תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 16.09.11

מלחמת מעמדות

המחאה והמהפכה

מסמך שהוגש ליום העיון של מפלגת דעם "ממחאה לעשיה פוליטית" בכפר כנא, ב-17.9


הפגנת המיליון, צילום דותן גור אריה.

ב- 14 ביולי נפל דבר. לאחר שנים רבות של שיח ערבי שבת בסלונים סגורים, שבו התלוננו אנשים על מצבה המדרדר של המדינה, ובמקביל דאגו להוציא דרכונים זרים, כל אחד על-פי ארץ מוצאו, קפצה דפני ליף והציבה את הספה שלה בשדרות רוטשילד, ובכך שינתה את השיח הציבורי ועמו את המציאות הפוליטית. מחאת האוהלים היא המחאה הפוליטית ביותר שידעה המדינה. היא לא באה כתגובה למבצע צבאי כושל, אלא נבעה מכשל חברתי חמור, פרי של מדיניות חברתית כלכלית רבת שנים, שהביאה את מעמד הביניים אל סף קריסה. המחאה בטאה אי אמון פוליטי עמוק של הציבור בכנסת על כל מפלגותיה, שכולן נקטו באותה מדיניות בנושאי השלום והכלכלה.

אם בעבר תמך מעמד הביניים במפלגת שינוי הליברלית, הרי עתה יצאו צעירי תל אביב וסחפו את כל המדינה למחאה, שמעמידה על סדר היום בישראל את הצורך בשינוי חברתי שורשי ועמוק. לאור העובדה שאין כיום מפלגה שמסוגלת להכיל את המחאה ולזכות באמון הציבור, בחרו מנהיגי המחאה לבטא את רחשי לבו של הציבור הרחב, והכריזו על התנועה כא-פוליטית ובלתי מפלגתית. מאחר והנהגת המחאה אינה מאמינה בשום מפלגה, היא פונה למי שעומד בראש המשמרת הנוכחית, בנימין נתניהו, ותובעת ממנו להיענות לדרישת העם לצדק חברתי. כדי לשכנע את הממשלה והכנסת שהתנועה אכן נהנית מרוב בציבור, היא קראה למשאל עם, שבו הציבור התבקש להצביע ברגליו. הפגנות הענק החוזרות ונשנות, הוכיחו שלציבור נמאס מהפוליטיקה והפוליטיקאים.

מודעים לעובדה שהימין, המתנחלים והדתיים עדיין מרכיבים את הממשלה, נזהרו מנהיגי המחאה מלנגח אותם, ושמרו על מראית עין ניטראלית. יתר על כן, הנושאים הקיומיים המפלגים את החברה הישראלית - השאלה הפלסטינית, הכיבוש והשלום - הודרו מהמחאה באופן שיטתי. דמויות כמו נועם שליט ושלמה ארצי גויסו כדי לחזק את הקונצנזוס וליצור תחושה שצדק חברתי אינו סותר את הערכים הלאומיים. הנה לדוגמא, המחאה בטאה כמיהה אל העבר, כאשר מנהיגי היישוב התגוררו בדירות צנועות, המדינה הייתה של כולם, הסולידריות החברתית היתה חזקה, ובעיקר, מדינת הרווחה התנהלה בשוויון כלפי אזרחיה היהודים. כך התמקדה המחאה "פנימה", תוך התעלמות מהאחריות של דורשי הצדק החברתי, הווה אומר העם, למתרחש לא רחוק מבתיהם, בשטחים הכבושים.

השיטה שריסקה את העובדים

דפני ליף נולדה לתוך השיטה הכלכלית והפוליטית נגדה היא מוחה. זרעי השיטה נטמנו במהפך הכלכלי שהוביל שמעון פרס יחד עם ראשי הליכוד בשלהי שנת 1985. עם קריסת הקומוניזם בראשית שנות התשעים, שוב לא עמד בפני הקפיטליזם הניאו ליבראלי כל מכשול. שעריה של ישראל נפתחו בפני הגלובליזציה, ייבוא זול של סחורות ופועלים זרים שטף את שוק העבודה, ביחד עם ההפרטה של המפעלים ההסתדרותיים והממשלתיים. התוצאה הייתה מיידית, חצי מהעם טיפס למעלה, והחצי השני הדרדר למטה.

האידיאולוגים של השיטה החדשה עבדו שעות נוספות כדי לשכנע את הציבור ביעילותה וביתרונה על פני השיטה הישנה. ישראל של ההסתדרות ותנובה חילקה את העוגה באופן שווה בין כל האזרחים, ולא היה צריך להתאמץ יותר מדי, כי לא היה לאן להתקדם. ישראל הישנה עודדה "בינוניות", בעוד ישראל המופרטת מעודדת "מצוינות". כך נחצתה ישראל בין מצוינים מוצלחים לבין בינוניים כושלים. המצוינים מצאו עצמם עובדים בהייטק, בשירותים פיננסיים ובתעשיות החדשות, בעוד שהבינוניים נדחקו לשוליים, אל שכר המינימום, אל חברות כוח האדם, ואל קצבאות הביטוח הלאומי.
ישראל המצוינת לא הסתכלה על ישראל הבינונית. מי שלא הצליח, הרגיש אשם על אי הצלחתו, כי ישראל היא מדינת ההזדמנויות השוות. כך נוצרו שתי חברות, מעמד הביניים שלח את הפעוטות לגנים מיוחדים ויקרים, ומי שלא היה לו, נאלץ להסתפק בגנים הרגילים; בתי הספר נחלקו, בין הפרטיים שנועדו למצוינים, והרגילים שנועדו לנכשלים; הרפואה נחלקה לפרטית וציבורית; החינוך העל יסודי הכשיר מצטיינים מקרב בעלי היכולת, ועובדים פשוטים מקרב מעוטי היכולת - השיטה הרחיבה את הפערים ואיתם את מימדי העוני.

רמת החיים של מעמד הביניים עלתה פלאים, הבורסה פרחה, חסכונותיהם של העובדים המועדפים תפחו, מסעות קניות ונסיעות לחו"ל הפכו לחלק מאורח חייהם. אמנם, מדי פעם החרידו איזה מלחמה קטנה, אינתיפאדה או פיגוע את מנוחת המעמד הנהנתן, אך הוא נהג לתת למנהיגיו אור ירוק לטפל בעניין בצורה הרגילה, כלומר בכח ובכמה שיותר כח.

אלא שיום אחד התעורר מעמד הביניים וגילה כי הוא נתון בידיהן של 12 משפחות מונופוליסטיות, הסוחטות אותו ללא רחמים, ועושות בו ובחסכונותיו ככל העולה על רוחן. המחירים עלו, והמשכורות לא הדביקו את יוקר המחיה; הדיור הפך למשימה בלתי אפשרית, וההוצאות על החינוך, הבריאות ומוצרי הצריכה פגעו בכיסו של המעמד הבינוני.

הפוליטיקאים גם הם נפלו בידי הטייקונים, שניצלו את מעמדם כדי להתעשר כמה שיותר מהר. כך קרה שכל צמרת המדינה מצאה את עצמה על ספסל הנאשמים. מהמועמד לרמטכ"ל ועד לנציב מס הכנסה, מהנשיא ועד לראש ממשלה, עבור במועמד למפכ"לות המשטרה, שר אוצר, שר התמ"ת ושורה של פקידים בכירים. אין בנמצא פקיד ממשלתי, איש צבא או שב"כ בדימוס שלא מועסק אצל טייקון. ההון קנה את השלטון, והעם איבד את יכולתו לשנות דרך הקלפי.

אחרי 20 שנות ניאו ליברליזם, גילה מעמד הביניים שלא מספיק להיות מצוין כדי להצליח, וכי ההשכלה לא תמיד מתגמלת. מתי מעט הצליחו להתברג לעבודות הטובות, בשעה שרמת השכר של הרוב הלכה והצטמקה. עם הזמן השתווה מצבו של מעמד הביניים לזה של מעמד הפועלים. ההפרטה של השירותים הציבוריים וההעסקה באמצעות עמותות הפכו את שכר המינימום מהשכר של עובדי מפעלים, נהגים ועובדי בניין, גם לשכרם של מתמחים בבתי חולים, עו"סים, עיתונאים, מורים במכללות, פקידים בבנקים, מרצים זוטרים - כולם חבריהם של דפני ליף ומנהיגי המחאה. רובם אינם מאורגנים באיגוד מקצועי, אינם נהנים מזכויות סוציאליות ומשוללי פנסיה.

ברגע שמעמדן של שכבות הביניים השתווה לזה של הפועלים, הם יצאו להפגין בדרישה לצדק חברתי לכל. אבל אדישותם ארוכת השנים לחלשים, גרמה לכך שהם לא הצליחו לגרור את הפריפריה ואת הפועלים לתוך המחאה.

המשבר הגלובאלי והמחאה

סביב תנועת המחאה מתנהל היום ויכוח עמוק. יש הטוענים שהיא אינה מובילה לשום מקום כי היא מתנזרת מפוליטיקה; יש המבקרים אותה על כך שהיא מעלה רעיון כה רחב עד שלא ניתן לממשו; יש הרואים בה תופעה לאומנית ציונית בגלל שהיא אינה קושרת בין הצדק החברתי והשלום. בקרב האוכלוסייה הערבית גוברים הקולות המסרבים להשתתף במחאה, שנוגעת לדעתם רק ליהודים. רוב רובם של הפועלים אינם מצטרפים למחאה כי הם לא מאמינים "שיצא מזה משהו". התחושה הזאת גברה עם פירוק המאהלים לאחר "הפגנת המיליון", והפילוגים הפנימיים שנתגלעו בתוך הנהגת המחאה.

למרות שרוב הביקורת נכונה, ובתנאים רגילים היה נחרץ גורלה של התנועה להתמוסס, נראה כי הפעם לא כך יהיה. מעמד הביניים הישראלי אינו מבודד. ההתעוררות שלו היא תופעה עולמית, והיא מהווה תגובה לשיטה הכלכלית השולטת ברחבי תבל, מארה"ב עד ארגנטינה, וממצרים עד ישראל. השיטה הקפיטליסטית עצמה קורסת, הפערים החברתיים ואי השוויון בהכנסות הביאו להתרחבות העוני לא רק במדינות הפריפריה, אלא בלב ליבו של העולם הקפיטליסטי, שבו הכלכלה עובדת עבור הטייקונים, הבנקים והבורסות, בעוד ששכר העובדים נשחק, והאבטלה גוברת.
לתנועת המחאה בישראל יש קשר ישיר למה שמתרחש במדריד ובקהיר. הניסיון של גורמי ממסד בישראל לצייר את המהפכה המצרית בצבעים אסלאמיים נועד לשמר את השיח הביטחוני-לאומני, ולהמשיך במדיניות העוינת כלפי הפלסטינים והעולם הערבי. המהפכה במצרים גם היא מהפכת מעמד הביניים. אלא שלא כמו בישראל, כוחה של המהפכה המצרית נובע מהמקום הנכבד שהיה למעמד הפועלים המצרי במהפכה. עוד לפני שהצעירים יצאו להפגין, התפשטה במצרים תנועת שביתות אדירה. העובדים המצרים מחו נגד הפרטת מפעלים ממשלתיים, נגד המשכורות הזעומות, נגד השחיתות של ההנהלות, נגד המונופולים, נגד הממשלה, וכמובן נגד חוקי החירום, שמנעו מהם את זכות ההתארגנות האיגוד מקצועית ואת זכות השביתה והמחאה.

הצטרפותם של הצעירים המשכילים אל מאבקם של הפועלים, הטתה את הכף נגד המשטר והביאה להפלתו. האחים המוסלמים התנגדו לתנועת המחאה, והצטרפו למהפכה באיחור רב, רק כאשר גורלו של מובארכ כבר נחרץ. המהפכה במצרים היא דמוקרטית במהותה, ודורשת חוקה מודרנית וחילונית. קריאת הקרב שלה היתה "דמוקרטיה וצדק חברתי", כתשובה למשטר של הפרטה וריסוק כל סולידריות חברתיות, שאפיין את הקפיטליזם הטפילי של תקופת מובארכ. מהפכה זו פרצה, לא רק בגלל העדר דמוקרטיה, אלא בגלל שהשיטה הכלכלית חברתית הביאה את החברה המצרית אל סף קריסה. מיליונים של בוגרי אוניברסיטאות לא מצאו עתיד במצרים, כל השירותים הממשלתיים קרסו, מחירי המזון הרקיעו שחקים, האבטלה גדלה, והמשכורות לא הדביקו את יוקר המחיה.

הטענה של הממשלה, לפיה מצבו של המשק הישראלי מצוין והוא יכול לצלוח את המשבר הכלכלי בשלום, רחוקה מהאמת. ישראל, כמו יתר מדינות המערב שאימצו את כלכלת השוק, סובלת מריכוזיות יתר של המשאבים הכלכליים. הטייקונים, השולטים בכלכלה, נמצאים בקשיים עקב הירידות החדות בבורסות בהן הם מושקעים. החברות הישראליות ממונפות מאוד, הן מושקעות בנדל"ן, ניירות ערך, והשקעות ספקולטיביות שונות, הרחק מפיקוח או מידיעת ציבור המשקיעים. יתר על כן, המתרחש בכלכלה הגלובלית משפיע על ביצועיהן של רוב התעשיות בישראל, התלויות בייצוא. המיתון בכלכלת המערב משפיע ישירות על הייצור בישראל, ומכאן הסכנה של גידול באבטלה ובמימדי העוני.

רשת הביטחון הסוציאלי מצומקת, גם בזמנים שתקציב המדינה נהנה מעודפים כתוצאה מגיוס מסים. אם הכלכלה תיכנס למיתון, והגיוס ממסים ירד, ייפגעו באופן מיידי השירותים החברתיים כמו חינוך, בריאות ורווחה. יתר על כן, האידיאולוגיה החברתית כלכלית השלטת דוגלת בקפיטליזם חופשי, והממשלה המכהנת ממשיכה לדבוק בדרכה עד הסוף המר, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים". כך מתנהגת היום המפלגה הרפובליקנית בארה"ב, הבולמת את תכניותיו של אובמה למלחמה באבטלה ואת מדיניות העלאת המיסים על העשירים. חוסר המשילות בארה"ב הוא גורם חשוב ביצירת משבר אמון בכלכלה האמריקאית, ובהעמקת המשבר העולמי העושה שמות בכלכלת אירופה.

כל העובדות האלו מראות, שממשלת ישראל אינה רוצה ואף אינה יכולה להיענות לדרישות תנועת המחאה. הסיבות שהביאו להתפרצות המחאה, לא רק שלא נעלמו, אלא שהן הולכות ומתחזקות. הטייקונים אינם מסוגלים לפרוע את חובותיהם, החברות מפסיקות להשקיע וליצור מקומות עבודה ראויים, ומדינות מגיעות אל סף פשיטת רגל. לא רק ברוסיה ובארגנטינה, אלא גם ביוון, בספרד, באיטליה ובאירלנד, ואפילו בארה"ב עצמה.
ולבסוף, כדאי לציין, שחמישים מיליארד השקלים שישראל מקציבה לביטחון, המהווים אחוז עצום מתקציבה הכללי, הופכים את השאיפה להידמות לשוודיה מזרח תיכונית, לחלום באספמיא, ועדיין לא הזכרנו את חוסר היציבות הביטחוני המתמשך ובידודה הגובר של ישראל בעולם. גודלו של תקציב הביטחון מבטא את ההשפעה העצומה שיש למערכת הביטחון בקביעת סדר העדיפויות הלאומי, לפיו נועדנו לחיות על חרבנו לעולמי עד. הסיכונים האסטרטגיים האמיתיים והמדומים מועלים השכם והערב, ומתחרים עם הדרישה לצדק חברתי. עד שישראל לא תהפוך למדינה נורמאלית בעלת גבולות מוגדרים ובלי החטוטרת של הכיבוש, לא ניתן יהיה לקיים חברה נורמאלית ושוויונית.

מעמד הביניים הערבי מתבודד

תנועת המחאה הישראלית נפלה על האוכלוסייה הערבית כמו רעם ביום בהיר. המפלגות הערביות היו טרודות בסדר יום לאומני קיצוני, שכלל תמיכה גורפת בחזבאללה במלחמת לבנון השניה, השתתפות במשט הטורקי, קיום הפגנות ועצרות נגד החוקים הגזענים של ליברמן, אפילו תמיכה במשטרו של אסד "העומד בפרץ" נגד המזימות של אמריקה וישראל, ובעיקר הכנות למנוע את הטרנספר.

החברה הישראלית ממשיכה להצטייר בעיני המפלגות הערביות כחברה מגובשת מאחורי קונצנזוס לאומי ציוני, הנתון בידי הימין הקיצוני. התפיסה הרווחת מזהה את כל הישראלים כיהודים בעלי השפעה מאגית על ארה"ב באמצעות הלובי הכל יכול שלהם בוושינגטון, וככח-על המאוחד ברצונו לחסל את הערבים בכל האמצעים. ברור שהמצור על עזה, מלחמת לבנון השניה, ומבצע עופרת יצוקה מסייעים לבסס את הנחות היסוד הכוללניות והסטריאוטיפיות הללו.

מאז אירועי אוקטובר 2000, שנתנו את האות לפרוץ האינתיפאדה השניה, איבדה האוכלוסייה הערבית כל קשר עם החברה הישראלית. האזרחים הערבים התחברו אל ערוצי הלווין הערביים, והם רואים את המציאות בעיניים של "אל-ג'זירה". האוכלוסייה היהודית מצידה מכירה את הערבים, אם בכלל, באמצעות מדורי הפלילים בעיתונות הכתובה. התקשורת הישראלית נמנעת מלסקר את האוכלוסייה הערבית מתוך חשש לאיבוד "רייטינג". כך נוצרו שתי חברות החיות בסמיכות, במעגלים סגורים ההולכים ומתרחקים זה מזה. עד כדי כך, שאין כל השתתפות ערבית עממית אותנטית בתנועת המחאה, למרות שזו דורשת צדק חברתי לאוכלוסיות החלשות, בהן מהווה האוכלוסייה הערבית אחוז גבוה.

הסיבות להעדרם של הערבים מהמחאה הן רבות. החברה הערבית, כמו החברה הישראלית, מפולגת על בסיס מעמדי. אמנם אין בה טייקונים, בגלל האפליה המובנית נגד ערבים, אבל יש לה מעמד בינוני חזק, וקיים גם מעמד פועלים, המהווה את הרוב מבחינה מספרית, אך הוא חסר כל אמצעי ביטוי וקולו לא נשמע. מעמד הביניים הערבי מחרים את המחאה מסיבות אידיאולוגיות. כמו יתר האינטלקטואלים ובעלי המקצועות החופשיים בעולם הערבי הוא רואה את החברה הישראלית כמשתפת פעולה עם הכיבוש ואדישה כלפי גורלם של אזרחיה הערבים. זוהי עמדת התנועה האסלאמית ובל"ד, בעוד שחד"ש פוסחת על שני הסעיפים ונמנעת מלנקוט עמדה ברורה. מאידך, הסיבה לאי השתתפותם של הפועלים הערבים במחאה דומה לסיבה שמרחיקה את הפועלים היהודים - הם מיואשים, מרגישים שגורלם נחרץ ואין מי שיושיע אותם.

מעמד הביניים הערבי נוצר בשלושת העשורים האחרונים בצל הכניסה של ישראל לגלובליזציה. למרות האפליה הלאומית המובנית של השיטה הכלכלית, שמותירה את הערבים מאחור, התברגו לא מעט אקדמאים ויזמים ערבים בתוך המשק הישראלי. קבלנים, סוחרים, עורכי דין ואנשי המקצועות החופשיים מאמינים בקפיטליזם שבצלמו נבראו כשכבה חברתית. באמצעות ההפרטה של התקשורת זכה מעמד זה לכמה תחנות רדיו, אתרי אינטרנט, ערוץ טלוויזיה יעודי חדש, וכמובן בעיתונות כתובה. החברה האזרחית פורחת, והוקמו אין ספור עמותות המעסיקות בעלי מקצועות חופשיים בכל תחום אפשרי, על בסיס משכורות נאות.

מעמד זה מעורב בכלכלה הישראלית, אם דרך בעלות על חברות כוח אדם, מיזמים משותפים עם פרטנרים יהודים, מסעדנות, תיירות, חברות הובלה, חברות בנייה, והוא גם מועסק בסקטור הציבורי באמצעות בתי חולים, מועצות מקומיות, לשכות רווחה וכו'. הוא מתאפיין בהתבדלות פוליטית ותרבותית מהחברה הישראלית, אשר ממילא לא מוכנה להכיל אותו, ובהתנתקות מוחלטת מעובדי הכפיים והעניים.

מעמד הביניים הערבי שולט במפלגות הערביות, הנלחמות על תמיכתו בינן לבין עצמן - חד"ש, בל"ד, קבוצת אחמד טיבי, אבנא אל-בלד והתנועה האסלאמית על שני פלגיה, הצפוני הרדיקלי והדרומי הפרגמאטי. על מנת לשמר את כוחן האלקטוראלי הן מטפחות את האתוס הלאומי, את הפחד מפני הימין הישראלי, מבליטות את המפריד על המאחד בין יהודים וערבים, ודואגות שהמפלגות הציוניות לא ינגסו בקולותיהן.
לעומת זאת, העובדים הערבים מודרים לחלוטין מהחיים התרבותיים והפוליטיים. בעוד מעמד הביניים מסתגר מפני החברה היהודית, הפועלים הערבים עובדים אצל יהודים, פוגשים את עמיתיהם היהודים במפעלים, בחברות הניקיון או בסופרמרקטים על בסיס יומי. חוסר האונים והעוני דוחפים אותם לדת ולמסורת, ותסכולם בא לידי ביטוי באלימות בתוך המשפחה, פשיעה גוברת, הישגים נמוכים בבתי הספר הממשלתיים, נהיגה פרועה, דיכוי קיצוני של נשים, והכל בשם הכבוד, הדת והמסורת.

ההשתתפות הפורמאלית של חד"ש במחאה אינה משנה את התמונה. אין תנועת מחאה ברחוב הערבי, וההשתתפות של פעילי חד"ש היא בעלת אופי עסקני ללא קשר לעבודה מעשית בשטח. עד לתנועת המחאה, חד"ש לא עסקה בשאלות החברתיות. מעורבותה בנושאים הקשורים לפועלים מתמצית בהשגת משרות במסגרת ההסתדרות. אלא שלאור ההשפעה הרבה שיש לחד"ש בתנועת המחאה בתל אביב, גם אם מאחורי הקלעים, ניתנה לפעיליה הערבים הזדמנות לעשות רווח פוליטי. חד"ש דאגה לכך שאחוז מסוים מהנהגת המאהלים יוקצה לחברה הערבית, וכך הצליחה לשבץ את נציגיה בהנהגה ולהופיע בחלק גדול מהעצרות. מנהיגי העצרות רצו להוכיח שהם מכילים את כ-ו-ל-ם, ממתנחלים ועד ערבים, ולכן אפשרו חריגה מסוימת מהרוח הלאומית שאפיינה אותן. השתתפותה של חד"ש בתנועת המחאה עלתה לה בריב גדול עם ועדת המעקב של האוכלוסייה הערבית, וכמובן בהצגתה על ידי בל"ד והתנועה האסלאמית כמשתפת פעולה עם הציונים.

מפלגת דעם ותנועת המחאה

ההשתתפות של דעם בתנועת המחאה היתה טבעית, ותאמה בדיוק את אופי העבודה שלנו. הנושא ה"חברתי" משמש ציר פעולה עיקרי של דעם מאז הקמנו את ארגון העובדים מען, ושמנו את יהבנו על מעמד הפועלים. לאור הקיפאון המוחלט ביחסים בין יהודים וערבים, ההשתלטות של חמאס על הזירה הפוליטית הפלסטינית, ואי האמון במדיניות של ממשלות ישראל, החלטנו להתחיל לבנות "מלמטה", ולחדש את האמון ואת שיתוף הפעולה בין יהודים וערבים לא על בסיס פוליטי מופשט, אלא על בסיס חברתי מוצק.

עמדתנו היא, כי למרות ההבדלים הפוליטיים והתרבותיים ביניהם, הפועלים היהודים והערבים נפגשים בתלוש המשכורת, שהוא שוויוני ביותר, ומעניק לכולם קיום של שכר מינימום בלי זכויות סוציאליות. העוני אמנם פוגע יותר בערבים, אבל אינו פוסח על היהודים. לכן החלטנו למקד את עבודתנו בקרב הפועלים, כאשר יתר מפלגות השמאל, היהודיות והערביות, נתקעו במעמד הביניים ושקעו עמו ביאושו.

בשנת 2005 החלטנו להחיות את צעדת ה-1 במאי, לאחר שיום זה נקבר קבורת חמור ע"י ההסתדרות, ומאז אנו צועדים בשדרות רוטשילד בהפגנות של פועלות ופועלים יהודים וערבים. ב-8 במרץ וב-1 במאי 2011, העלנו את הסיסמה "שוויון וצדק חברתי" בהשפעת המהפכה במצרים. תמיד האמנו שהמקום להפגין את מצוקת הפועלים ולהעלות את דרישותיהם הוא לב תל אביב - שם החלה להיווצר דעת קהל בעלת אופי חברתי, סביב שורה של ארגונים ועמותות חברתיות. נציגים של קו לעובד, מוקד סיוע לעובדים זרים, הקליניקה המשפטית באוניברסיטת תל אביב, ועדי עובדים ומרצים, נאמו מעל הבמה שהקמנו. היינו שותפים מלאים בתנועה שסללה את הדרך למחאה, שפרצה ב-14 ביולי השנה.

תמיד הדגשנו את אופיו היהודי ערבי של המאבק. הביקורת שלנו על רשימת "עיר לכולנו" היתה מכוונת בעיקר כלפי פילוגה מהערבים ביפו, והתפשרותה על המסר היהודי-ערבי. ההתנגדות לכיבוש ולמלחמה היתה תמיד נוכחת בכל הבמות שהקמנו, ותמיד הדגשנו את התנגדותנו לממשלות ולמפלגות המייצגות את הקונצנזוס הציוני. כל פועל יהודי או ערבי שהשתתף בפעילות שלנו, מכיר היטב את זהותנו הפוליטית ואת מאבקנו נגד הגזענות ונגד הכיבוש, ולמען שלום צודק עם העם הפלסטיני. העובדה שבראש הרשימה שלנו לכנסת עומדת אישה ערביה מדגישה את המסר. מסיבה זו הצטרפנו לתנועת המחאה עם הסיסמה "שלום וצדק חברתי".

גם אם לקח לנו זמן להעריך את אופי תנועת המחאה, לא עברו ימים אחדים וחברינו נזרקו לתוכה עם כל האמצעים והאנרגיה שיש לנו. המתחם שלנו ברוטשילד נתן לנו הזדמנות להופיע בפני קהל רחב ששתה בצמא את המסרים שלנו, וחשף את המפלגה בפני הרבה מאוד מגזרים ואנשים חדשים. זה היה ניסיון מרתק, כאשר מול עינינו עבר הציבור האדיש שנהג להסתכל עלינו מתוך בתי הקפה כשצעדנו ברוטשילד, פוליטיזציה עמוקה. בהפגנה בעפולה צעדנו בגוש יהודי ערבי, ורבים הצטרפו לסיסמאות שלנו, וכך גם בתל אביב. כמו כולם הרגשנו את החשמל באוויר, במיוחד בהפגנה הראשונה במוזיאון ישראל והשניה ברחוב קפלן. אין ספק שהבמה הייתה רחוקה מלבטא את הרוח של הקהל, כפי שהסברנו במאמר "ההמונים צעקו: מ-ה-פ-כ-ה! הבמה ענתה: רגע" שפורסם באתר אתגר.

בנצרת יזמנו הקמה של אוהל מחאה יהודי ערבי, על קו התפר שבו. באירועי אוקטובר 2000, ערכו צעירים יהודים מנצרת עלית פוגרום בשכניהם הערבים מנצרת. זה היה ניסיון לשבור את הקיפאון ביחסים בין יהודים וערבים, ואת ההתבודדות של החברה הערבית, ובמקביל, ניסיון ראשון שלנו לשתף פעולה עם הקבוצה שפרשה ממק"י, "שבאב אל-תע'ייר" (נוער למען שינוי). שיתוף הפעולה עם פעילי נצרת עילית הצליח לבודד אלמנטים ימניים שרצו לפוצץ את היחסים עם הערבים על ידי פרובוקציה של הנפת דגלי ישראל מעל המאהל. חברה שלנו נבחרה לוועדה הארצית של המאהלים, מאמר שפרסמנו הופץ ברשת של המחאה ועורר עניין רב, ואנו משתתפים דרך קבע בפגישות של מחוז הצפון.

בירושלים, שבה שולטת אגודת הסטודנטים, התומכת בראש העיר הימני, הניסיון היה שונה. הצלחנו לגבש סביבנו קבוצה של פעילים על בסיס הקריאה לשלום וצדק חברתי, שפעלה בשיתוף פעולה עם תנועת הסולידריות של שיח ג'ראח, חד"ש, תראבוט, וידידים של מען. השביתה במחצבת סלעית יצרה התעניינות רבה, והייתה אבן שואבת לפעילים. אסיפת תמיכה בפועלים השובתים, שקיימנו במאהל מחוסרי הדיור בגן העיר, היתה מוצלחת ובטאה את מעמדנו המתחזק בירושלים.

הקו שלנו התבסס על הדרישה הפוליטית הברורה להפיל את הממשלה ולקרוא לבחירות חדשות, שלדעתנו בטאה את רחשי ליבו של הציבור. הנהגת תנועת המחאה שגתה כאשר פנתה לממשלה האחראית לקריסה החברתית, בדרישה שהיא תממש את המצע של המחאה. הוויכוח סביב ועדת טרכטנברג, והקמתה של ועדה מקבילה לניסוח דרישות המחאה, סיבכו את המצב, והחזירו לממשלה את היוזמה. היום, לאחר פירוק האוהלים, יכולה הממשלה להתייחס להחלטות ועדת טרכטנברג כהמלצות בלבד, אותן אפשר לדחוף למגרה.

ההתנהלות "הסודית" של הנהגת המחאה, תרמה גם היא לפילוג פנימי בתוך התנועה. המאהלים בפריפריה הביעו אי אמון בדפני ליף וחבריה. גם ההסתמכות על יועצים אסטרטגים וההשענות על התקשורת, שיוו לקמפיין אופי של קמפיין שיווקי יותר מאשר מאבק עממי בעל תכנים וקווים ברורים. המחאה נמכרה כמו שמפו, גם למתנחלים וגם לערבים, גם לחילונים וגם לדתיים. היא אכן זכתה לסיקור תקשורתי חסר תקדים, אבל מאחר והיא לא הגדירה מטרה ברורה, והסתפקה בדרישה טוטלית לשנות את השיטה בלי להחליף את הממשלה, אין לה כרגע הישגים להציג.

התנועה של אחרי פירוק המאהלים מחפשת שוב את דרכה, כשהמילה "פוליטיקה" ממשיכה להיות מוקצית מחמת מיאוס. אלא ששינוי בלי פוליטיקה הוא בלתי אפשרי, ובזאת ייווכחו גם דורשי הצדק החברתי. יתר על כן, העדרם של הפועלים מחליש את התנועה. הצהרותיו של עופר עיני התבררו כחסרות שחר, מאחר והוא אינו מעוניין להפיל את הממשלה. כך נשארה המחאה עומדת על רגל אחת - הרגל החברתית, כאשר הרגל הפוליטית עדיין מקופלת ומאיימת על שיווי משקלה.

למרות כל האמור לעיל, ולמרות אופיה הא-פוליטי של ההנהגה, השפעתה הפוליטית של המחאה תורגש במוקדם או במאוחר. ברור שהקואליציה של נתניהו ספגה מכה קשה, ומה שיותר חשוב, המחאה שינתה את סדר היום הלאומי. העיסוק האובססיבי של הכנסת בחוקים גזעניים ובהחלשת כוחו של בג"צ, הוכיח שהפוליטיקאים מנותקים מהעם. הם בנו על ההסתה נגד הערבים כאמצעי לחזק את מעמדם ולשמר את שלטונם, אבל העם לא הלך שולל אחרי מסע ההפחדה הביטחוני, וקרא "המלך הוא ערום". מי שנהנה ממדיניות ההפחדה הם אותם הטייקונים, המבטאים את הפטריוטיות שלהם בהשקעות בחו"ל, בעוד העובדים אינם סוגרים את החודש.

מפלגת פועלים עכשיו!

ההתערבות בתנועת המחאה מיצבה את מפלגת דעם מחדש בזירה הפוליטית. מצבנו שונה היום ממה שהיה לפני יולי 2011. דעם הוקמה לאחר שהשמאל הישראלי והמפלגות הערביות אימצו את הסכמי אוסלו, וסתמו בכך את הגולל על האפשרות להקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 1967. הנהירה אחרי מפלגת העבודה כרע במיעוטו, וקבלת השיטה החברתית כלכלית כדבר מוגמר, השאירו את הפועלים בישראל ללא כל ייצוג פוליטי. החלפת המשק ההסתדרותי במשק מופרט ו"הגמשת" שוק העבודה, השאירו את העובדים ללא ייצוג מקצועי.

מסיבה זו יזמה דעם את הקמת ארגון העובדים מען באמצע שנות התשעים, כארגון שתמך וסייע לעובדות טקסטיל ערביות, עובדי בניין ומובטלים. התנגדנו לעמדות הפרו-אמריקאיות של הרשות הפלסטינית מחד, ולקיצוניות האסלאמית של החמאס מאידך. לא הלכנו שולל אחרי הקריאות להתנגדות מזוינת, כפי שעשו המפלגות הערביות, וגם לא תמכנו בשמאל הציוני, שזנח את השאלה הפלסטינית ואת העובדים בישראל בכלל. נקטנו בדרך שלישית, דרך שנשארה במשך שנים בגדר שאיפה בלבד. זוהי הדרך המתנגדת למדיניות האמריקאית ולקפיטליזם, אולם מסרבת להתחבר למשטרים של אסד, חזבאללה וחמאס. זוהי דרך שמחפשת שינוי באמצעות חיזוק המכנה המשותף המעמדי בין פועלים יהודים וערבים.

אחרי יותר מעשור, שבו קריאתנו למהפכה חברתית חוצה גבולות נפלה על אוזניים אטומות, נפל דבר. בינואר 2011 החלה האג'נדה של מפלגת דעם לקרום עור וגידים במאבקם של צעירי מצרים ותוניס למען דמוקרטיה וצדק חברתי. המאבק שם התנהל הן נגד המשטר הפרו-מערבי המושחת, והן נגד האחים המוסלמים. המשחק בין שלטון דיקטטורי מכאן לבין אופוזיציה אסלאמית מכאן, חנק את ההמונים הערבים והבטיח את המשך הסדר הקיים. אולם, לאחר ארבעה עשורים של שליטה אידיאולוגית אסלאמית, קמו פועלי מצרים ומעמד הביניים החילוני ושברו את כללי המשחק. הפרוגראמה שאיחדה את המצרים ואת התוניסאים פסלה את שתי האופציות הישנות, וקידמה אלטרנטיבה שלישית: לא התנגדות מזוינת, אלא מאבק עממי בדרכי שלום; לא מדינה אסלאמית, אלא מדינה דמוקרטית חילונית; לא הפרטה, אלא מדינת רווחה.

למהפכה במצרים עוד דרך ארוכה כדי לממש את יעדיה, והיא תלויה בהתפתחויות שיהיו בעולם המערבי. אולם, אין ספק, כי השינוי הוא עמוק ומרחיק לכת. ב-2008, כאשר פועלי אל-מחלא אל-כוברא במצרים יצאו לשביתה ושרפו את תמונותיו של מובארכ, הבנו שכללי המשחק הישנים השתנו. ואכן, תוך פחות משנתיים קרה הבלתי יאמן ומשטרו של מובארכ נפל. יחד איתו נפלו גם המשטרים בתוניס, לוב, תימן, ועתה הגיע תורו של המשטר הסורי. אנחנו בדעם ציפינו לרגע זה והאמנו כי הסתה והתנגדות ללא תוחלת, אינם יכולים לספק את הצרכים הבסיסיים של האזרח. בדיוק באותה מידה גם בישראל, לא יוכלו הלאומנות הדתית, הקיצוניות והמיסטיקה המשיחית לספק את הדרישה לעבודה הוגנת ולצדק חברתי.

תנועת המחאה הישראלית טורפת את הקלפים. למרות ניסיונותיה להימנע מהשאלות הפוליטיות הקשות, הבעת אי-אמון במנהיגות הנוכחית מהווה מצדה גם הטלת ספק בתבונה המדינית שבסירוב שלה להגיע להסדר עם הפלסטינים. החברה הישראלית אינה מונוליטית כפי שהיא מצטיירת מבחוץ. הניסיון לתאר את המחנות בתוכה כשמאל שהוא חברתי וימין שהוא מדיני מחטיא את האמת. נכון שהחמאס והקיצוניות הערבית שיחקו לידי הימין הישראלי, אבל השינויים שעובר העולם הערבי יוצרים קרבה בין שם וכאן, בין המאבק של הפועלים הפלסטינים, התוניסאים והמצרים, לבין מאבקם של הפועלים בישראל.

הבידוד בו נתונה ישראל, הקונפליקט שלה עם הממשל האמריקאי, האיבוד של שותפים אסטרטגיים כמו תורכיה ומצרים, נובעים מעמדתה הסרבנית ומרצונה לשמר את עליונותה הצבאית ואת הכיבוש. הפועלים הערבים ברחבי המזרח התיכון הדורשים דמוקרטיה, לא יסכימו לקיים יחסים נורמטיביים עם מדינה המדכאת באופן שיטתי את העם הפלסטיני. אין ספק שהמחאה בישראל יכולה להעביר מסר לתנועות המהפכניות באזור ובעולם - גם אנחנו שותפים לבנייה של עתיד אחר, של חברה צודקת, ועל כן אנו מתנגדים, לא רק לשיטה הכלכלית השלטת, אלא גם לכיבוש, המונע מהעם הפלסטיני את זכויותיו הבסיסיות ביותר. רק עמדה כזאת יכולה למנוע את ההתנוונות והגוויעה של תנועת המחאה בישראל, ואת בליעתה על ידי המפלגות הקיימות, האחראיות למבוי הסתום החברתי והמדיני.

חשיבותה של תנועת המחאה היא בכך, שלראשונה היא מערערת, ובעוצמה, את הסדר החברתי בישראל. בכך היא פותחת דרך בפני העובדים היהודים והערבים להתאחד ולהתארגן. הם כבר לא "הבינוניים הכושלים" שנשארו מאחור, אלא קרבנות השיטה, אלה שבונים את הכלכלה של הטייקונים בשכר מינימום ולא נהנים מפירותיה. מפלגת דעם, באמצעות ארגון העובדים מען, נמצאת בין העובדים והופכת את המחאה למנוף לקידום העובדים ולעידוד התארגנותם. בלי השתתפות פעילה של העובדים לא יושג צדק חברתי. הפועלים חייבים לעמוד בראש המאבק לשינוי, ביחד עם הצעירים ומעמד הביניים.

על כן אנו קוראים לכל הרוצים בשינוי מהפכני, לכל הרואים את הצדק החברתי כחלק בלתי נפרד מהשלום ומהמאבק בכיבוש, לאלה שרוצים ליטול חלק בבנייה של מזרח תיכון חדש - לא מהסוג של שמעון פרס והמשטרים הרקובים, אלא של המהפכה הערבית - להצטרף לדעם. דעם פועלת בשטח, בקרב נוער, נשים, עובדים מכל המגזרים ואינטלקטואלים. דעם בונה תנועה חברתית גדולה, ומפלגת פועלים שיש לה את הכוח להשפיע ולשנות. מי שרוצה שינוי מהפכני, מי שרוצה לשבור את כללי המשחק המכורים, מי שמחפש מסגרת לפעול על בסיס עקרונות ברורים, יראה בדעם את ביתו. מי שרוצה, לא רק לחלום על צדק אלא להביאו בפועל, צריך להתגייס למאבק, וזה הזמן היפה ביותר לכך.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה