תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 21.09.11

רשות פלסטינית

גורל המדינה הפלס-צינית ואימת האג

ביום שישי יעמוד אבו מאזן בפני נציגי העצרת הכללית של האו"ם ויבקש את הכרתה בפלסטין כמדינה משקיפה, כדוגמת הוותיקן. מיד לאחריו ינאם ביבי נתניהו ויביע את התנגדותו הנחרצת להכרה בפלסטין, תוך נפנוף באמת שלו – 4,000 שנות היסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל. ישראל כולה עוצרת את נשמתה, המחאה החברתית עוברת לדום, והצבא מוכן לכל התרחישים. חפ"ק מלא בגז מדמיע, בואשים, כלבים, סוסים ושוטרים – כולם מוכנים למפץ ספטמבר הגדול.

אבל יש בעיה, כי התרחיש לא יתרחש. יחידות המודיעין, העוקבות אחרי תנועות האויב בפייסבוק ובטוויטר, מדווחות על דממה אלחוטית. אולי זה רק ניסיון לבלבל את האויב ולהערים על היהודים? לא ולא, מתעקשים הפרשנים. העם הפלסטיני אדיש, בבתי הקפה ממשיכים לשחק שש בש בזמן שאבו מאזן נואם בפני האומה בסבר פנים חמורות. העם לא מאמין שמהאו"ם תגיע הישועה, וכל ניסיונותיו של הימין הישראלי להוציא את ההמון הפלסטיני לרחובות ולהתנפל על גדרות ההתנחלויות לא מצליחים להזיז איש. האדישות בעינה עומדת. העם הפלסטיני פשוט לא שועה להפצרות הממשלה הישראלית. ומה שיותר גרוע, הוא גם לא מאמין למנהיגיו.

שתי אינתיפאדות הספיקו לפלסטינים להבין כי אין טעם להתקומם כל עוד לא צמחה מתוכם מנהיגות ראויה. האינתיפאדה הראשונה, שהתרחשה לפני למעלה מעשרים שנה וגבתה קורבנות רבים, הניבה את הסכמי אוסלו, ואת הרשות הפלסטינית המושחתת, שבצילה התרחבו ההתנחלויות לממדים אדירים. לעומת זאת, האינתיפאדה השנייה, ההרסנית הרבה יותר, נגמרה במלחמת אזרחים בין הפת"ח לחמאס ובהפרדה בין הגדה לבין עזה, והפתרון לפיצול הפוליטי גאוגרפי לא נראה לעין. המנהיגות הפלסטינית כשלה, ואין מי שמאמין שאפשר להשיג באו"ם את מה שלא הושג במאבק קשה ורווי קורבנות.

כאן נשאלת השאלה – אם הפלסטינים בעצמם אינם מאמינים בהנהגתם ובפנייה לאו"ם, על מה ולמה נזעק נתניהו? הסיבה היחידה שניתנה עד כה היא החשש מבית הדין הבינלאומי בהאג. שומו שמים, אם פלסטין תהיה חברה משקיפה באו"ם, היא תוכל לפנות לבית הדין, ההתנחלויות יוכרזו כבלתי חוקיות, וקצינים ופוליטיקאים ישראלים יהפכו ל'מבוקשים' בכל נמלי התעופה בעולם. על כן, על ראש הגנב בוערת הכיפה. היכן הם הטילים המאיימים על שדה התעופה בן גוריון? איפה גלי הטרור המאיימים על ערי ישראל? כל אלו נעלמו כלא היו, ומה שנשאר הוא אימת הדין. נראה כי האמת של נתניהו לא תעמוד לו בבית הדין הבינלאומי. היא עושה רושם רק על הבג"צ הישראלי.

אלא שדרכו של אבו מאזן אל בית הדין הבינלאומי בהאג בחיפושיו אחר הצדק האוניברסאלי אינה סוגה בשושנים. מדינת פלסטין עדיין תישאר רשות, הנתונה לחסדם של נדבני העולם. כל מה שיהיה לו הוא דגל ומעמד של משקיף באו"ם. לעומת זאת צבא אין לו, וגם לא מטבע משלו, כלכלה אין לו, וכל כניסה או יציאה מהמדינה הווירטואלית כרוכה באישור של הכובש. אם הוא בכל זאת יתעקש לעשות שימוש בבית הדין הבינלאומי, הוא יסתכן בעונש מיידי – עצירת הסיוע המממן את הרשות. ההכרה באו"ם אינה מעניקה לו עצמאות, הוא נשאר תלוי בחסדן של ישראל וארה"ב.

ישראל וארה"ב, מצידן, לא תמהרנה להפסיק את התמיכה באבו מאזן. הקמת הרשות הפלסטינית הייתה, ללא ספק, ההישג החשוב ביותר מאז הכרזת המדינה. המו"מ המתמשך כבר למעלה מארבע עשרה שנה, נותן לישראל את כל הלגיטימציה להמשיך את מפעל ההתנחלויות, ובו בזמן להופיע כמי שפועלת למען השלום. נכון, האשראי הזה הולך ואוזל, והאביב הערבי מזרז את אובדן הלגיטימיות הישראלית. אך נפילתה של הרשות הפלסטינית תביא, ללא ספק, לבידוד נוסף של ישראל ולאובדן שארית הלגיטימיות שלה בעולם. על זה בונה אבו מאזן בפנייתו אל האו"ם. אין לו סיבה לפחד, כי האלטרנטיבה לשלטונו הוא הכיבוש הישיר ועימו האנרכיה.

על כן, הצעד של אבו מאזן נועד להציל את הרשות הפלסטינית מגורלם של הרודנים באזור, ובראשם מובראכ, שהיה בן בריתו העיקרי. טורקיה מצפון ומצרים מדרום משקפות את הלכי רוחו של הרחוב הערבי המתחדש. דעת הקהל משפיעה על המנהיגים, אשר יצטרכו להתחרות על לב הבוחר, לראשונה בבחירות דמוקרטיות. אבו מאזן יודע שהוא הגיע למבוי סתום עם ישראל, ואם הוא לא יעשה מעשה, הרחוב הפלסטיני יקום נגדו. לכן האו"ם הוא מפלטו האחרון. בצד השני, נתניהו, ברק ודומיהם אינם עוצרים באדום, פועלים בכוחנות, ובדומה למשטר בדמשק, מסרבים להכיר במציאות. התוצאות הן הרות אסון.

אולם, ניסיונותיו של אבו מאזן להציל את עורו ואת הרשות לא יעזרו. ההכרה בפלסטין כמדינה לא תשנה את מצבם של הפלסטינים. המצור, האבטלה, השחיתות והעוני יימשכו בחסות הכיבוש הישראלי גם אחריה. גם ההתנחלויות תימשכנה, ועימם פורעי 'תג מחיר', כאשר הגדר תפריד בין מדינת פלסטין לבין העולם החופשי.

FILE etgar/shotef/2011/calandiacheck.jpg IS MISSING
מחסום קלנדיה

היה זה אך הוגן וראוי, שאבו מאזן יעמיד בצורה ברורה את העם הפלסטיני ואת העולם בפני המציאות ויאמר: ניסינו את כל הדרכים להגיע להסדר עם ישראל – ונכשלנו. הרשות הפלסטינית נותנת חסות להמשך הכיבוש, ואין לה כל סיכוי להפוך למדינה עצמאית. אני מתפטר ומחזיר את המפתחות לכובש, שייקח את כל האחריות למעשיו.

אז תעמוד בפני העם בישראל הברירה האמיתית: האם לחזור אחורה, לימי הממשל הצבאי, לדאוג לפרנסתם של ארבעה מיליון פלסטינים ולספק להם את כל השירותים על בסיס תקציב המדינה ובלי העזרה של המדינות התורמות, או להיפרד מעזה ומהגדה המערבית – מהכיבוש – לצמיתות, תוך פירוק כל ההתנחלויות והכרה במדינה פלסטינית עצמאית. הפנייה הנואשת לאו"ם היא צעד נוסף לקראת הרגע שבו הרשות הפלסטינית תיעלם.

תנועת המחאה בישראל יכולה להמשיך ולהתעלם מהמציאות הזאת, אריאל וקריית ארבע יכולות לחנוך היכלי 'תרבות', אבל ההצבעה באו"ם היא ציון דרך בדרכה של הרשות הפלסטינית אל סופה, ואת המחיר לכך ישלמו לא רק הפלסטינים, אלא החברה הישראלית כולה.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"מה שביבי מוביל אליו זה מדינה דו-לאומית, עד 2025 יהיה לנו נשיא פלשתינאי"

מאת ראובן
נשלח 21.09.11, 18:48

כותב המאמר צודק ב-100%! אני רק ממשיך את מהלך מחשבותיו: אם ישראל לא תעצור את ההתנחלויות ותפרק את רובן, ולא תסכים עם הפלשתינאים על מדינה בגבולות 67 עם חילופי שטחים הקרובים לקו הירוק, חלוקת ירושלים לפי הדמוגרפיה, וזכות שיבה לפליטים לתחומי פלסטין- בהמשך הדברים יהיה מהפך דמוי דרום אפריקה, מדינה דו לאומית בדגם לבנון של תחילת המאה העשרים, ורוטציה כך שתמיד יהיה נשיא או ראש ממשלה ערבי אחד ויהודי אחד - ואוי ויי לניהול מדינה פריטטי כזה.

יהודים: תתחילו לחפש מקום מפלט חדש. יש הרבה שטחים ריקים בג'ונגלים של דרון-אמריקה או במערב התיכון של צפון אמריקה. כמו שידענו להסתדר אחרי גירוש ספרד, בגלות בבל ופרס, כך נדע להסתדר אחרי ארמ-גדון של ביבי וליברמן עם שותפיהם הנוצרים הקיצונים באמריקה.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה