תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 15.08.11

מלחמת מעמדות

בקצב הקונצנזוס: שמאל-ימין-שמאל

עכשיו, כאשר נוצרה הזדמנות לשנות את המשוואה, ולחשוף את אופיו השוביניסטי והנצלני של הימין, נאחזים מנהיגי המחאה בסיסמא "לא ימין ולא שמאל", מתעטפים בדגל, ומצדיעים להמנון הלאומי כמו אחרון האוהדים של בית"ר ירושלים.

המסר הפוליטי של תנועת המחאה הולך ומתבהר, או אולי הולך ומתקדר, תלוי בעין המתבונן. דוברה הראשי של המחאה ומנהיג הסטודנטים, איציק שמולי, דואג לשגר את המסר פעם אחרי פעם, עד שהוא נהפך למנטרה: "אנחנו לא שמאל, אנחנו לא ימין!". הא-פוליטיות כביכול, של שמולי, לא מונעת ממנו להרים דגל ישראל גדול מעל כל במה, כדי להוכיח כי אנחנו העם, אנחנו ישראל, אנחנו כ-ו-ל-ם, ולברך את תל אביב, עפולה וטייבה, באותה נשימה שהוא מברך גם את אריאל. גוש של יהודים וערבים ש"מסרבים להיות אויבים" צעד בשבת האחרונה בהפגנה בעפולה, וגם מולו שמולי נופף בדגל ישראל, בשירת התקווה וגם באריאל המוחרמת. עכשיו הכל מובן, מה שמאחד אותנו הוא הפטריוטיזם - כלומר, המדינה נגנבה מאתנו, ואנחנו דורשים להחזירה לנו.


איציק שמולי בהפגנת ה-300,000 בת"א. צילום צילה זאלט

שמולי הפך להיות הדובר של מעמד הביניים, אותו מעמד המתנדנד בין בורגנות קפיטליסטית ומעמד הפועלים, ונשחק תדיר במאבק העצום בין ההון ובין העבודה. זהו אותו מעמד שנושא עיניו לעשירים ומבקש להידמות להם, ונזהר כל הזמן שלא לצנוח אל תהום הפועלים. להיות פועל עבורו הוא כשלון. זהו מעמד משכיל, אינדיבידואליסט, שאפתני ושונא בינוניות. בימים טובים הוא יודע ליהנות מהפריחה הכלכלית ובז לבטלנים החרדים, הערבים והעניים; בימים רעים הוא זועם על "הטייקונים" שמסמלים עבורו את שורש כל הרע, ומתחיל לפתח סימפטיה לעניים.

מעמד הביניים הוא "הקרבן" של השיטה; הוא נושא בנטל המיסים, והוא עושה כמובן מילואים. כן, מעמד הביניים הוא מאוד פטריוטי, אולי המעמד הפטריוטי ביותר. הנה תראו, הטייקונים מעבירים את כספם לחו"ל, כדי לעשות שם את הרווחים הגדולים. לטייקונים אין מולדת, המולדת עבורם היא כל מקום שבו ניתן להרחיב בו את העסקים. הפועל, לעומת זאת, אינו נושא בנטל, משום שהוא לא מגיע לסף המס, ויחסו למדינה מעורב תמיד בתחושה שהוא "נדפק".

כך יוצא שמעמד הביניים הוא היחיד שמתייצב לדגל. כפי שאמר אהוד ברק: "הוא יעזוב את האוהל כדי להלחם", גם אם המלחמה אינה כשרה, ובסיומה ידאג להדיח את המצביא האחראי למחדל. על כן, מעמד הביניים הוא המשפיע והמשמיע, וכל פוליטיקאי מפוכח, יעשה הכל כדי לזכות בתמיכתו.
צריך לזכור, שההיסטוריה של מעמד הביניים בעייתית ואפילו מפחידה. בשנות השלושים האפלות בגרמניה, היה זה מעמד הביניים שנעמד נגד הקפיטליסטים הגדולים, האחראים לשפל הכלכלי; אבל גם נגד הפועלים והבולשביקים - שניהם הואשמו, כמובן, בהיותם יהודים, והתוצאה הנוראה ידועה לכל.

בארה"ב, השכילה מדינת הרווחה לטפח את מעמד הביניים, שבכוחו לקבוע את פני הממשל. לא לחינם פונה אליו הנשיא אובמה בכל דרך, ומנסה לשדל אותו ללא הצלחה. כמו בגרמניה, גם מעמד הביניים האמריקאי שונא את הטייקונים, שגרמו למשבר הכלכלי ולהידרדרות מעמדו; אבל בעיקר הוא שונא שחורים, לטינים ומוסלמים, כפי שמסתבר מהאג'נדה הימנית של תנועת "מסיבת התה", ההולכת וצוברת כוח. מעמד הביניים האמריקאי אינו אוהב את הדמוקרטיה, הוא שואף לפרק את הממשל, ובסופו של דבר יחפש לעצמו איש חזק שיעשה סדר במדינה.

בניסיון לשוות לתנועת המחאה אופי כלל ארצי, ולהפכה לתנועה של כ-ו-ל-נ-ו, החליטו מנהיגי המחאה לצאת מ"הבועה" התל אביבית השבעה, ולהעביר את ההפגנות אל הפריפריה. נודה על האמת, ההיענות שם הייתה דלה. תושבי עפולה, באר שבע, בית שאן, נצרת, טייבה ואפילו יפו, לא התגייסו בהמוניהם. אולי משום שהם מרגישים סבון בפה, כאילו מישהו מנסה לגייס אותם למען מטרה לא שלהם.

תושבי הפריפריה רואים עצמם, ובצדק, כקורבנות האמיתיים של השיטה. הם אלה שעובדים 12 שעות ביום בעבודה מפרכת - על ההגה, בחממה, במפעל, באתרי הבנייה או במרכולים - שמאפשרת להם לחזור הביתה בסוף החודש עם 6,000 ₪ בממוצע. ולמרות שמעמד הביניים שונא את הטייקונים, הפועלים בפריפריה הם אלה שעובדים בשבילם, ועל גבם נצבר ההון האדיר שלהם שבאמצעותו נקנתה המדינה, וזאת מבלי שהם יזכו אפילו בבדל של כבוד.

כבר יותר מעשרים שנה שהפריפריה מתייבשת - שם אין חינוך, אין תרבות, אין בריאות, אין תחבורה, ובעיקר אין עבודה מכובדת. בפריפריה מוקמים מפעלים על ידי משקיעים שזוכים לסיוע כספי מהמדינה, כדי לספק מקומות עבודה. אבל, מאחר והמשקיע "עושה טובה" ו"מקריב" את האינטרסים שלו ממניעים לאומיים, הפועלים נדרשים להסתפק בשכר מינימום. דב לאוטמן עצמו, המפזר היום עצות לכל עבר, העביר את מתפרות דלתא למצרים ולירדן, והפך בכך, בהינף יד, עשרות אלפי נשים דרוזיות וערביות למובטלות. ולאוטמן אינו לבד. אחרים נדדו אף רחוק יותר, עד לסין. ולכן הפועלים מרגישים מרומים, והם סקפטיים לגבי האפשרות של שינוי.

דוברי תנועת המחאה מכריזים השכם והערב כי מעמד הביניים, שנהנה עד כה מפירות כלכלת השוק והוא עדיין מאמין בה, הוא הקרבן העיקרי, והוא זה שנושא בנטל. בכך הם יוצרים במו פיהם אי אמון ותסכול. הפועלים חוששים, שהשינוי אליו מכוונים מנהיגי המחאה מיועד להיטיב עם תל אביב, וישאיר את הפריפריה פעם נוספת, עם הפירורים בלבד.

צריך לזכור, שהניכור בין הפריפריה למעמד הביניים, ימיו כימי המדינה. כבר בימיה הראשונים המדינה, סבלו עיירות הפיתוח ושכונות העוני מנחת זרועו של מעמד הביניים שהתגלם אז בדמותה של "תנועת העבודה" - מפא"י, ההסתדרות, הקיבוצים - שיצרו שכבה פריבילגיונית, אשר התעלמה ממצוקת הפריפריה ועוררה עליה את זעמה. הימין הלאומי, ולאחר מכן החרדים, ידעו לנצל היטב את המצוקה, וניהלו מערכת של שטיפת מוח, שלימדה את הפועלים לשנוא את האשכנזים "הבוגדים, אוהבי הערבים". עכשיו, כאשר נוצרה הזדמנות לשנות את המשוואה, ולחשוף את אופיו השוביניסטי והנצלני של הימין, נאחזים מנהיגי המחאה בסיסמא "לא ימין ולא שמאל", מתעטפים בדגל, ומצדיעים להמנון הלאומי כמו אחרון האוהדים של בית"ר ירושלים.

הכיבוש אכן פילג את העם בין ימין ושמאל. הוא יצר אג'נדה לאומנית, שאפשרה לממשלה הקיצונית וההזויה של ביבי לחמוק מהבעיות החברתיות המעיקות על כלל האזרחים. הפרוגראמה החברתית הכוללת, שמעמידה היום תנועת המחאה, היא נכונה. אבל להתעטף בדגל ולטשטש את הקווים בין ימין לשמאל, לערבב בין מתנחלים קיצוניים לבין כלל האזרחים, בין גזענות ושוויון, בין שלום ומלחמה - אין טעות גדולה מזו. אלה הם נושאים קיומיים שכל חברה מתוקנת השואפת לצדק חברתי, תהיה חייבת להתמודד איתם.


הפגנת ה-300,000, תל אביב. צילום צילה זאלט

במקום להעמיד פרוגראמה ברורה; במקום לדחוף למהפכה תודעתית שתקשור צדק חברתי עם שלום צודק; מדינת רווחה עם מדינה המשתלבת במזרח התיכון החדש; צדק חברתי של העובדים בישראל עם צדק חברתי של העובדים המצריים, הסוריים, התימנים, והפלסטינים; במקום לקשור בין כל אלה, מנסים מנהיגי המחאה לקשור את העובדים לאידיאולוגיה מבולבלת, לדרך לא ברורה, בחסות הדגל ואחדות העם. צריך להגיד את האמת: לא תהיה רווחה כל עוד יש מלחמה; לא תהיה רווחה כל עוד אין שוויון.

הגיע הזמן להתוות קווים ברורים. זאת שעתו של השמאל - בישראל, במצרים, בספרד, ואפילו בארה"ב. זה הזמן לחזור ליסודות, ולומר - הקפיטליזם והלאומנות הם אויבי החברה והעובדים. זה הזמן להצביע על האחראים למצב של חוסר שלום והיעדר צדק חברתי. כאשר הגוש היהודי ערבי של מפלגת דע"ם קרא בהפגנה בעפולה "יאללה הביתה!" הצטרפו אליו גם אותם עפולאים מעטים שיצאו להפגין. הם כבר לא מאמינים לביבי, וספק אם ימשיכו לקנות ממנו את סחורתו הפטריוטית, המכסה על שיטתו החברתית הכושלת. אולם, על מנת שנצליח להעמיד אלטרנטיבה אמיתית, עלינו לומר בקול ברור - אנחנו שמאל, ותחת דגלנו נאחד את העובדים היהודים והערבים, למען חברה צודקת ושוויונית.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"הבלוג שלך מעניין וטוב"

מאת שפי
נשלח 16.08.11, 10:57

גם לי מאוד צרם הדגל בידיו של שמולי.

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=11817900

"מהפכה שתגמר בלהפיל את ביבי ולהעלות את ליבני היא מהפכה לריק"

מאת אורית סודרי
נשלח 15.08.11, 23:56

אם המחאה תמשיך להאחז ברעיון שההמונים, באשר הם, יוכלו "לזרום" באופן טבעי לעבר "הצדק, השיוויון והשלום" הוא יגלה שבמקום שהוא יקבע את כיוון המחאה, מישהון אחר יקבע אותו (וזה מה שקורה). לאחר יותר מעשרים שנות הפרטה, ופערי חברתיים שרק גדלים, מארבעים שנות כיבוש ומשישים שנים רוויות מלחמה, הדרך היחידה לצאת מציר הזמן הזה הוא לחתוך פוליטית שמאלה, חברתית (צדק), כלכלית (שיוויון) ופוליטית (שלום). אם הפשרה הזו בבהירות פוליטית תמשך ישנה סכנה שהמחאה החברתית האדירה היום תתמצה בשינוי קוסמטי. בשביל שהליכוד יוחלף בקדימה, או במפלגת "מרכז" אחרת, לא צריך מהפכה ואפילו לא מהפך.

"o"

מאת o
נשלח 15.08.11, 23:49

putting aside the palestinian question for a while is one thing, but insisting on the slogan of 'one people' , the calls for no left or right, and pushing the flag is an attempt of erasing the palestinian question. ben efrat is right to say - there will be no welfare together with war, no welfare without equality.

"הכל נכון אך לחלוטין לא רלוונטי"

מאת אריאל רובינסקי
נשלח 15.08.11, 17:10

בעתיד עוד עשוי להתבהר כי המחאה הנוכחית תרמה יותר לשלום מאשר כל תנועות השלום ביחד , מהסיבה הפשוטה שהיא מציבה את הבעיה החברתית במרכז מעל הסוגיה הבטחונית, ומבחינת מדינתנו מדובר במהפכה. ואם צריך לנופף בכמה דגלים כדי שזה יקרה אז דיינו! טוב הם נוהגים כשמנסים לטשטש בין ימן לשמאל, ברגע שיקשרו בין צדק חברתי לשלום צודק - המחאה תיהפך לנחלת השמאל ותיעלם. לעומת זאת, מהרגע שהסוגיה החברתית תוצב באמת במרכז - עוד נגיע לשלום צודק, כי זה טבעי והגיוני. כל מה שציינת הוא נכון-אך לא רלוונטי, דברת מגרונן של כל תנועות השמאל ותנועות השלום מאז ומעולם, תנועות המעדיפות את "היי מחננו טהור" לעומת היכולת לשנות ולהשיג הישג ממשי. וכאן יש באמת הזדמנות לשינוי.

"בן אפרת עיוור למציאות וממשיך לדבר בשפה הישנה"

מאת יוסף די
נשלח 15.08.11, 16:50

בדיוק כל הדברים המצויינים בכותרת כחסרונות- הן הסיבה להצלחה המבורכת ובלתי צפוייה של המחאה הזאת. אני פעיל ותיק ורדיקלי, שבע מאבקים ומתנגד לגזענות ולאומנות אומר: כן דגל, כן אחדות כן טשטוש הזהויות המסורתיות במאבק הזה כי זה צו השעה. כי אנו בתהליך היסטורי חד פעמי של יציאה לדרך כלכלית חברתית אחרת. ובן אפרת נוקט באותה דרך בה נוקטים מתנגדי המחאה מימין ומהממשלה- לחפש ולהדגיש את המפריד בין כל הקבוצות והמגדרים שפועלים לפתע יחד לשנות את המציאות.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה