תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 03.11.11

דיעה

מנהיגי המחאה מחזקים את ביבי

מושב החורף 2011, בקהל המוזמנים, דפני ליף, סתיו שפיר, רגב קונטס ויונתן לוי

פתיחת מושב החורף של הכנסת סימנה את סוף עונת המחאה. במעמד נשיא המדינה, ובנוכחות מופגנת של ראשי המחאה ביציע, פתח ביבי נתניהו בנאום מדיני חברתי, שלא הותיר ספק לאן פניו מועדות: ביד אחת הוא הכריז מלחמה על הרשות הפלסטינית, והשנייה חיבקה את מנהיגי המחאה. אחרי קיץ מסויט עבורו, ביבי הצליח לייצב את מצבו הפוליטי, ומצא את המרשם לשמור על הקואליציה עד אוקטובר 2013.

יום קודם התכנסה הממשלה בצפת, כדי לחנוך את הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר אילן. בהזדמנות זו גם אישרה, במבצע בזק, את פרק המיסוי של דו"ח טרכטנברג, שמאפשר לה לפצוח בכלכלת בחירות. מה שהנשיא אובמה לא מצליח לעשות מול הקונגרס הלעומתי שלו - להטיל מס על עשירים ולהקל על מעמד הביניים, ביבי עושה בקלות, תוך הפרה של הבטחות קודמות להוריד מסים. וזוהי העצם שהמחאה אמורה ללקק כדי להרגיש שבעה.
באותו מעמד ממש נתניהו זרק עוד עצם, הפעם לימין, והכריז מלחמה על הרשות הפלסטינית, משום שהעזה לבקש, וגם קיבלה, מעמד של חברה באונסק"ו, בלי הסכמתה של ישראל. העונש המיידי הוא בניה מזורזת של 2,000 יחידות דיור בהתנחלויות, ועיכוב של העברת כספים לרשות. כך הצליחה הכנסת להיות בו בעת הכנסת הימנית והגזענית ביותר שידענו, אבל גם חברתית: היא מבטאת חמלה כלפי היהודים ומבינה ללבו של מעמד הביניים, ובה במידה היא אכזרית, קשה וגזענית כלפי הערבים. זוהי כנסת שחותרת לשלום בבית, ובו בזמן גם חותרת תחת אושיות השלום המדיני. זוהי הכנסת שקיבלה עם פתיחת מושב החורף את אמונם של ראשי המחאה, אשר החליטו לעזוב את הרחוב כדי "לפקח" על עבודתם של חברי הכנסת.

רק יומיים לפני פתיחת מושב הכנסת, בשבת, עמדו ראשי המחאה מעל במה בכיכר רבין, במפגן מרשים של עצמה. ההמונים גדשו את הכיכר ונתנו אמון במחאה, שסירבה להתקפל גם לאחר שהממשלה אימצה את דו"ח טרכטנברג. אלא שלמרות הנוכחות ההמונית, "הניצוץ כבה", כפי שכתב גדעון לוי ב"הארץ". הישיבה של מנהיגי המחאה כמשקיפים בפתיחת מושב החורף בכנסת, בטאה יותר מכל את אובדן הדרך. מנהיגי המחאה קיבלו חבל ארוך מהציבור, ובמקום לכרוך אותו סביב צווארו של מי שהביא את ישראל למצבה העגום, הם הושיטו אותו לנתניהו הטובע, והוא עשה בו שימוש פוליטי. ביבי לא האמין למזלו הטוב, כאשר מנהיגי המחאה חזרו ובקשו ממנו בכל הזדמנות שיקשיב להם, במקום לקרוא להתפטרותו.

רק בלי פוליטיקה?

מנהיגי המחאה ננעלו על עמדה, שאין טעם לקרוא להפלת הממשלה ולקיים בחירות מוקדמות, כי האלטרנטיבות אינן יותר טובות, וגם כדי להימנע מפוליטיקה, פן תפחיד ותפלג את הציבור. כך קרה ש"הפוליטיקה" בכיכרות הצטמצמה לקריאה לכל פעילי המחאה להתפקד לכל המפלגות, בלי יוצא מן הכלל, כדי להשפיע מבפנים: ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי, הליכוד, קדימה, הכל כשר. כי בנושא החברתי אין ימין ואין שמאל, וצריך לתמוך בכל מפלגה שתממש את המצע החברתי. במילים אחרות: הכיבוש, החקיקה הגזענית, והסירוב המוחלט להגיע לשלום עם הפלסטינים אינם מעניינה של המחאה. הממשלה מקבלת את מלוא האמון כל עוד היא מספקת לעם צדק חברתי.

מחזה האבסורד לא נעצר כאן. יום אחרי המושב החגיגי של הכנסת הופיע שר הביטחון אהוד ברק בועדת הכספים של הכנסת, ואימץ את דרישתם העיקרית של מובילי המחאה, בהסתמך על דו"ח יונה- ספיבק. ברק דרש להגדיל את תקציב המדינה, על מנת להיענות הן לדרישות המחאה, והן לדרישות משרד הביטחון. כך חבר ברק למחאה בהתנגדותו לדו"ח טרכטנברג, שדרש לקצץ את תקציב הביטחון, ולהעביר את הכסף למעמד הביניים. כדי להטיל אימה, הודיע ברק בסבר פנים חמורות כי "יכולים להיווצר במזרח התיכון מצבים שבהם מדינת ישראל תצטרך להגן על האינטרסים שלה ולעמוד על הדברים החיוניים לה בלי שתוכל להישען על כוחות זרים, אזוריים ואחרים כדי שיסייעו לה". מובן שהרמז לאיראן אמור להרשים את השומעים.

לא רק ברק ונתניהו משתמשים במחאה כדי לקדם את האינטרסים הפוליטיים שלהם. גם שלי יחימוביץ' וידידה עופר עיני עושים זאת במצח נחושה. כזכור, האחד בנובמבר היה אמור להיות יום מכונן, אחרי שראשי המחאה וההסתדרות הכריזו על "שביתת העם" בשם עובדי הקבלן האומללים. אולם לאחר שעופר עיני הופיע כאביר המחאה, וגם שלי יחימוביץ' צברה כמה נקודות על חשבון לבני, שביתת העם הפכה לפיאסקו. ראשי המחאה הושפלו, וכל מה שנותר להם הוא לפקח בכנסת על נבחרי הציבור. הניצוץ כבה כי המחאה הפכה לכלי בידי הפוליטיקאים, אשר סחטו ממנה את כל המיץ. מחאה אמיתית חייבת להצביע בצורה ברורה על האחראים למשבר החברתי, לאזור אומץ כדי לתבוע את מחיר המחדל, ולקרוא לממשלה ללכת הביתה.

לאור מסע השמועות המתוזמן סביב הנושא האיראני, מתברר שבעיית הצדק החברתי מחווירה לעומת סכנת המלחמה המרחפת מעל ראשינו. כיצד אפשר לתת אמון בפוליטיקאים מושחתים, אשר מכרו את המדינה לבעלי הון, ואינם זוכים לאמון מינימאלי מראשי מערכת הביטחון עצמם? אי אפשר להוליך את הציבור מהאף פעם אחר פעם. הציבור כועס על הממשלה, והצביע ברגליו נגד הממשלה הזאת כל הקיץ ואף בשבת האחרונה. הקריאה להפלת הממשלה איננה עסקנות פוליטית, אלא מעשה דמוקרטי המבטא את רצונו הריבוני של העם, ועל כן הוא גם היעיל ביותר. זוהי דרישה ברורה, המהווה סוג של משאל עם, יכולה לשנות סדרי עולם, ואי השימוש בה הוא שהוביל את המחאה למבוי סתום.

לאור החקיקה הגזענית בכנסת "החברתית", ולאור השימוש הציני במחאה כדי לקדם תפיסות מדיניות ימניות קיצוניות, ואולי גם הרפתקה מסוכנת וחסרת אחראיות באיראן, הגיע הזמן למתוח קווים ברורים בין דמוקרטיה, צדק חברתי ושלום, כמו גם בין פשיזם, קפיטליזם חזירי ומלחמה. החשש מלגעת ב"ביטחון" הופך את המחאה לבת ערובה של הפוליטיקאים הלאומנים. כל טיל הנורה מעזה וכל הצהרה שמגיעה מטהראן מקפלים את המחאה והופכים אותה ללא רלוונטית. מחאה אמיתית חייבת להרים את דגל החברה ודגל השלום בו בזמן. היא חייבת לבחון כל מפלגה לא רק ביחסה לדרישות של יהודים לצדק חברתי, אלא גם ביחסה לדרישות של האזרחים הערבים לצדק חברתי, ולתביעתו הצודקת של העם הפלסטיני לעצמאות.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"השאלה היא - האם קוראים להפיל את ביבי או לא?"

מאת אסף אדיב
נשלח 05.11.11, 14:08

הטענה של המאמר פשוטה - מי שלא מוכן לקבוע עמדה חדה וברורה ביחס לממשלת ביבי כדי לשמור את רחבה של תנועת המחאה מגיע היום למצב שבו ביבי וברק מקפלים אותו בקמפיין המופרך שלהם מול אירן. האם לא ברור שברגע של עימות כולל באזור וטילים על טהרן ותל אביב תהפוך תנועת המחאה לקוריוז שולי שישכח? מי שלא מוכן לקרא תגר על המנהיגות ההרפתקנית והימנית קיצונית מאבד את הסיבה לקיומו. נכון שקשה לחלקים בציבור הישראלי להבין את זה אבל מה לעשות שהמציאות קשה. אנו בוחרים את השאלות שעומדות על סדר היום אנו מתמודדים איתם - והדרך להתוות אלטרנטיבה עוברת בכל מקום במלחמה נגד השלטון. מהפכה זה הפלת שלטון ובניית שלטון במקומו.

"המחאה והאינפנטיליות"

מאת נבות זיו-אב
נשלח 03.11.11, 23:07

לכל עם יסודות תרבות בסיסיים.
לישראל, כולל כל יושביה, תרבות אינפנטילית הן ברמה העממית והן ברמה שלטונית, המתבטאת בתרבות ניהולה השוטף ובתרבות השלטון הלא דמוקרטי שלה, שהיא בוחרת להציגו כאילו הוא כן דמוקרטי.
מנהיגות לא קיימת בכלל לאורך ולרוחב ובוודאי לא לעומק.
למה אינפנטיליות- משחקים בכאילו , יהירות ובטחון עצמי המחפים על פחדים והרטבות לילה , צועקים בכיכרות סיסמאות וסלוגנים מגניבים, מדברים הרבה ועושים מעט, מתלוננים ביחד ומרגישים חום ושייכות, מצפים ממישהו אחר שיעשה עבורך- היום זו שלי אתמול זו ציפי ומחר זה טרכטנברג.
אינפנטילית היא האמונה בכוחנו הצבאי ובבטחוננו הצבאי, אנחנו מעצמה, לא ?
אין כאן אמון אמיתי בכוחה של חברה חדשה לקום מתחושת הרדיפה והקרבן. התסביך כל כך עמוק אצל שני העמים כאן, שעד שלא נמיט חורבן חדש ( והוא יכול להיות גם רעידת אדמה, שבכאילו יצרנו עבורה פתרון- תמא 38 - אבל בפועל עשינו הכל לא נכון- כדי להכשילו) לאא נשתחרר וחוזר חלילה
"כאילו" רצינו שלום - אבל אנחנו קרניבורים ולא צמחונים באמת.
"כאילו" יש כאן כלכלה נפלאה עם נתונים מצוינים, על כל הפערים האיומים המחרבים אותנו ומפוררים אותנו.
המלחמה נחוצה לנו כהוכחה לילד קטן, שאם עוד פעם אחת הוא יכעיס בכוונה את ההורים , הוא ילמד את נחת הזרוע.
מנטליות של אינפנטיל.

"מאמר לא הוגן"

מאת טלי
נשלח 03.11.11, 15:01

אתה החלטת שמנהיגי המחאה הסתפקו בפירורים על סמך מה? האים נגמרו ההפגנות? האם הייתה איזושהיא הכרזה על כך שדרישותיהם נענו? יש פה כמה משפטים מוזרים מאוד. "הממשלה מקבלת את מלוא האמון כל עוד היא מספקת לעם צדק חברתי." זהו? השתכנעת שהמדינה באמת מספקת צדק חברתי? "היא מבטאת חמלה כלפי היהודים ומבינה ללבו של מעמד הביניים, ובה במידה היא אכזרית, קשה וגזענית כלפי הערבים. " אתה באמת מאמין בזה שהממשלה הנוכחית באמת מבטאת חמלה כלפי היהודים? איזו היתממות, גם עצם העובדה שאתה מאמץ את מאמרו של גדעון לוי, מתעלם מהאפשרות שהתקשורת רצתה להספיד את המחאה זו היתממות בעני. אני מקווה כמוך, שתהיה מפלגה מהפכנית, שיפסק הכיבוש ויוסר המצור, אבל אני יודעת שיש כזה דבר טקטיקה, יש לי חברים ימנים עד ימנים מאוד רבים ( אני לא מתל אביב) ואני רואה את התהליך המורכב שהם צריכים לעבור כדי להגיע לתודעה מעמדית אמיתית ולהכיר בכיבוש ודווקא בגלל שאני רואה את האפשרות האת כממשית אני מבינה את החשיבות של טקטיקה, אנחנו עם של אוהדי כדורגל, ככה אנחנו מצביעים, אם צריך להמציא נוסחים מעורפלים ומילים חדשות ל"כיבוש" וכן, גם לדחות את הדיון עליו, בשביל להגיע אל התודעה הזאת אז זה מה שצריך לעשות. ובסופו של דבר להתעלם מהמורכבות של התודעה הישראלית ובחשיבות הטקטיקה רק יאפשר לימין לצבוע אותנו בצבעים של הקבוצה היריבה ולחסל את המחאה וזה יפגע בכולנו, ערבים ויהודים .

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה