פעולות ההתאבדות בארה"ב היו ממוצא סעודי, היא בעלת השלכות חמורות למשטר בסעודיה. השלטונות הסעודים ניסו לטשטש עובדה זו בטענה שהשמות שפורסמו אינם מדויקים. מעיתונאים אמריקאים נמנעה כל אפשרות להכנס לסעודיה כדי לברר פרטים נוספים. למרות נסיונות האיפול, ידוע בוודאות כי רוב מבצעי הפעולה הסעודים מוצאם מהאזור העני "עסיר" (בדרום סעודיה על גבול תימן), בו חיים מספר שבטים הידועים בהתנגדותם למשטר.

עתה נקלעה הממלכה הסעודית למבוי סתום ביחסיה עם התנועות האיסלאמיות. הראשון לשלם על כך מחיר היה ראש שרותי המודיעין, הנסיך תורכי אלפייסל, שפוטר ממשרתו. אלפייסל נחשב לארכיטקט של היחסים בין סעודיה לתנועות האיסלאמיות, שהחלו בהקמת הברית עם האפגנים נגד בריה"מ, ונמשכו במסלולם ההרסני עד ההתקפות הקשות על ארה"ב .

שלוש שנים לפני ההתקפה על ארה"ב פרסם "לה מונד דיפלומטיק" (גליון אוקטובר 1998) ניתוח שקבע כי: "השיטה הסעודית, הנשענת על ברית בין האיסלאם הפונדמנטליסטי השמרני ובין המערב, נכשלה כישלון חרוץ. הבעיה של וושינגטון היא שאין לה אסטרטגיה פוליטית חלופית כלפי העולם האיסלאמי. סעודיה עצמה ניצבת בפני דרך ללא מוצא. הנסיך תורכי מגלם את הכישלון של המשבר, כאשר מחד הוא תומך נלהב של ארה"ב, ומאידך הוא תומך של התנועות האיסלאמיות מהזרם הסוני הרדיקלי וביניהן הטליבאן. וכך נמצאת סעודיה בסתירה בלתי אפשרית: היא מוציאה כספים רבים למימון רשתות איסלאמיות, אשר מצדן, נקעה נפשן מנסיכי הפטרו-דולארים, והן מאמינות כי המשטר הסעודי יהיה קרוב יותר לרוח האיסלאם, אם תסולק ממנו משפחת סעוד השלטת".

אמריקה ללא ברירות

לא קל להבין מה הברירה העומדת בפני ארה"ב ביחס אפגניסטן, אולי משום שאין לה כל ברירה. מסיבה זו נדחתה התגובה הצבאית האמריקאית כמעט בחודש ימים. גם היום, לאחר תחילת המתקפה האמריקאית, קשה להגדיר מהן מטרות המלחמה וכיצד להעריך את הצלחתה או כשלונה. אין ספק שהכרזת מלחמה והזזת נושאות מטוסים וחילות, כדי לתפוס אדם אחד וכמה מעוזריו המתחבאים במערות בהרים, היא מוזרה. מלחמה זו לא תפתור את "הבעיה האפגאנית", שהחלה עוד לפני כניסת הצבא האדום לאפגניסטאן, והסתבכה עוד יותר לאחר תבוסתו.

המלחמה הזו נכפתה על ארה"ב. בן לאדן ואפגניסטאן לא נכללו כלל בסדר היום האמריקאי. רבים מהארגונים והאנשים שסומנו כטרוריסטים מבוקשים לאחר המתקפה של ה11- בספטמבר, היו מוכרים לממשל האמריקאי מזה זמן רב, ופעלו בארה"ב ובאירופה ללא כל הפרעה. אנשים הידועים כמקורבים לבן לאדן, למשל, לחלקם מחכה גזר דין מוות במצרים, השיגו מקלט מדיני בבריטניה שם הם עוסקים בפעילות תקשורתית ומנהלים רשת כספים עניפה.

טרם הפגיעה הקטלנית בתאומים, ארה"ב לא ראתה ברצח של מאות אלפי אזרחים אלג'יראים, או בהתנקשות בחיי תיירים במצרים, בעיה המצדיקה פסילה של אותן קבוצות קיצוניות, או לפחות סיווגן כמפירות זכויות אדם, שיש לרסנן.

מי שעקב אחר מדיניות החוץ של ארה"ב לפני ה-11 בספטמבר, יכול היה להבחין כי היא היתה מכוונת כל כולה נגד רוסיה. ארה"ב רואה ברוסיה מעצמה גרעינית המתחרה עימה על ההשפעה באזורים חיוניים במרכז אירופה, בים הכספי ובאזור המפרץ. לא בן לאדן, אלא מדינות שהוגדרו כמדינות טרור (rogue states) כמו איראן, עיראק וקוריאה הצפונית, סומנו כאויב העיקרי של ארה"ב, בטענה שהן מאיימות על ביטחונה. היוזמה האסטרטגית העיקרית של הנשיא בוש היתה ביטול הסכם פריסת הטילים הבליסטיים, והגברת המאמצים לבניית מערכת הגנה נגד טילים, כדי להבטיח את עליונות ארה"ב על רוסיה. המתקפה על ארה"ב שינתה, אם כן, את המפה הפוליטית.

מאמר ב"ניו יורק טיימס" ב-27.9.01 חושף חלק זעיר מרשת הקורים שטוותה ארה"ב מסביב לרוסיה: "רוסיה זכתה לפיצוי על נכונותה לסייע לתגובה הצבאית האמריקאית באפגניסטאן. לראשונה הודתה ארה"ב שארגון "אל-קעידה" מילא תפקיד בהסתה למרד העקוב מדם בצ'צ'ניה, הנמצאת בתחום הריבונות הרוסית". עמדתה החדשה של ארה"ב מבטאת שינוי חד ביחס לרוסיה. רק לפני מספר חודשים, במהלך מסע הבחירות שלו, איים בוש למנוע מרוסיה סיוע כספי בגלל התקפותיה על צ'צ'ניה. בראיון לטלוויזיה בפברואר 2000, אמר בוש ביותר משמץ של איום: "הברנש הזה פוטין, אשר הפך לנשיא זמני, הגיע לשלטון בגלל הדרך בה טיפל בבעיה הצ'צ'נית, דרך שאינה מקובלת על המדינות האיסלאמיות".

מדוע נזכרה ארה"ב דווקא עכשיו להודות בתפקיד שמילא בן לאדן בהתקוממות העקובה מדם בצ'צ'ניה? התשובה לכך פשוטה. בן לאדן מילא את תפקיד האויב המישני בעוד שאת מקום האויב הראשי תפסה רוסיה. האמריקאים ראו במלחמת צ'צ'ניה אמצעי לערעור ההשפעה הרוסית באזור הקווקז העשיר בנפט.

הסיוע שנתנה ארה"ב לטליבאן באפגניסטאן נבע מאותה ראייה אסטרטגית. תפקיד הטליבאן היה להבטיח דריסת רגל אמריקאית בשלושת המדינות המוסלמיות השוכנות לחוף הים הכספי העשיר בנפט, ונמצאות תחת השפעת רוסיה: אוזבקיסטאן, טג'יקיסטאן ותורכמניסטאן. ארה"ב העדיפה את משטר הטליבאן בשל כפיפותו המוחלטת לפקיסטאן. האלטרנטיבה לטליבאן, הידועה בכינוי "הברית הצפונית" בהנהגת ברהאן א-דין רבאני הטג'יקי, ודוסתום האוזבקי, היתה לצנינים בעיני ארה"ב משום שהיא נתמכה ע"י רוסיה ואיראן.

למרות מלחמתה העכשווית נגד הטליבאן, ולמרות שארה"ב עשויה להשתמש ב"ברית הצפונית" כמנוף להפלת הטליבאן, אין "הברית הצפונית" בעל ברית אסטרטגי של וושינגטון. ארה"ב גם איננה מעוניינת ליצור אנטגוניזם עם בני בריתה המסורים בפקיסטאן ובסעודיה. עמדה זו של ארה"ב, למשל, הביאה למהפך בעמדת איראן. לאחר שכבר הודיעה על תמיכתה בקריאה האמריקאית להפיל את הטליבאן, הצטרפה איראן, באופן מפתיע, לראשי המתנגדים להתערבות הצבאית האמריקאית.

האמריקאים נחושים בדעתם - יש לחסל את בן לאדן ולייצב את המשטר באפגניסטאן, מבלי לערער את שווי המשקל האזורי. אם תצליח ארה"ב במשימתה זו, היא תמשיך את מסע הצלב שלה לשחרור מקורות הנפט "הקדושים" בים הכספי, תוך ניסיון לצרף לשורותיה מדינות נוספות כמו גרוזיה, אשר יעזרו לה להפיץ את הבשורה.

המלחמה והשפל הכלכלי העולמי

שורשי "המלחמה הראשונה של המאה ה21-" במלחמות שארה"ב ניהלה בשנות התשעים של המאה הקודמת נגד עיראק, ואח"כ נגד יוגוסלביה. למלחמות האלו יש מכנה משותף אחד - כולן מנוהלות נגד מדינות שאינן מסוגלות להתנגד לארה"ב, לא צבאית ולא כלכלית. המשותף למערכות צבאיות אלה, שהסתתרו תחת כותרות נאורות כמו הגנה על קבוצות אתניות, זכויות אדם, או אושיות הדמוקרטיה, היתה מטרה אחת בלבד - השלטת סדר עולמי חדש תחת פיקודה המוחלט של ארה"ב. התוצאה הטרגית של אותן מלחמות היתה מספר עצום של קורבנות, הרס של מדינות וערעור המבנה הכלכלי והפוליטי העולמי.

יצירתה של בעיה מבנית עולמית זו הוסברה בעיתון "לה מונד דיפלומטיק" (יוני 1999): "מלחמות האזרחים במדינות המתפתחות לא פסקו עם סיום המלחמה הקרה, אלא החריפו. מאז נפילת חומת ברלין ב1989- פרצו בהן יותר מ23- מלחמות אזרחים, בהם השתתפו יותר מ50- קבוצות מזוינות. כתוצאה מעימותים אלה צמחו ישויות המתאפיינות באנרכיה מוחלטת (chaotic entities), כמו אפגניסטאן ושטחי הרשות הפלסטינית, שנדחפה למצב זה כתוצאה מהסכם אוסלו אותו ניסתה ארה"ב לכפות על הפלסטינים".

הבעיה המבנית המסוכנת היא תוצאה של המשטר הכלכלי העולמי המשרת את החברות התעשייתיות הגדולות, ובראשן חברות הנפט. מאז 1997 הולך העולם ושוקע במשבר כלכלי, אשר גורם נזקים ישירים למדינות בעלות כלכלה בינונית, כמו ברזיל, ארגנטינה ו"הנמרים" של מזרח אסיה, ועוד יותר למדינות עניות דוגמת מצרים. הכעס העממי האדיר המופנה נגד ארה"ב נובע בעיקרו מהחורבן שזרע הסדר העולמי החדש. מיליוני בני אדם ברחבי כדור הארץ נזרקו אל מחוץ למעגל הכלכלה החדשה, ונותרו ללא פרנסה וללא עתיד.

הצורך להשתמש באמצעי המלחמה כדי לכפות הגמוניה מהווה הצהרה שהמשטר הקפיטליסטי העולמי צועד לקראת התמוטטות. האנרכיה השולטת במדינות החלשות, היתה הסנונית הראשונה. אולם, מזה שנתיים הולך המשבר הכלכלי ופוגע גם במרכזים התעשייתיים הגדולים. יפן, אירופה ואף ארה"ב עצמה עוברות מיתון עמוק. פיצוץ מרכז הסחר העולמי והפנטגון, סמל העוצמה המערבית, מהווה מעין הצהרה שהמחלה הממארת לא תישאר תחומה בגבולות אפריקה, אסיה או אמריקה הלטינית, אלא תפגע בעמוד השדרה של המשטר הקפיטליסטי.

האנרכיה אינה יודעת גבולות. הטכנולוגיה החדישה ואמצעי התחבורה המהירים שמציעה הגלובליזציה, ביטלו את הגבולות ואיחדו את העולם. למרות ששרתו את החברות הרב לאומיות על חשבון העמים העניים, הם שימשו כחרב פיפיות. בין היתר הם אפשרו ל19- פונדמנטליסטים קיצוניים ללמוד טיס ולפגוע בלב המבצר האמריקאי.

המתקפה על ארה"ב היא אזהרה שהעולם נותר ללא הנהגה והאנרכיה אך תגבר. כמו כן, העדר ציר עולמי אלטרנטיבי, מעמיד בפנינו סכנה חסרת תקדים. את זרעי הפורענות ניתן היה לראות בסדקים שנתגלעו בברית הבינלאומית שנלחמה בעיראק. המדינות שהשתתפו בה בעשור הקודם חלוקות היום עם ארה"ב על התפיסה שניתן לפתור את הבעיה בכוח. הן חוששות להפוך בעצמן מטרה לזעם העולם העני, ולגלגל את האנרכיה לתוך ביתן.

האנרכיה הגוברת עלולה להוביל אותנו למלחמה עולמית, שסכנתה הפכה למוחשית יותר לאחר מתקפת הטרור על ארה"ב. בוש מיהר להכריז מלחמה וגרר אחריו את אירופה. אולם, האויב העומד מולם הוא ישות חמקמקה. לא מדובר רק בכמה לוחמי טליבאן שמרדו בנותנת חסותם האמריקאית. האויב האמיתי הוא האנרכיה המוחלטת שיצרה ארה"ב במו ידיה, שרק תתעצם במלחמה הקרובה. המשבר הכלכלי מחדד את ניגודי האינטרסים בין המדינות המשפיעות. המלחמה האמיתית אינה זאת שמתנהלת בין בן לאדן וארה"ב, העולה עליו בכוחה עשרות מונים. הסכסוכים המסוכנים באמת מתנהלים כאשר נשק גרעיני קיים כאיום. כך למשל סכסוכים בין סין וטיוואן, הודו ופקיסטאן, וכן ארה"ב ורוסיה. לכך יש להוסיף מגמות פשיסטיות באירופה שנציגיהן באיטליה ובאוסטריה כבר נמצאים בעמדות שלטון.

העולם שבו אנו חיים אבד את הצפון. בן לאדן ואנשיו רק הזכירו לנו עד כמה הרחקנו לכת. לא, העולם אינו מאוחד, והטרור אינו בעייתו הראשית. אנו חסרים היום את האמצעים, את הפרוגרמה, ואפילו את הכוונה לרפא את המחלה החמורה ביותר שידעה האנושות בתולדותיה - מגפת העוני הנובעת מתשוקה שאינה יודעת גבול לצבירת רווח על חשבון הזולת.

אחרית דבר

שבוע לאחר פעולות ההתאבדות הראוותניות, פרסם השבועון הבריטי "ניו סטייטסמן (New Statesman) המקורב למפלגת הלייבור השלטת, מאמר מערכת בעל חשיבות מיוחדת. נאמר בו כי: " עם התמוטטות הגוש הקומוניסטי בשנות התשעים, השתנתה גישת הקפיטליזם והמדינות המתועשות החלו לייצא אל מחוץ לגבולותיהן את הבעיות שהקפיטליזם גרם להן. בעולם שבו למדינה אחת יש את מונופול השליטה, מוצאות עצמן המדינות העניות ללא כל תמיכה שיכולה לשפר את מצבן. העובדה שיש בעולם רק מעצמה אחת, צמצמה את אפשרותן לפנות לגורם שני במצב שבו המעצמה הראשונה מסרבת לעזור".

המסקנה בהמשך המאמר: "אתם יכולים להיות בטוחים, שלו היתה בריה"מ קיימת ככוח מרתיע, לא היינו מגיעים למשבר חובות ביותר מ50- מדינות ... מותה של בריה"מ שלל מהעולם גם משהו פחות מוחשי: לא בדיוק תקווה, אולי, אבל התחושה של אלטרנטיבה, של אפשרות".

ברור שאוסאמה בן לאדן וחבורתו רחוקים מהבנת קביעות אלו. כאשר קראו למוסלמים לצאת לג'יהאד נגד הבסיסים הצבאיים האמריקאים על אדמת סעודיה, נגד המצור על עיראק ונגד דיכוי העם הפלסטיני, שכחו הוא וחבריו שהם עצמם נושאים באחריות ישירה לנוכחות כוחות אמריקאים במפרץ.

שהרי אם לא כן, מה ההסבר לכך, שעד נפילת בריה"מ לא יכלו האמריקאים להניח את כף רגלם באזור? מה ההסבר לכך, שבמשך 40 שנה לא הופגזו ערי בירה בטילים בליסטיים? מה הסיבה לכך שהעם הפלסטיני נאלץ לקבל הסכם כניעה? מי היה מעלה על הדעת שמדינות ערב יתייצבו לצד ארה"ב במלחמה נגד עיראק, וישמטו מידם את קלף המלחמה נגד ישראל?

האמת היא, ששעה שהעם הפלסטיני נלחם נגד ישראל בלבנון, וזכה לתמיכת בריה"מ, העניק בן לאדן בעזרת סעודיה, מתנה לאמריקה באפגניסטאן. במקום להגן על העמים המדוכאים הוא היה עסוק בהנחתת מכה על בעלת בריתם. לו באמת רצו המתנדבים הערבים באפגניסטאן להקריב את עצמם, הם יכלו ללכת לביירות הנצורה, שהיתה זקוקה לסולידריות ערבית כאוויר לנשימה. אולם המלחמה בביירות, שלא כמו באפגניסטאן, התנהלה נגד האימפריאליזם האמריקאי, דבר שלא תאם את תפישתם. בן לאדן "ניצח" את הקומוניזם, אולם היה זה ניצחון פירוס, אשר פתח את תקופת ה"סדר העולמי החדש", שראשון קורבנותיו היה העם הפלסטיני.

עמי העולם כולו ולא רק העם הפלסטיני, משלמים את מחיר כישלונו של ההישג הגדול ביותר בתולדות האנושות, הקמת המשטרים הסוציאליסטים במאה ה-20. האבסורד הוא שגם המשטר הקפיטליסטי משלם את מחיר הכישלון הזה. התמוטטות בריה"מ שהבטיחה את היציבות הפוליטית והכלכלית של מדינות רבות בעולם, הפילה את האחריות לכאוס הקיים באותן מדינות על כתפי ארה"ב. בעיותיה הפנימיות של ארה"ב הוחרפו עד כדי איבוד שליטה על המתחולל סביבה.

אולם, בעיית העולם היום איננה נוכחותה של מעצמת על יחידה, השולטת בהתאם לאינטרסים שלה, אלא העדר אופוזיציה פוליטית מאורגנת ומשמעותית בתוך אותה מעצמה. ארה"ב מתהדרת בהיותה מעוז של דמוקרטיה, בעוד שבפועל היא חיה תחת משטר רודני, השולט בתקשורת ובתרבות, ומתנהל ללא ביקורת ממשית.

התוצאה הישירה של העדר אופוזיציה פוליטית עממית בתוך ארה"ב, היא התגברות המגמות הקיצוניות בעולם. בשעה שהאמריקאים הסתגרו בתוך עצמם ונהנו מ"אורח החיים האמריקאי", הדרדר שאר העולם אל פי התהום. אין זה פלא שהעמים העניים, ובתוכם העמים האיסלאמיים, טיפחו שנאה תהומית לארה"ב. האדישות שהפגינה כלפי אסונותיהם של אחרים, והחופש שלקחה לעצמה בניצול העולם להבטחת רמת החיים של אזרחיה, העמידו את ארה"ב במוקד המאבק. דבר זה מחייב את העם האמריקאי לנקוט עמדה ולקחת על עצמו את האחריות להציע אלטרנטיבה למשטר הקיים.

לא במקרה התחילה התנועה נגד הגלובליזציה בסיאטל ב1999-. היתה זו, ללא ספק, התחלה חיובית מאוד בכוון של בניית אלטרנטיבה. אלא שפעולות ההתאבדות האחרונות תפסו את התנועה נגד הגלובליזציה בלתי מוכנה. חוסר בשלותה התבטא בהעדר פרוגרמה פוליטית אנטי קפיטליסטית ברורה.

האירועים האחרונים יצרו הזדמנות פז עבור התנועות העממיות במדינות התעשייתיות ובמיוחד בארה"ב, להחזיר את הפוליטיקה לסדר היום הציבורי. על ההמונים בארה"ב ובייחוד על מעמד הפועלים והאגודים המקצועיים להציב מצע חדש כדי לחסום את דרכן של המגמות הריאקציוניות, ההופכות את האנרכיה למגיפה עולמית.

אנו כמרכסיסטים משקיעים מאמצים רבים כדי להבין את הסתירות והאינטרסים של המשטר הקפיטליסטי ונאבקים להפלתו. אולם אין אנו רואים בפעולות הרפתקניות או במעשי התאבדות מצע למימוש המטרה הקשה הזאת. הדרך שלנו היא דרך ארוכה, הדורשת אורך רוח ועבודה עקשנית. מטרתנו לשכנע את ההמונים ולארגנם במסגרת מפלגות פוליטיות, עד אשר יוכלו לממש את זכותם הדמוקרטית לשלוט על גורלם.

הפוליטיקה צריכה לחזור לסדר היום הציבורי, לא כמטרה בפני עצמה, אלא כאמצעי להחזיר את המשאבים החברתיים לידי החברה. משאבים אלה צריכים להיות מחולקים בצורה שוויונית בין כל העמים, עד אשר ירגיש כל אחד מהם כחלק מהחברה האנושית. אם לא נעשה זאת, מה שראינו ב11- בספטמבר, עלול להיות הקדמה לשורה של אסונות אנושיים, שיותירו את העולם על עברי פי פחת. בין סוציאליזם לברבריות אין אלטרנטיבה שלישית - על העולם לבחור אם חפץ חיים הוא אם לא.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה