תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 27.12.11

מען

סיכום מאבק עובדי מחצבת סלעית – השגים וכשלים

בשעה שהתקשורת הישראלית וועדת הכספים של הכנסת התגייסו בראשית דצמבר למצוא פתרון למפעלים במצוקה בצפון, נותרו המוסדות הישראלים אטומים לחלוטין למצוקת האבטלה של עובדים פלסטינים במחצבת סלעית. הסדר הנושים שביהמ"ש המחוזי בירושלים אימץ בעניין מחצבת סלעית קבע פיצוי סביר לעובדים, אך איפשר לחברות הבנייה לקבל לידיהן את המחצבה בלי כל התחייבות להעסקת העובדים. למי אכפת שיש ביריחו עוד 40 מובטלים?

ביום ב' 12.12.11 אישר בית המשפט המחוזי בירושלים את הסדר הנושים של מחצבת סלעית. בהתאם להחלטת בית המשפט, יקבלו 50 עובדי המחצבה פיצוי כספי שישולם להם באפון מדורג, אבל מקום עבודתם לא יובטח. החלטה זו באה לאחר מספר חודשים של דיונים בגורלה של המחצבה שהגיעה לסף פירוק בקיץ שעבר. מדובר במחצבה שנמצאת באזור C (תחת שליטת המנהל האזרחי בגדה המערבית) בבעלות משפחת כלב מירושלים, שהעסיקה במשך שלושה עשורים כארבעים עובדי ייצור פלסטינים בשכר נמוך וללא זכויות סוציאליות.


אסף אדיב ופועלי מחצבת סלעית.

שבוע לאחר מכן, וכאילו ללא קשר להחלטה זו, אישרה ועדת הכספים של הכנסת שתי הצעות הקשורות למפעלים שנקלעו למצוקה באזור הצפון. בישיבתה ביום ב' 19.12 החליטה הוועדה בראשות חה"כ גפני (יהדות התורה) ליזום חוק מיוחד לצורך הצלתו של מפעל פרי הגליל בחצור הגלילית, וזאת כדי לאפשר לממשלה להעביר מענק של עשרות מליוני שקלים למפעל, במטרה למנוע פיטורים של עשרות עובדים. בנוסף מינתה ועדת הכספים באותו יום את חה"כ עמיר פרץ לראשות צוות שיציע דרכים לפתרון המשבר במפעל סלינה בנצרת עלית. מטרת הפעולה כאן היא לתת סיוע למפעל שצבר חובות בגובה 100 מליון ₪ ועלול לפטר את 150 עובדיו.

ההבדל בין שני המקרים ברור. נוכח פשיטת הרגל של המחצבה וסכנת האבטלה של 50 עובדים פלסטינים, נשארו בית המשפט, הכנסת והתקשורת אדישים. במקרה של המפעלים בצפון ראינו התגייסות ציבורית בטענה שחובת הרשויות לדאוג לגורלם של מאות עובדים שעלולים למצוא את עצמם ללא מקור פרנסה. לעיתים קרובות התגייסות כזו לא מניבה כל פתרון, אך בסלעית הנושא כלל לא עלה לדיון.

החלטת שופט המחוזי בירושלים, דוד מינץ, בעניין סלעית, קבעה הסדר לתשלום פיצויים לעובדים ולשאר הנושים של המחצבה. במישור זה, המאמץ הגדול שעשה ארגון העובדים מען, שייצג את העובדים לכל אורך הדרך, הניב פירות. לפי ההסדר, הוענקה קדימות למלוא החוב כלפי העובדים, לעומת החוב לחברות וספקים. הסדר הנושים מבטיח, כי הפיצויים שמגיעים לעובדים עד סך 150,000 ₪ לעובד ישולמו במלואם. מיעוט העובדים הזכאים לסכומים גדולים יותר יקבלו רק 50% על כל סכום מעל 150 אלף ₪.

מאידך, ההרשאה שניתנה לחברות הבנייה אשטרום וברזאני להפעיל את המחצבה, לא לוותה בהוראה מפורשת לתת עדיפות להעסקת העובדים הוותיקים של מחצבת סלעית, למרות שהדרישה הועלתה במפורש בפני בית המשפט על ידי נציג ארגון העובדים מען וב"כ העובדים. העובדה שביהמ"ש המחוזי אישר את הסדר הנושים בתנאים אלו פוגעת בזכות הבסיסית של העובדים להמשיך לעבוד במקום שהגיע לסף פירוק בגלל כשלון מנהליו ובעליו.

מצב משפטי נחות

העדר ודאות בנוגע לאפשרות של תשלום פיצויים על ידי הביטוח הלאומי הותירה את העובדים בפני מצב משפטי נחות. בכל מקרה אחר שבו עובדים ישראלים מבוטחים כדין על ידי המעסיק, העובדים יכולים להגיע להליך של הקפאת הליכים מתוך עמדת כוח. העובדים בפרי הגליל או בסלינה מוגנים לא רק על ידי תקשורת וחברי כנסת שפועלים בתחום, גם ברמה החוקית, במצב של פירוק, אין כל ספק בזכותם להגנה מצד הביטוח הלאומי. סעיף פשיטות רגל מהווה אחד מסעיפי הביטוח הבסיסיים של הביטוח הלאומי, וכל עובד ישראלי זכאי לתשלום עד לגג של יותר ממאה אלף ₪, במקרה שמעבידו הפך לחדל פרעון. עובדים ישראלים יכולים תמיד להעמיד בפני בית המשפט ברירה פשוטה: או שתבטיחו את מקום העבודה שלנו במסגרת ההסדר החדש, או שנתנגד להסדר, דבר שיוביל לפירוק החברה. במקרה של פירוק יוכלו העובדים תמיד לקבל את הפיצוי מהביטוח הלאומי.
במקרה של מחצבת סלעית המצב היה שונה. הנהלת מחצבת סלעית התנהגה כלפי עובדיה כאילו היו אנשים שקופים חסרי זכויות ומעמד, ונמנעה במשך שנים מלבטחם בביטוח הלאומי.

היא השתמשה באופן ציני במיקום המחצבה באזור C בגדה המערבית, כדי לרשום את המחצבה כחברה זרה, שכלל אינה כפופה לחוקי מדינת ישראל. מצב זה יצר חוסר ודאות משפטית בנוגע לזכותם של העובדים לפיצוי מצידו של המוסד לביטוח לאומי במקרה שבו יתנגדו להסדר הנושים ויובילו את החברה לפירוק. מכאן שעמדת המיקוח הבסיסית של העובדים מול בית המשפט והנושים האחרים היתה מוחלשת, והם נאלצו לקבל את ההסדר החלקי שזנח כל מחויבות כלפי עתידם. זאת, למרות שמאז ההודעה על הקפאת ההליכים, לא הצליח אף עובד למצוא מקום עבודה תחליפי. לאור שיעור האבטלה הגבוה בשטחי הגדה המערבית, ובהעדר ביטוח אבטלה, תיוותר קבוצת העובדים של סלעית ובני משפחותיהם ללא כל מקור הכנסה.

האדישות כלפי גורל העובדים הפלסטינים ומצבם המשפטי הנחות במערכת הישראלית קיבלו את ביטוים באופיו של הסדר הנושים, שאושר על ידי בית המשפט. בית המשפט ונאמן סלעית עמלו קשה כדי להשיג הסדר נושים כלכלי, שיאפשר להחזיר חובות של גורמים שונים כמו הבנקים, חברות מסחריות ובעלי המניות. החוב העיקרי, לשמר את מקום העבודה של חמישים עובדים, נזנח.

עובדים מאורגנים ונחושים

עובדי סלעית נכנסו למשבר כקבוצה מאורגנת, ופעלו לכל אורך הדרך באופן מתוכנן ומאוחד. מאז שנת 2007 הצטרפו כ-45 עובדי הייצור במקום, כולם תושבי הרשות הפלסטינית ומזרח ירושלים, לארגון העובדים מען, בחרו ועד עובדים, ונלחמו להשגת הסכם קיבוצי. העובדים היו מודעים לקשיים העומדים בפניהם ולהעדר אלטרנטיבות לתעסוקה, אך היו נחושים שלא להשלים עם ההעסקה הפוגענית והיחס המשפיל. דרישתם לשיפור תנאי העסקתם היתה חד משמעית, והאחדות ביניהם היתה מרשימה ביותר, כמו גם האמון והתמיכה שנתנו במען.

ביוני 2011 כלו כל הקיצים. אחרי שנה וחצי של מו"מ סבלני מאין כמוהו בין נציגי מען וועד העובדים לבין הנהלת סלעית, הושגה טיוטת הסכם קיבוצי. העובדים מצדם אישרו את ההסכם, אולם ההנהלה התחמקה במשך חודשיים מהחתימה. שוב ושוב בוטלו מועדי ישיבות, והעובדים הבינו כי אם לא יעמידו מול הנהלת סלעית אולטימטום ברור, הם חושפים עצמם להתעללות מתמשכת. בהתיעצות עם העובדים הכריז מען על סכסוך עבודה, וב- 16 ביוני הוכרזה שביתה כללית.

התנהלות ההנהלה מעידה על כך שהיא רצתה להביא את הדברים לכלל משבר. יתכן והיא חשבה שהיא תוכל תוך זמן קצר לשבור את האחדות העובדים השובתים ולרסק את נחישותם. אלא שההנהלה טעתה. למעט קבוצה קטנה של עובדים שמועסקים כנהגים מחוץ למחצבה, כל עובדי הייצור העט מאוחדים בשביתתם, וסרבו לכל הצעה לחזור לעבודה ללא הסכם. במשך 3 חודשי השביתה לא היה יום ללא מערכת מאורגנת של שמועות, או טלפון לשובת המזמין אותו לקבל תמורה גבוהה אם יעזוב את חבריו.

המנברות כשלו מול עמדתם המוצקה של העובדים, שזכו לאהדה גדולה מאד בדעת הקהל הישראלית וגם בתנועת העובדים העולמית. השביתה של עובדי סלעית, שהיתה הראשונה מסוגה באזור סי, זכתה בתמיכה רחבה, ואלפי מיילים נשלחו בקמפיין ציבורי חובק עולם שהביע אהדה. מען הצליח לגייס לקרן שביתה עשרות אלפי ש"ח, וחילק לכל עובד דמי שביתה בסך 1,850 ש"ח.
העובדים מודעים היטב לכך, שפירוק החברה לא נגרם בשל שביתתם. הם הכירו היטב את הסכסוכים הפנימיים בין בעלי המניות, ואת הכשל הניהולי שהוביל בסופו של דבר להתמוטטות המחצבה. מרבית המפעלים שעובדיהם שובתים, מוצאים את הדרך להתפשר ולהבטיח את המשך הייצור. סירובה של הנהלת סלעית להתפשר היה תוצאה של הנהלה כושלת ומסוכסכת בתוך עצמה, ופשיטת הרגל לא נגרמה בגלל שביתת העובדים. במצב כזה היתה הסכנה של התפרקות המפעל באופן שהיה משאיר את העובדים ללא פיצוי וללא כל זכויות. העובדים המאורגנים שנלחמו על זכויותיהם וכבודם, הבטיחו לא רק את תשלום הפיצויים, אלא יצאו מן הניסיון הזה עם ראש מורם ותחושת גאווה.

ארגון העובדים מען ועובדי סלעית הוכיחו, כי גם בתנאים המורכבים של הכיבוש והסכסוך הלאומי, ניתן להתגבר על מכשולים של מרחק, שפה ומציאות חוקית, וליצור שותפות ייחודית של עובדים שגילו את כוחם המאוחד. העובדים הבינו כי מען הוא ארגון עובדים שחותר לשנות את כללי המשחק. האומץ והנחישות של עובדי סלעית מהווה דוגמא מעוררת השראה. למרות התוצאה המאכזבת, נוצר כאן בסיס שמצביע על האפשרות להתאגדות עובדים בתנאים הקשים ביותר. תקדים זה יהווה, ללא ספק, בסיס למאבקים בעתיד.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה