תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

עוד מאמרים מאת
אריאלה אזולאי

מעשה מדינה 1967-2007

שינה באזור סטרילי

גליון 23, אוקטובר 2007

תרבות

"ילדי הצמתים"

הקצה הנראה לעין של הכיבוש

הדמיון החזותי הגדל בין תצלומים שצולמו בשטחים הכבושים בהפרשי זמן גדולים מרתק, אך הוא לבדו יכול להיות מתעתע, ולהמחיש עד כמה למרות הספציפיות של הידע ההיסטורי שניתן להפיק מתצלומים, אי אפשר להסתפק בו מבלי "להפעיל" אותם בזיקה למקורות ידע נוספים. "ילדים עובדים" רבים נראו בתערוכה. אתמקד בעיקר ב"ילדי המציתים". בתצלום מעזה מן הימים הראשונים של הכיבוש בעזה, שצולם בידי צחי אוסטרובסקי, נראה נער פלסטיני המתקרב לעדשה ומנופף לעבר הצלם במצית שהוא אוחז בידו. התצלום צולם מגבוה, מבעד לחלון פתוח באוטובוס תיירים בו ישב הצלם. הנער רוכל ומייחל לסגור עסקה קטנה. בין אם זו התבצעה או לא, הנער נענה בדיוקן. הוא אינו מתנגד, אך גם אינו מתמסר. התצלום שצולם בחטף מתוך אוטובוס, מעביר תחושה של מבט תיירותי, מופתע, מסוייג ומסוקרן המתעכב על מושא לא מוכר. הסיבה לצילום אינה מאפיין ספציפי של הרוכל הצעיר הזה דווקא, אלא קיומה של תופעה לא מוכרת שהכיבוש הפגיש איתה והעצים את היקפה: ילדים עובדים ורוכלים. עשרות ילדים המתינו מדי יום בעזה כמו גם בגדה, לבואם של אוטובוסים עמוסים בישראלים שייצגו בעת ובעונה אחת את הכובש ואת כוח הקניה שלו. הנערים מיהרו לעברם, התחרו זה בזה מי יצליח למכור יותר מן הסחורה הזולה שבמגשיהם לתיירים-כובשים שבאו מתוך סקרנות ואינטרס, מבקשים לראות, לטעום, להריח, לשמוע ולממש את בעלותם החדשה על שטחים שזה עתה נכבשו.

הפועל "לעוט" חזר על עצמו בתיאורים של הרוכלים הצעירים בעיתונות של אותן שנים: "הם עטים עליך מיד כשאתה מגיע". כבר אז, לצד ההנאה וטובתה שהפיקו מהם הישראלים, צויירו הילדים האלה כמִטרד, עיטים קטנים הממהרים לנקר בארנקיהם של הישראלים. השימוש במונח אלים, מתנשא ומעליב ביחס לילדים קשי יום, הנאלצים לפרנס את משפחותיהם, ביטא היטב את יחסו של הכובש שנהנה מן השירותים שהם הציעו, ובה בעת לא ראה את חלקו ביחסי הניצול, כשם שלא בחל באמצעים כשהוא יצק אותם בתבנית חדשה של "כלכלת כיבוש". אפשר לראות זאת גם בתצלומים בהם נראים גברים ישראלים - חיילים ואזרחים כאחד, נעמדים בטבעיות מעל ילדים פלסטינים הרוכנים לרגליהם ומקבלים כמובן מאליו את מעמדם החדש כאדונים שיש מי שמצחצח את נעליהם, או בתצלומים של עוזי קרן בהם רואים כיצד ילדים אלה (שאור הפלאש שמסנוור את עיניהם ממחיש שיום העבודה שלהם התחיל עוד לפני שזרחה קרן אור ראשונה) נהפכו לכוח עבודה זול, במיוחד במסגרת מה שרק במבט לאחור מתחיל להיראות כעבירה על חוקים ואמנות הכרוכים בהעסקת ילדים, שמיותר לציין שכובדו בכל הקשור להעסקת ילדים יהודיים.
תוך זמן קצר, "ילדי המציתים" מ- 1967 נהפכו לשוליים הזניחים של תופעה נרחבת של העסקת ילדים פלסטינים בגיל בית ספר שיצאו לעבוד בישראל מדי יום, במרחק של עשרות קילומטרים מביתם. הם עבדו בתוך הקו הירוק בשקט יחסי במשך זמן ממושך. בלא תנאים, בלי ועד עובדים, בלי ימי מחלה או פיצויי פיטורין, ובשכר נמוך במיוחד, עוד יותר מזה שניתן לאבותיהם שאיישו את השלב הנמוך במדרג השכר בישראל.

בתהליך הדרגתי שהחל באינתיפאדה הראשונה, המסה של העובדים הפלסטינים, ובתוכם הילדים המנוצלים, הצטמצמה מקיום לא יציב ולא מוגן במרחב הישראלי לקיום ארעי עוד יותר בקווי תפר בין "פה" ל"שם", בצידי הדרכים, בצמתים. מאז, התווסף לעבודה שלהם גם ממד עברייני - לא של "המעסיק" שהרי המעסיק כבר לא קיים, וגם לא של אלה האחראים לייצורה של "כלכלת הילדים", שבמסגרתה ילדים נדרשים לפרנס יחד, עם או במקום הוריהם שמקורות הפרנסה שלהם יובשו. הם משתחלים בין המכוניות כדי למכור מצית או כעך, נוברים בערימות זבל, ומפשפשים באתרי בניה כשהחוק ונציגיו מאיימים להשיגם.

נתבונן רגע בנער פלסטיני אחד שמיקי קרצמן צילם ב- 2002 (לצורך הכנת כתבה של גדעון לוי למדורם "אזור הדמדומים") סמוך ל"סוכות האבטיחים" בירושלים. מדי יום הוא מגיע ל"מקום עבודתו", מנסה למכור מציתים לנהגים ישראלים החולפים בצומת. בתמונה אפשר לראות אותו רוכן מעט קדימה, מקרב את המגש לחלון, מייחל אף הוא לעסקה קטנה, או לפחות שמי שיושב שם במכונית יפתח את חלונו, יתן מבט בו או במציתים שהוא מציע למכירה. אולם החלון נותר סגור. בישראל של שנות האלפים נערים כמותו כבר לא מייצגים את אותו אינטרס כלכלי שהם ייצגו בעשורים הראשונים של הכיבוש. בחנויות "הכל בדולר" שנפתחו ברחבי הערים בישראל, אפשר למצוא סחורה זולה בשפע, כשהיא מנוקה מ"הבעיה הפלסטינית". הנהגים ממהרים, אין להם פנאי כעת להרוויח שני ש"ח על מצית שמחירו חמישה, ואין להם עניין לסבסד את הטרור – "שיסתדרו בעצמם".

הנער מן התצלום של קרצמן לא מוותר, הוא עומד שם יום אחר יום, מבוקר עד ערב. אולם משהו בהתמדה שלו, בהתעקשותו לכלכל את חייו למרות כל מה שהכיבוש מעולל לו, ובנחישות שהוא מגלה בפנייתו אל הישראלים גם כשאלה מגיפים בפניו את החלון - הפכה בלתי נסבלת עבור חיילי מג"ב. יותר מפעם אחת הם הגיעו לצומת, החרימו את הסחורה שלו והכו אותו מכות רצח. כשקרצמן צילם אותו ולוי ראיין אותו, חיילי מג"ב כבר "ביקרו" אצלו כמה פעמים.

התצלום שצילם קרצמן בראשית שנת אלפים שונה מתצלומים של ילדים רוכלים או עובדים מן השנים הראשונות של הכיבוש. הצלם אינו משתאה מן התופעה עצמה של ילדים המוכרים את מרכולתם בצידי הכביש, ולא עליה הוא בא לדווח. התצלום שלו מתמקד ברוכל ספציפי שכאמור יש לו סיפור ייחודי משלו. זהו דיוקנו של נער שחיילי מג"ב החליטו להראות לו מה החוק חושב על נוכחותו שם, בתפרים הגסים המחברים זו לזו את ישראל ופלסטין.
אבל לא רק חיילי מג"ב הוטרדו מנוכחותו ומזו של חבריו. במסגרת תהליך הדרגתי, שהחל עם האינתיפאדה הראשונה, טוהרה ישראל כמעט לגמרי מן הפועלים הפלסטינים, והילדים האלה בצידי הדרכים נותרו כשארית טורדת מנוחה עבור אחדים, מטרד עבור אחרים. כששארית זו מנותקת מן ההקשר הכלכלי שממנו נהנו מאות אלפי ישראלים, היא מופיעה לפתע כמשהו מגונה שאי אפשר יותר להתכחש לו: "ילדים עובדים", ותצלומיהם מזעזעים לפתע כמו שזעזעו תצלומי הילדות והילדים העובדים שצילם לואיס היין (Hine) בעשור השני של המאה העשרים.
לא מדוייק אפילו לכנות אותם ילדים עובדים – הם לא הולכים משם ל"מקומות" עבודה. עבודתם היא שם, בלא-מקום הזה הקרוי שולי הכביש. הם מרוויחים פרוטות בתמורה לעבודה שנמשכת שעות ארוכות, כמובן ללא תנאים סוציאליים, ללא מקום לינה, ללא השכלה, ללא הבטחת הכנסה, ללא ימי מחלה, ללא חופשות, ללא פיצויי פיטורין, ללא ועד עובדים.

בשנת 2005, בעיצומה של האינתיפאדה השניה, כשחלק גדול מחומת ההפרדה כבר נבנה, כשממאות אלפי פלסטינים נשלל מקור הפרנסה שלהם, התכנסה ועדת הכנסת כדי לשים סוף לתופעה של "ילדי הצמתים". גם מבלי לחשוד בכוונותיהם של יוזמי ההתכנסות בכנסת, אפשר לפקפק בתוצאות פעולתם שהונחתה על ידי שיח מוסרי ומוסרני ולא שיח פוליטי ואזרחי. יו"ר הועדה פנה אל הנוכחים והפציר בהם "קודם כל להתעלם מכך שמדובר בסוגיה שיש בה היבטים הקשורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אנחנו לא מדברים כאן על ענייני מדיניות או שלום או התנתקות או שום דבר כזה, אלא מתעניינים רק בילדים. לכן אנא התעלמו מהסוגייה המדינית. נדבר על התופעה כשלעצמה". הילדים בצידי הכביש הופיעו לעיניהם של מרבית חברי הוועדה כעדות להתנערותה של הרשות הפלסטינית מאחריות. הנה הזדמנות נוספת למדינת ישראל, לנציגיה ולדבריה, גם להתנער מאחריותה כלפיהם וגם להופיע כמדינה מתוקנת בעלת תפיסת רווחה מבוססת, תודעה הומניטרית ואופק מוסרי שאינה יכולה לתת לתופעה כזו להתרחש בגבולותיה.

בדומה לפלישה של אנשי שמורות הטבע וכוחות הביטחון שחברו יחד בחודש יולי האחרון כדי להציל זוג עיטים שככל הנראה הוחזקו באופן לא חוקי בבית פלסטיני בגדה, כך ביקשו אנשי הועדה, מתוך כוונות הומניטריות, להציל את הילדים הפלסטינים העטים על רכבים ישראלים מההזנחה הנפשעת של הוריהם ששלחו אותם לפרנסם, ושל הרשות הפלסטינית שנתנה לכך יד.

בעשותם זאת, המשיכו חברי ואורחי וועדת הכנסת שלא לראות את האסון הכלכלי שיצרה ישראל בשטחים ואותו היא מתחזקת מדי יום, ואת הילדים האלה, המפרנסים משפחות שלמות, בתור הקצוות הנראים לעין של האסון הזה שעוד לא נמחקו כליל מן המרחב הציבורי בישראל. לאחר דיון ממושך בין חברי ואורחי הוועדה, סיכמו הנוכחים שלמעשה אין ביכולתם לתת מענה ממשי לתופעה. הם מנו לכך שתי סיבות: האחת משום שרוב הילדים הם בני 12 או 13, כלומר מתחת לגיל האחריות הפלילית ולכן המשטרה אינה יכולה לעצור אותם, והשניה משום שהילדים באים מהרשות הפלסטינית, ואי אפשר לטפל בהם ולהחזיק אותם בישראל. אף אחד מחברי הוועדה לא הזדעק למשמע הנימוק הראשון שהבליע טיפול פלילי בבעיה, כשם שההסמכה בין שני הנימוקים לא עוררה אצלם תמיהה. אולי משום שלוּ היו הילדים בגיל האחריות הפלילית, העובדה שאי אפשר לטפל בהם כי הם באים מהרשות היתה נעשית לא רלוונטית ואפשר היה להטיל על המשטרה לשקם את הסדר החברתי ולעוצרם...

הקול הבודד שהושמע בוועדה, שטען ש"משום שהילדים נמצאים בתוך ישראל, ועל פי האמנה הבינלאומית אנחנו מחויבים להם", הצהיר על עצמו אמנם כעל מי שמבקש לפעול באופן לא פטרנליסטי, אך בפועל ראה בטיפול בילדים אלה הזדמנות מבחינת מדינת ישראל "לזרוע זרעים של סטנדרטים של רווחה בצד הפלסטיני". כך ישראל, שאחראית בצורה ישירה לאסון הכלכלי של השטחים ומכאן גם לתעסוקת הילדים כאפקט שלו, אינה מכירה באחריותה זו אבל כן ממשיכה לראות את עצמה כמי שבכוחה ליצא לפלסטינים ידע על מדיניות רווחה ולהמשיך ולהנות מדימוי עצמי של מדינה מתוקנת הדואגת לרווחתם של עובדיה שלא לדבר על ילדיה.

האפשרות שישראל תִּשא באחריות פוליטית ממשית לנתינים אלה שבהם היא ממשיכה לשלוט ושאת כוח עבודתם היא ניצלה במשך כמה עשורים, אינה עולה כאפשרות. כך הילדים, העובדים בשולי הדרכים או מקבצים נדבות, מופיעים כתופעה חדשה, תלושה, ללא הקשר וללא היסטוריה.

חזרה

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה