תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 16.06.11

העולם הערבי

שורשיה של המהפכה הסורית

שורשיו של "האביב הערבי" המתחולל כיום, נטועים בשנת 2000, שנה של אירועים היסטוריים המהווים קיצן של תקופות. הנסיגה הישראלית מלבנון ביוני 2000 היתה, ללא ספק, ציון דרך. 25 שנות כיבוש ישראלי, וניסיון לקבוע את גורלה של לבנון, מיצו את עצמם. באותו חודש ממש, נפטר הרודן הכול יכול של סוריה, חאפז אל-אסד. תוך 4 חודשים, באוקטובר, פרצה האינתיפאדה הפלסטינית השנייה, שביטאה את מותו של הסכם אוסלו, ואף שינתה לחלוטין את היחסים בין ישראל ואזרחיה הערבים, לאחר ש- 13 מהם נורו במהלך הפגנות הזדהות סוערות עם אחיהם הפלסטינים.

הנסיגה מלבנון נתפסה בזמנו בישראל כניצחון של חזבאללה, אשר הסב לצבא הישראלי בלבנון אבדות קשות ביותר באמצעות מלחמת גרילה, אבדות שהובילו לגל מחאה רחב, אשר שכנע בסופו של דבר את ממשלת ברק לסגת מלבנון. מעצבי דעת הקהל בישראל ייחסו את התפרצות האינתיפאדה השנייה לניצחון זה של חזבאללה, אשר הפיח רוח במפרשיהם של החמאס והארגונים הרדיקליים.

אלא שתאור זה הינו חד צדדי בעליל, משום שהנסיגה הישראלית משכה את השטיח מתחת לרגלי אל-אסד בלבנון. יש לזכור, כי כאשר ממשלת רבין נכנסה לדרום לבנון בשנת 1976, היא יצרה את רצועת הביטחון בתאום עם משטרו של חאפז אל-אסד, אשר נכנס ללבנון כדי לדכא את אש"ף שאיים להשתלט על המדינה. כך שם אל-אסד קץ למלחמת האזרחים שהתחוללה שם מאז 1975.

עם מותו של חאפז אל-אסד ביוני 2000, החלו להתפתח שני תהליכים מקבילים. בלבנון גברו הקולות הקוראים לסיום הנוכחות הסורית. בעוד שבסוריה התעוררו ציפיות לכך שמותו של הרודן יחולל שינוי פוליטי וחברתי בתוך המדינה. רבים השלו את עצמם וקיוו שעלייתו של בשאר אל-אסד, הצעיר בן ה- 34, בוגר האוניברסיטה המערבית, אשר לא צמח מתוך הצבא, מבשרת שינוי. מצד שני, העובדה שבשאר ירש את השלטון, בתהליך המתאים יותר לשושלת מלכותית מאשר לרפובליקה, העלתה מלכתחילה ספקות רבים בדבר יכולתו ונכונותו לחולל רפורמות.

שנת 2000 היתה, אם כן, שנה של שינויים וציפיות. במצרים דיברו על "אינפיתאח" - פתיחות כלפי המערב, שלום עם ישראל, ואימוץ המודל הקפיטליסטי הניאו ליבראלי כמפתח לרווחתו של העם המצרי. בסוריה, לעומת זאת, היו משוכנעים שהלאומיות הערבית, הסלידה מהמערב ומישראל, הברית עם איראן, וההסתגרות מפני כלכלת השוק, יצילו את האומה הסורית מהניצול הקולוניאליסטי ויחזירו לה את הגאווה הלאומית. אבל למרות השוני האידיאולוגי התוצאה הייתה דומה: העמים הערבים עייפו מאידיאולוגיות וקרסו תחת עול העוני, הפיגור, השחיתות, והדיקטטורה של שירותי הביטחון, שהפכו את חיי האזרחים בשתי המדינות לקשים מנשוא.

באותה שנה התקוממו תושבי הגדה המערבית ועזה נגד הרשות הפלסטינית. הרשות, בעת החתימה על הסכמי אוסלו, הבטיחה הרים וגבעות, בעוד שהמציאות הביאה להתרחבות של ההתנחלויות, סגר על השטחים, אבטלה גבוהה, ובנוסף, שלטון מושחת ומשחית. המחאה העממית תועלה ע"י החמאס והפת"ח לפעולות התאבדות נגד ישראל, שנגמרו בכישלון חרוץ ובסגר קשה מנשוא.

האינתיפאדה הפלסטינית מצדה נתנה פתח להפגנות הזדהות בקהיר, אשר כוונו גם נגד שלטונו של מובארק. בסוריה, באותו זמן ממש, החלו גורמי אופוזיציה להרים את קולם, ולדרוש רפורמות אמיתיות במשטר. בלבנון, ראש הממשלה רפיק אל-חרירי הפך את עורו, והתחיל לפעול בניסיון להשתחרר מחיבוק הדוב הסורי.

הצהרת דמשק

שנת 2005 מהווה ציון דרך בהתפתחות "האביב הערבי". באותה שנה נרצח ראש הממשלה הלבנוני, רפיק אל-חרירי, בעקבות לחץ בינלאומי אדיר על סוריה לסגת מלבנון. תנועה המונית ברחוב הלבנוני דרשה מסוריה להסתלק, ובאפריל 2005 עזב אחרון החיילים הסורים.

באותו זמן הופיעה במצרים במלוא עוצמתה תנועת "כיפאיה", כמחאה נגד ניסיונו של מובארק לחזור על הניסיון הסורי, ולמנות את בנו גמאל כ"יורש" לכס השלטון. בדיעבד ניתן לומר שהתעקשותו של מובראק להוריש את השלטון לגמאל גרמה למפלתו. בתוך סוריה הופיעה, לראשונה, תנועת אופוזיציה, שדרשה באופן פומבי ב"הצהרת דמשק" לשנות את המשטר.

הן "כיפאיה" והן "הצהרת דמשק", שהתמקדו במשטר הפנימי ובבעיות החברתיות, שינו באופן רדיקלי את השיח הציבורי המסורתי ששלט ברחוב הערבי עד אז, שיח שעסק בשאלת התמיכה באמריקה וישראל או ההתנגדות להן.

"הצהרת דמשק" לא השאירה כל ספק לגבי כוונותיה, כאשר פתחה כך: "סוריה נמצאת בצומת דרכים...המונופול של השלטון על הכול במשך יותר מ- 30 שנה, יצר משטר ריכוזי, טוטליטרי וכיתתי, אשר גרם לאדישות של האזרחים כלפי החיים הפוליטיים...להתמוטטות כלכלית, להתחדדות המשברים ולבידוד, עקב הגישה ההרסנית, קצרת הראות וההרפתקנית של המשטר באזור, ובמיוחד בלבנון".

בהמשך מגדירה ההצהרה את יסודות הרפורמה הדרושה: היא מכירה בעובדה שהרפורמה חייבת להיות הדרגתית, ולבטא דיאלוג בין המשטר והאופוזיציה. הדרישות גם הן ברורות, ובראשן הקביעה שאין לשום מפלגה זכות לשלטון יחיד, וכן הדרישה לאמץ משטר דמוקרטי, לקיים בחירות חופשיות, לכונן חוקה חדשה שתבטיח שוויון בפני החוק, להבטיח את חופש הביטוי, לבטל את חוקי החרום והמעצרים הפוליטיים, ולהעניק חופש התאגדות מקצועית.

הארגונים והאישים החתומים על ההצהרה הם דמויות מוכרות בסוריה ובעולם הערבי. הם כוללים את הסופר מישל כילו, את חבר הפרלמנט לשעבר ריאד סיף, ואת השופט לשעבר היית'ם אל-מאלח. חשיבותה של ההצהרה נבעה מהיותה סורית אותנטית. החתומים לא פעלו בתמיכת ארה"ב או בעידודה, אלא היו אנשי ציבור סורים, שהעיזו להמרות את פיו של הדיקטטור, ולשלם את המחיר. ואכן, התגובה לא איחרה לבוא. מישל כילו הואשם בפגיעה במורל, ובהאשמות מגוחכות נוספות, והושלך לכלא למספר שנים, יחד עם חבריו.

הדרישות שהועלו בהצהרת דמשק ב- 2005 הפכו כיום לפרוגראמה הפוליטית של המהפכה הסורית. כמו במצרים, המעטים אשר התגברו על מחסום הפחד, הפכו תוך חמש שנים למיליונים, המזעזעים את המשטר ודורשים את הפלתו. אטימות המשטר, וחוסר נכונותו לעשות שינויים מינימאליים, החריפו את המצב בסוריה, בדומה למה שקרה במצרים ובתוניס. אש המהפכה, שהוצתה בעיירה סורית נידחת בשם דרעה, התפשטה תוך זמן קצר לכל פינות המדינה.

איזה מין משטר שולט בסוריה

לומר שבסוריה לא חלו שינויים יהיה לחטוא לאמת, אלא שמדובר בשינויים שרק הרעו את המצב והביאו לפיצוץ. עלייתו של בשאר אל-אסד לוותה בסילוק הגווארדיה הוותיקה שליוותה את אביו במשך שלושים שנה. סגן הנשיא, עבד אל-חלים ח'דאם, האיש ששלט בלבנון והתעשר באמצעות שותפויות עם רפיק אל-חרירי והסעודים, פרש לאופוזיציה. במקומו קידם בשאר את אנשי משפחתו לתפקידים מרכזיים, הן במישור הפוליטי, והן במישור הביטחוני. השינוי השני שהביא בשאר היה לפתוח את השוק הסורי ל"מודרניזציה", שממנה נהנה בן דודו מצד אימו, רמי מח'לוף, אשר הקים את חברת הסלולר "סיריה טל".

כך הפכה הרפובליקה הערבית הסורית לחברה פרטית של משפחת אסד. רמי מח'לוף חולש על חברת ההחזקות. בן דוד אחר מצד האבא, ד'ו אל-הימה שאליש, שולט על חברה קבלנית אדירה שבונה תשתיות על בסיס מכרזים תפורים. סביבם יש אנשי עסקים המקבלים זיכיונות שונים, כאשר המשטר דואג להעדר תחרות. ה"סוציאליזם" הסורי מגן על סוריה מפני הקפיטליזם, אבל פועל לטובתה של משפחת אל-אסד והמקורבים לה. הוא גם מונע היווצרות מוקדי כוח כלכליים מתחרים שיכולים לאתגר את המשטר.

אולם, אין די בכוח כלכלי. בשאר אל-אסד ירש מאביו מנגנון בטחון ששייך גם הוא למשפחה. אחיו, מאהר אל-אסד, שולט בדיביזיה הרביעית האחראית על בטחון המשטר, וזורע הרס ומוות ברחבי סוריה, בדרעה, ראסתן, חומס, ג'יסר אל-שאגור, מע'רה אל-נעמאן, תל אל-קלח, ועוד זרועו נטויה. מנגנוני ביטחון נוספים ניתנו בידי בני דודים ומקורבים, אף הם ממשפחות מח'לוף ושאליש.

המשפחה לא שולטת לבד. למרות שהיא דוגלת בערביות, ומזהירה מפני עדתיות, היא נשענת על העדה העלאווית, המהווה 10% מכלל האוכלוסייה, ומרוכזת באזור לטקיה שבצפון מערב המדינה. רוב תפקידי הפיקוד בצבא ובזרועות הביטחון מרוכזים בידיה, כך שהנאמנות השבטית מחליפה את הנאמנות הלאומית, המשפחה שולטת בעדה, והעדה שולטת במדינה. הנאמנות היא למשטר מפלגת הבעת', שבראשה עומדים בשאר אל-אסד ומשפחתו. סעיף בחוקה מעניק למפלגה את תפקיד "המנהיג", וכך מבטיח המשטר את בטחונו ואת הישארותו עד קץ הימים. סוריה לא זקוקה לדמוקרטיה, כי השליטים יודעים הכי טוב מה טוב לעם.

הסאגה לא מסתיימת כאן. הממשלה הסורית מהווה את המעסיק הגדול ביותר, ומשלמת ל- 2 מיליון פקידים בין 200 ל- 300 דולר בחודש. ברור שכל מי שרוצה "טובה" מהמשטר חייב להיות חבר במפלגת הבעת', ומאחר והפקידות אינה מסוגלת לחיות ממשכורות כל כך נמוכות, "הבקשיש" הופך לסוג של השלמת הכנסה. סוריה נמצאת במקום גבוה בסולם המדינות המושחתות, והיא עוברת אפילו את מצרים. פקידי המדינה הופכים בעל כורחם לשותפים של משפחת אל-אסד בעושק העם, שנאלץ לשלם שוחד עבור כל רישיון, נייר רשמי, וכל פנייה לרשויות.

לצד אלה קיימת קואליציה של מפלגות שלטון, ביניהן המפלגה הקומוניסטית הסורית, איגוד הסופרים הערבים, תחנות שידור, אמנים ועיתונאים, שתכליתה להפיץ את האידיאולוגיה הרשמית, לשבח ולהלל את בשאר בכל הזדמנות, ולשכנע את העם הסורי שהוא חי בגן עדן עלי אדמות, וכי כל צרותיו נובעות מהאימפריאליזם ומישראל, וכל שינוי בשלטון יגרום לקולוניאליזם ולהתפרקות סוריה לעדות.

במציאות, מיליוני חקלאים נאלצו להגר עקב בצורת שפגעה באזורים הכפריים. הם מצטופפים סביב הערים, בבתים שנבנו ללא רישיון, ושיעורם בסוריה מגיע ל- 50%. שירותים כמו מים, חשמל, חינוך ובריאות קשים להשגה, מה שהפך את סוריה לחבית חומר נפץ חברתית. כמו בכל מדינות ערב, הפכה האבטלה, ובמיוחד בקרב צעירים משכילים, לפצצה חברתית מתקתקת. כך זה התחיל בתוניס, שם הפך מוחמד בועזיזי, הסטודנט המובטל, שביטא את הייאוש של החברה הערבית מהמשטרים הרודים בהם, לניצוץ שהבעיר את המהפכה.

מהפכה אוטנטית ולא מיובאת

לא אמריקה עמדה מאחורי הפלתו של בן עלי התוניסאי, ולא ישראל עמדה מאחורי הפלתו של מובארק. וגם בסוריה, האחראי היחיד למהפכה המתחוללת בסוריה הוא המשטר של בשאר אל-אסד ולא אחר. הוא יצר את העוני, העשיר את משפחתו על חשבון העם, ומיאן לעשות כל שינוי שיקל על אזרחיו. כמו אביו לפניו, בשאר אל-אסד לא מרחם על איש. המהפכה הסורית היא חלק מהמהפכה הערבית. היא נוצרה באותה חממה, היא מילאה את אותן הדרישות, והיא משתמשת באותם אמצעים - מאבק אזרחי לא אלים, אשר יפיל את המשטר במוקדם או במאוחר.

בשאר אל-אסד מסרב להכיר במציאות. הוא מצייר תסריט סוריאליסטי, הגורס כי בסוריה אין מהפכה, אלא אנרכיה שזורעים אלפי פרובוקאטורים הממומנים ע"י סעודיה, לבנון וישראל. לטענתו, המשטר מכיר בקיומם של עיוותים ושל שחיתות, והוא מתקן אותם. הוא הודיע על ביטול חוקי החרום, על שחרור אסירים, על הצורך בדיאלוג, על רפורמות פוליטיות, הוא החליף את ראש הממשלה, ובכך, לטענתו, הוא נענה לדרישות המפגינים, ואין עוד צורך להפגין. לשיטתו, העם יכול לחזור הביתה ולסמוך על "חברת אסד בע"מ" שתדאג לנתיניה. 40 שנות שלטון מוכיחות כי המשטר מבטיח ומקיים, גם אם זה ייקח עוד 40 שנה, כאשר בנו של בשאר יירש את השלטון, לאחר מות אביו בשיבה טובה.

במציאות, המשטר שאיבד כל רסן, טובח בחפים מפשע. יש המשווים את המצב לטבח בחמה בשנת 1982, אלא שהמצב שונה לחלוטין. ההתנגדות אינה מתרכזת בעיר אחת. היא מקיפה את כל המדינה. מאהר אל-אסד עובר מעיר לעיר, ומפציץ, שורף שדות, הורס בתים, יורה באנשים, הופך את בתי ספר ומגרשי כדורגל למרכזי מעצר ענקיים, ולא בוחל בקברי אחים בהם הוא טומן משפחות שלמות. הבדל נוסף הוא, שהפעם הטבח מצולם ומתועד. למרות האיסור על כניסת עיתונות עצמאית, התמונות והדיווחים זורמים, ודווקא משום שהם נעשים בסתר, האמת העירומה קשה לעיכול וזוועתית.

ויש עוד הבדל גדול בין חמה של 1982 ומה שמתרחש היום. אז הציתו את אש המרד האחים המוסלמים, היום אלו נערי הרשת החברתית. האחים המוסלמים הניפו את דגל "האסלאם הוא הפתרון". היום הדגל הוא "דמוקרטיה וצדק חברתי" - הסיסמא שאיחדה את מצרים ותוניס, והפילה את המשטרים שם. לאזרחים הסורים היום אין מה להפסיד. הטרור שהופעל נגדם, ההשפלה, חוסר המוצא והעדר עתיד מקוממים אותם. למשטר אין מה להציע. האנטי אימפריאליזם שלו הפך לסיסמא נבובה בשירות המיעוט השולט. סוריה שבורה, הכלכלה הפסיקה לתפקד, והמשטר הפך לאויב העם.

אין למשטר הזה כל סיכוי לשרוד. ככל שהוא מעמיק את הדיכוי, כך הוא מאבד את הלגיטימיות בעיני מעמד הביניים החי בדמשק ובחלב, שפחד לאבד את המעט שהמשטר נתן. אלא שהיום העם הסורי נמלט על נפשו, והמשטר עומד ערום וחשוף, ומסרב להיענות לדרישת העם. "הצהרת דמשק" הפכה לנחלת הכלל, מאחר ו- 5 השנים שעברו מאז, וחודשים ספורים של התקוממות, שכנעו את העם שהדרך לדמוקרטיה לא תעבור דרך דיאלוג עם בשאר, אלא דרך הפלתו. "העם רוצה את הפלת המשטר" היא סיסמת המהפכה, והמאבק כיום הוא - או בשאר או העם. אין דרך אחרת.

הדוגמא המצרית היא אשר מבטיחה את ניצחונה של המהפכה הסורית. המצרים עשו זאת, והם מתקדמים אל עבר דמוקרטיה. יש מאבקים פוליטיים קשים, הפגנות פועלים וניסיונות להשתיק אותם, דמוקרטים שמפגינים נגד הצבא והאחים המוסלמים, פונדמנטליסטים שתוקפים קופטים, אבל גלגלי ההיסטוריה ממשיכים לנוע קדימה, ומצרים לא תחזור להיות מה שהיתה לפני ה- 25 בינואר. לסוריה יש למה לשאוף. איש לא חלם שהעם המצרי הפטליסט יקום נגד פרעה, אך הוא עשה זאת, והוא דוחף את העמים הערבים ללכת בעקבותיו. העם הסורי הולך בדרכו, הוא רוצה להיכנס להיסטוריה, ואין בכוחם של הטנקים למנוע זאת ממנו.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה