תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 28.12.11

אביב הערבי

מכחישי האביב הערבי

הטענה שאין ומעולם לא היה אביב ערבי, היא הבון טון בישראל. מיליונים בעולם הערבי יוצאים לרחובות לממש את שאיפתם לחופש, אבל עבור דוברי השמאל הליברלי אין בכך די. בשעה שכוחות חדשים של ארגוני שמאל ופועלים במצרים ובטוניסיה, מפשילים שרוולים ומתגייסים לקראת השלב הבא, מזדרזים הליברלים הישראלים להספיד את המהפכות, כדי להצדיק את הפסיביות והשמרנות שלהם עצמם. ומי מרוויח מכך? כרגיל, בנימין נתניהו.

FILE etgar/shotef/2011/egypt-protests1.jpg IS MISSING
כיכר תחריר, ימי המהפכה

ביום שבת, 17 בדצמבר 2011, צוין בעיר השדה סידי בוזיד בטוניסיה יום השנה למותו של גיבור המהפכה הערבית, מוחמד בועזיזי. הטלוויזיה הטוניסאית "אל-ווטניה" העבירה את הטקס בשידור ישיר. בכיכר המרכזית של סידי בוזיד התאספו המונים, ללא דגלים וללא שלטים. ניכר היה שהם באו מתוך הזדהות, ולא כי מישהו חייב אותם להתייצב בכיכר ביום החופשי שלהם. נשים וגברים, שהתראיינו לטלוויזיה, דיברו בשפה פשוטה על הציפיות שלהם מהממשלה הנבחרת ומהמהפכה לה היו שותפים. נוגעת ללב במיוחד הייתה אחותו של מוחמד בועזיזי, שהביעה הזדהות מוחלטת עם מטרות המהפכה. הדוברים שהופיעו על הבמה המאולתרת, חזרו והדגישו את התביעות שעמדו בלבה של מהפכת היסמין - דמוקרטיה וצדק חברתי. לתנועת אל-נהדה האסלמית, שזכתה לאחרונה בבחירות, היה דובר אחד, שקיבל את המיקרופון אחרי שצעירים מקומיים ונציגים של תנועות חילוניות נשאו את דברם, והנאום שהשמיע לא היה שונה בתוכנו או ברוחו מאלו שקדמו לו.

"הארץ" שופך מים קרים

כתב עיתון הארץ, אנשיל פפר, ביקר בסידי בוזיד לפני יום השנה לפרוץ המהפכה, ודווח משם וגם מהבירה טוניס. הדיווח שלו הופיע במוסף סוף השבוע של עיתון הארץ, מה-17 בדצמבר, שהוקדש לסיכום שנה למהפכה הערבית. המאמר התפרסם תחת הכותרת: "סנונית אחת לא מבשרת", לאמור, אין מה להתלהב ממהפכה שבעצם לא התרחשה. וכך מתאר פפר את טוניסיה שראה: מובטלים מוחים על מחסור בפתרונות תעסוקה, סטודנטים ואנשי שמאל מפגינים נגד תת ייצוג בפרלמנט, עימות באוניברסיטה סביב שאלת הניקאב (רעלה). מכל אלו מסיק כתב הארץ שמדובר במדינה אכולת ייאוש, מאוכזבת ומתוסכלת בשל היעדר התקדמות. אני קראתי בדיווח שלו על מובטלים שנאבקים לשפר את מצבם וסטודנטים ופעילים חברתיים אשר ממשיכים את המהפכה ברחוב, דווקא סוג של חיוניות תוססת של התחדשות, בדיוק כמו זו שהשתקפה בשידור הטלוויזיה מסידי בוזיד.

FILE etgar/shotef/2011/טוניס1.jpg IS MISSING
מהפכת היסמין בתוניס

באותו מוסף של "הארץ" התפרסמו מאמרים נוספים, ביניהם מאמרו הפרוגרמטי של פרופ' שלמה אבינרי, תחת הכותרת "האמנם אביב?". גם כאן מרמזת הכותרת על כוונת המחבר - האביב הערבי הוא אשליה. אבינרי מגלה אמנם אמפטיה לצעירי הפייסבוק ש"כולנו התפעלנו מהם", אבל ממהר לסייג: "האמת הקשה היא, שמהפכת התחריר הייתה מהפכה של המעמד הבינוני המשכיל, ומרבית החברה המצרית אינה כזו. בעיותיה האמיתיות הן עוני ומצוקה כלכלית נוראה, ולמפגינים בני המעמד הבינוני אין תשובות לבעיות אלו, ואין להם נגישות להמוני העם המצרים."

אבינרי קובע אמת שאין חולק עליה. אבל הניתוח שלו חלקי ומטעה. האבנגרד של מהפכת התחריר הם אכן צעירי הפייסבוק המשתייכים למעמד הבינוני המשכיל, שאינו מייצג את רוב האוכלוסייה המצרית העני, האנאלפביתי, והמנותק מכל גישה לתשתיות של העולם המודרני. עם זאת, המהפכה המצרית, איננה בשום אופן מהפכה של המעמד הבינוני.

המהפכה, שהתחוללה בחודשי ינואר ופברואר 2011, הייתה תוצאה של מיזוג כוחות יוצא דופן של כל שכבות העם המצרי. למרבה האירוניה, הטעות שעושה אבנרי ביחסו למהפכה, דומה לטעות של אחדות מקבוצות הצעירים של כיכר התחריר, שמעדיפות, עד היום, להמשיך בהפגנות רחוב במקום להתארגן במפלגות פוליטיות, קבוצות אלו אף החרימו את הבחירות.

מהפכות של העם ולא רק של האליטות

עלאא עווד, אחד מראשי מפלגת "הקואליציה העממית הסוציאליסטית" במצרים, מנתח את הדינאמיקה שהובילה למהפכה (אל בדיל 5.12.11), ומסביר כיצד, בעקבות היזמה של השבאב בכיכר תחריר בינואר 2011, נכנסו לתמונה מיליוני העניים של קהיר, שחיים בתנאים בלתי אנושיים, והכריעו את הכף נגד שלטון מובארכ. עווד מצביע גם על התפקיד המכריע שהיה לשביתות הפועלים, שהחלו ב-9 בפברואר, ביצירת מקבילית כוחות שהביאה לבידוד הנשיא ולהבסת מנגנון הדיכוי הרצחני שלו. למרות העובדה שהצבא המצרי אוחז עדיין במושכות השלטון ומונע את המשך המהפכה והעמקתה, עצם הפלת הדיקטטור וביטול הלגיטימיות של מוסדות השלטון הישן, יצרה מצב היסטורי חדש, שכל העם המצרי מזדהה איתו.

הניסיונות המהפכניים, שהבשילו בטוניסיה ובמצרים, הובילו, תוך פחות משנה, לעריכת בחירות דמוקרטיות ראשונות. בטוניסיה ובמצרים הפכו הבחירות לחגיגה עממית של ממש, עם שיעור השתתפות חסר תקדים של 90% בראשונה ו-70% בשנייה. בפעם הראשונה הותרה פעילות פוליטית ואיגוד מקצועית חופשית, והעיתונות נפתחה בפני הקולות המהפכניים. הנתונים הללו מדהימים במיוחד אם ניקח בחשבון, שהבחירות בתקופת מובארכ במצרים היו לא יותר ממצג שווא, שאף אחד לא האמין בהן. שיעור המשתתפים בבחירות לפרלמנט המצרי בשנת 2010 (חודשיים בלבד לפני המהפכה) לא עלה על 24.47% (לפי אתר בינלאומי המודד שיעורי השתתפות בבחירות). מפלגות שמאל וכן האחים המוסלמים היו אסורים, וכל פעולה שלהם דוכאה ביד ברזל.

מדוע ניצחו האחים המוסלמים

תוצאות הבחירות שיקפו במידה רבה את מערך הכוחות שקדם למהפכה. בטוניסיה הצביעו כ-40% למפלגה המוסלמית המתונה "אל-נהדה", והשאר למפלגות ליבראליות וסוציאליסטיות. הפיצול הרב בקרב הכוחות החילוניים, הביא לכך ש-32% מהמצביעים נתנו את קולם למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה.

המצב במצרים קצת יותר מסובך. בלחץ הרחוב במצרים, נאלצה המועצה הצבאית העליונה, שתפשה את הגה השלטון מאז סילוקו של מובארכ, להכריז על בחירות למועצת העם, שנדחו בסופו של דבר מספטמבר לנובמבר 2011. ערב הבחירות, יזמה הממשלה הזמנית, שמונתה על ידי הצבא, חקיקה שנועדה להגביל את סמכויות בית המחוקקים, והדבר הביא למשבר. שלושת הכוחות העיקריים המתמודדים על עתידה של מצרים - המועצה הצבאית, צעירי כיכר תחריר והאחים המוסלמים. שני הראשונים נמצאים בעימות מתמיד, שהדרדר בחודשים האחרונים להתנגשויות עקובות מדם.

ב-28 בנובמבר, כאשר העם המצרי עמד בתור לקלפיות, נשמעו ברקע הדי ההתנגשויות בכיכר תחריר וברח' מוחמד מחמוד, בהם נהרגו כשלושים מפגינים. חלק מהארגונים שמייצגים את הצעירים המהפכנים הגיבו על כך בהחרמת הבחירות, והפסידו בדרך זו את האפשרות לזכות באמון ובתמיכת הציבור הרחב. הפילוג בשורות השמאל סביב שאלת ההשתתפות בבחירות פגע קשות בהישגיו בקלפיות.

הניצחון של האחים המוסלמים ותנועת אלנהדה במצרים ובטוניסיה מבטא, אם כך, את השלב אליו הגיעה התנועה המהפכנית במדינות אלו. התמיכה באחים המוסלמים מקורה במספר גורמים: ראשית - הם היו שם במשך 80 שנה, ותפקדו כתנועת אופוזיציה, שמנהיגיה ופעיליה נרדפו על דעותיהם. עובדה זו מקנה להם יוקרה ואמינות. שנית - האחים המוסלמים והתנועה הסלפית נתמכים על ידי סעודיה ומדינות המפרץ העשירות, דבר המקנה להם עורף כלכלי, ומאפשר להם לממן מנגנון אדיר של חלוקת מזון, מרפאות ופרוייקטים של רווחה, מסגדים ומדרשים ומימון נדיב לשיחוד הבוחרים. שלישית - האחים המוסלמים ותנועת אלנהדה בטוניסיה זכו מההפקר בשל חולשת השמאל, שנמצא בעשורים האחרונים במצב של מבוכה ופילוג, ללא פרוגרמה מאחדת וללא מנהיגות.

אחד ממנהיגי השמאל הבולטים במצרים, אחמד בהא אדין שעבאן, קובע כי ההשתתפות ההמונית של הציבור המצרי בבחירות, הינה ביטוי לבגרות, והיא מחייבת את השמאל לקבל את תוצאות הבחירות ולהכין עצמו לשלב הבא (ראיון באתר "אל-סבאר" 21.12.11). שעבאן מסביר שהעם המצרי בחר בכוחות המסורתיים של האחים המוסלמים והסלפיים, בגלל חוסר מודעות פוליטית. הבעיות הכלכליות והחברתיות החמורות בפניהן עומדת מצרים, טוען שעבאן, לא יאפשרו לממשלה בראשות האחים המוסלמים להציע פתרונות, והתוצאה תהיה תהליך של התפכחות והתפתחות פוליטית, שתפתח בפני השמאל הזדמנויות חדשות (ראו מסגרת נפרדת)


דוגמא מוחשית לדינמיקה עליה מצביע שעבאן, ניתן היה לראות בבחירות שהתקיימו באוקטובר האחרון לאיגוד הרופאים במצרים. בבחירות הביסו מועמדים חילוניים רבים, ביניהם ד"ר מונא מינא, רופאה ממוצא קופטי ופעילה למען זכויות הרופאים הצעירים עוד מלפני המהפכה, את האחים המוסלמים, ששלטו באיגוד בתקופת מובארכ, ושיתפו פעולה עם השלטון במניעת דמוקרטיזציה באיגוד.

חזרה לתפיסת אין פרטנר

את כל זה לא רואה השמאל הליברלי בישראל. העיוורון כלפי האביב הערבי אינו מצטמצם לנתניהו שמחפש כל תרוץ כדי להצדיק את דרכו הסרבנית. כפי שעולה מהציטוטים למעלה, גם דוברי השמאל הליברלי שותפים לתפיסה, לפיה העולם הערבי אינו בשל לדמוקרטיה.

עמדה זו היא מיחזור של תיאוריית ה"אין פרטנר" מבית מדרשו של אהוד ברק. כפי שראינו, הניתוח של פרופ' אבינרי כאילו "הצעירים של כיכר תחריר אולי נאורים אבל העם המצרי רוצה אסלאם קיצוני, ולכן אין מה לעשות," הוא סילוף של המציאות המתפתחת סביבנו. ככל שיהיו יותר כוחות ישראלים, שיתייצבו לצד התנועה המהפכנית הערבית, כפי שמבטאים אותה עלאא עווד, אחמד בהא אדין שעבאן, וד"ר מונא מינא, ויתמכו במאבקם לדמוקרטיה, חופש וצדק חברתי, כך יהיה קל יותר ליצור דיאלוג ולהשיג פרטנר אמיתי לשלום. הדרך לכך עוברת, כידוע, בקווי 67, במאבק נגד הכיבוש ולמען שוויון מלא לערבים בתוך ישראל. האג'נדה הזאת מקדמת את הכוחות המתקדמים בכל האזור ומהווה מפתח לעתיד טוב יותר לעמים כולל לעם בישראל.


עלאא עווד: המהפכה המצרית היתה מהפכה של כל שכבות העם

קטעים ממאמר של עלאא עווד שהתפרסם ביומון המצרי, אלבדיל, 5.12.11

התנועה ההמונית ברחובות, בכיכרות, במקומות העבודה ובמוסדות הייתה הגורם החשוב במאבק. אין אפשרות להבין את הגורם המרכזי הזה בעימות, בלי להבין את ההרכב החברתי וכלי המאבק של השכבות השונות. ההרכב החברתי של הכוחות, שיצאו להפגין ב-25 בינואר 2011, היה בעיקרו צעירים בני המעמד הבינוני, שסבלו מתחושה של עמוקה של דיכוי תחת שלטון דיקטטורי, שהתבסס על מנגנון משטרתי, שפגע בכבוד העם המצרי והפעיל נגדו צורות רבות של עינויים ומניפולציות. ההמונים סבלו מאבטלה ומסכנה מתמדת של נפילה אל מתחת לקו העוני. המוני הצעירים גויסו דרך אתרי הרשתות החברתיות, שכן רובם היו ממעמד שהשיג רמה מסוימת של השכלה, ויודעים להפעיל מחשבים ורשתות חברתיות.

ב-28 בינואר, בעיצומם של הקרבות הקשים בין המהפכנים והמנגנון המשטרתי, בלט סקטור חברתי שונה, והוא העניים ודיירי שכונות הפחים המאולתרות (עשוואויאת) בשולי הערים, שסובלים מאבטלה, ומועסקים במשרות חלקיות וזמניות. שכבה זו חיה בתנאים של עוני קיצוני, והיא השכבה החברתית ששילמה את המחיר היקר ביותר על המדיניות הניאו ליברלית, ההפרטה ושדידת המשאבים הלאומיים, שאותה ניהל השלטון הקפיטליסטי נגד העם.

אלו שסבלו יותר מכל מהדיכוי והשרירות של המשטרה ונפלו קרבן לרדיפות ולחץ בלתי פוסק, היו אלו שהצליחו להביס את מנגנון הדיכוי, ולאלץ אותו לסגת מהרחובות נוכח זעמם הגועש. היה כאן שינוי משמעותי בהרכב של ההמונים המשתתפים במהפכה. שינוי שהיתה לו חשיבות רבה בקידום המהפכה, והשגת הניצחון הפוליטי הראשון - הפלתו של מובארכ והבסת מנגנון הדיכוי שלו.

למרות התפקיד החשוב שהיה להמונים העניים, ולמרות מספר הקרבנות שהקריבו בקרבות הרחוב ובכיכרות, הם לא זכו לשום תגמול ברמה הרשמית או התקשורתית. אין להם שום ייצוג בקואליציות של הצעירים, ותמונות השוהדא שלהם אינן מופיעות בפוסטרים שמילאו את הכיכרות ואת מסכי הטלוויזיה אחרי הפלת מובארכ. יתר על כן, המועצה הצבאית וכמה מפלגות פוליטיות, מפנים כלפיהם אצבע מאשימה, כאילו מדובר בבריונים שפעלו נגד החוק.

עובדה חשובה נוספת, שהייתה לה השפעה מכרעת בזירוז הפלת מובארכ, היא ההופעה של תנועת הפועלים על במת המהפכה, באופן ברור מאז ה-9 בפברואר, כאשר שביתות הפועלים החלו להתרחב. ואולם, ללא ארגון שמסוגל להנהיג את האינתיפאדה המהפכנית הזו, נמסרה ההנהגה לסוג של ספונטניות, שהסתיימה בפילוג פנימי. רק אחרי הפלת מובארכ החלה הבנייה מחדש של השמאל, שהיה מזוהה בעבר עם מפלגת תג'מוע, במסגרת של מפלגת הקואליציה העממית הסוציאליסטית.

המהפכה נמצאת רק בשלביה הראשונים - בשלבים הבאים תבלוט השאלה החברתית, ותעמיד את האחים המוסלמים בפני נושאים שהם אינם מסוגלים לפתור

קטע מתוך ראיון עם אחמד בהא אדין שעבאן (אסמא אגבריה זחאלקה - אתר אל סבאר 21.12)

הזרמים האסלאמיים והדמוקרטיים וכן המועצה הצבאית - כולם נמצאים במבוי סתום. הכוחות הדתיים הוצבו בפני מבחן הבעיות החברתיות, וההצבעה להם מותנית בכך שיצליחו לתת פתרון לבעיות הבסיסיות של החברה. זהו חלום שמחייב אותם לנקוט צעדים דרסטיים ולהדק את החגורה למשך שנים רבות. זה דורש מעורבות המדינה והחזרת הכספים שנגזלו מהעם, והדגשה מחודשת של התפקיד החברתי של המדינה. אינני סבור שהאחים המוסלמים ינקטו בצעדים לטובת העם, מפני שהם שייכים למעמד הבורגני, והאינטרסים שלהם תלויים בהפרטה ולא בתהליך ההפוך. האנשים ציפו שהבחירות יחזירו את היציבות וישפרו את מציאות החיים של העם המצרי. אלא שעכשיו מגיע מבחן האמת. הציבור אומר בבירור, ניסינו את מובארכ ואת סאדאת, ועכשיו נראה מה יעשו האחים המוסלמים. אם לא יגשימו עבורנו את מה שאנו דורשים, נדע את הדרך לשחרור ולבחירות חדשות.

ההשתתפות בבחירות הייתה עצומה, והעידה שהעם מחזיר לעצמו את מעמדו ואת כוחו, ומגדיר את עצמו. גם אם נתן את קולו לאחים המוסלמים, הוא ידע לקחת מהם את השלטון בבוא הזמן. האחים המוסלמים מבינים את העובדה הזאת היטב. ההשתתפות ההמונית בבחירות, היא שדחפה אותי לשנות את עמדתי ביחס להחרמה (שעבאן מתייחס לויכוח שהתנהל ברשימת המהפכה המתמשכת, שבו גרס כי יש להחרים את הבחירות, אך נשאר במיעוט וקיבל את דעת הרוב שחייבה השתתפות עצמאית בבחירות - א.א.)

במצרים יש 60-70 אלף מסגדים, שבהם נעשה שימוש להפצת הרעיונות, כמו אלו שמגדירים את מי שקורא לדמוקרטיה ככופר, ומכנים את הקופטים כופרים. אלו הם דיבורים שיש בהם סכנה גדולה. מפלגות דתיות מעלות בפומבי את הדרישה ליישם את השריעה האסלאמית ולהקים מדינת דת, ומגדירות את הדמוקרטיה כעוינת לאסלאם. מפלגות אלו מגדירות את מי שמצביע למפלגה ליברלית או חילונית או נוצרית ככופר. נשפכים כאן מיליארדי לירות מצריות מארצות המפרץ, ולכן אין פלא שהתוצאות של הבחירות הן בעייתיות ואינן משקפות בהכרח את המגמות בחברה.

עם זאת, אינני חרד לעתיד. הדמוקרטיה תצעד במסלולה. החשוב הוא שהעם בחר לפי רצונו החופשי. בסופו של דבר, אי אפשר להגיד 'לא' לבחירות, מפני שזכות הציבור היא לנסות ולבחור לפי ראות עיניו, ואחר כך לתקן את מסלולו אם יוכח שטעה. העם חש שהוא מסוגל להגיד 'לא' למי שהבטיח ובגד בהבטחתו. לכן אינני דואג מתוצאות הבחירות, מפני שאני מאמין שההליך הדמוקרטי דורש זמן. אי אפשר להפיל משטר דיקטטורי ומדכא ב-18 ימים בלבד, שכן המהפכה דורשת את פרק הזמן שלה. מה שחזינו בו במהלך 18 הימים בינואר ופברואר, היה, לפי הערכתי, הקרב הראשון במהפכה. יהיו אחריו עוד גלים ושלבים רבים, שלהם יהיה עכשיו צד חברתי בולט. זוהי מציאות המתחילה להתברר עם הזמן. רק לפני יומיים הודיעו עובדי הטקסטיל במחלה אלכוברא, כפר זיאת וכפר דוואר - כשבעים אלף עובדים - שיכריזו על שביתה אם לא יוכרו זכויותיהם.

בזמן האחרון חזינו בשביתות של עובדי הנמלים, המורים, הרופאים ומגזרים אחרים. לפי דעתי, הניסיון הבא יהיה סיומו של המיתוס של האחים המוסלמים וגן העדן שהם מבטיחים לאנשים. הציפיות של העם מהם גבוהות, שכן אנשים מאמינים שהם יוכלו לתת פתרון לבעיותיהם. כבר היום אנחנו רואים כיצד הממשלה מתקשה להעלות את שכר המינימום עד לקו של 700 לירות מצריות בחודש. התקופה הקרובה תראה התפוצצויות סביב נושאי הליבה של המאבק החברתי, שהחל לחזור לחזית.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה