תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 08.01.12

העולם הערבי

האחים המוסלמים והדמוקרטיה

מתוך הרצאה בבית העם 29.12.2011

הכותרת שבחרנו להרצאה, "האחים המוסלמים והדמוקרטיה", טומנת בחובה סתירה. התנועות האסלאמיות הן תנועות דתיות, שמסתמכות על השריעה, ומתנגדות לדמוקרטיה. מקור הסמכות שלהן הוא הקוראן, בעוד שמקור הסמכות של הדמוקרטיה הוא תבונת האדם, רצון היחיד ורצון הקולקטיב שהוא העם. ויחד עם זאת, אנו חוגגים החודש שנה לאביב הערבי, ועוקבים בהשתאות אחרי מהפכות, שהוצתו על ידי צעירי העולם הערבי. הללו דורשים שינוי המשטר לכיוון של צדק וחופש, אך כאשר השינוי מיתרגם לקולות בקלפי, גוברת ידם של הזרמים האסלאמיים.

תוצאות הבחירות בתוניסיה ובעיקר במצרים עוררו תגובה היסטרית בתקשורת הישראלית. מדברים על "החורף הערבי", חוזים שחורות לעתיד המזרח התיכון, ומתחפרים בעמדה שרואה בעולם הערבי אזור נחשל שלא יצליח לעולם לחיות בשלום עם ישראל. והראיה? נותנים לו לבחור, והוא בוחר באחים המוסלמים.

העלייה של האסלאם הפוליטי אינה תופעה חדשה. אירועי ספטמבר 2001, הציבו בפני העולם, בפעם הראשונה, את הדּוֹגְמָה והכוח שטמונים באסלאם הפוליטי. מפלגתנו הרבתה להתייחס ולנתח את התופעה של האסלאם ככוח חברתי ופוליטי, ודווקא משום שהתמודדנו עם השורשים של התנועה הזאת, אנו יכולים לומר בוודאות - ניצחון האחים המוסלמים בבחירות אינו סוף פסוק, ואינו מבשר את קיצו של האביב הערבי.

כמרכסיסטים, אנחנו מתמודדים עם האסלאם ומעמידים מולו אלטרנטיבה סוציאליסטית, הומניסטית. האסלאם חי בקרבנו ואנו נתקלים בו בעבודתנו היומיומית, במרכזים שאנחנו מנהלים ברחוב הערבי. אנחנו נתקלים בו כשאנו עובדים עם פועלים, עם נשים ועם נוער בבתי הספר. הכלי שאנחנו משתמשים בו כדי לחזק את האלטרנטיבה לקוראן ולמסגד, הוא התארגנות והעצמה של האני והקבוצה.

אני יכול לומר לכם שלא רק המערב הופתע מעוצמת הכוח האלקטוראלי של התנועות האסלאמיות. גם המפלגות האסלאמיות עצמן נתפשו בלתי מוכנות למצב החדש. בפעם הראשונה הן צריכות להפוך ממפלגות אופוזיציה, שפעלו בתקופות שונות במחתרת, למפלגות שלטון, שעלו על גלי מהפכה חילונית. התנועה האסלאמית במצרים כלל לא תמכה במהפכה, וראתה במנהיגיה כופרים המכורים לערכי המערב. למעשה הניצחון נפל לחיקם כפרי בשל מבלי שעשו בשבילו דבר. לכן, לפני שמנופפים בשד האסלאמי, צריך להבין את אופייה ושורשיה של המהפכה הערבית החדשה. האביב הערבי אינו עומד להתחסל, משום שהוא מהווה חלק מתהליך היסטורי עמוק, שחורג בהרבה מגבולות העולם הערבי.

אני עובר עכשיו לשאלה מדוע פרץ האביב הערבי. לא צריך ללכת רחוק כדי לחפש את הסיבות שהוציאו את צעירי קהיר ותוניסיה לרחובות. אלו אותן סיבות שדחפו את צעירי תל אביב לרחוב, ואלו אותן סיבות שמעוררות צעירים למחות בכל מקום. לאחר אירועי ספטמבר 2001 כתבנו, שאוסאמה בן לאדן הוא תוצר של שתי תופעות. האחת, השיטה הניאו ליברלית, שדנה את העמים הערבים והמוסלמים לעוני ולייאוש, ודחפה אותם לידיו של האסלאם הקיצוני. הסיבה השנייה, היא האדישות וחוסר האחריות של המערב כלפי מה שמתרחש בצד השני של הגלובוס. העוני לבדו, יכול להיות מצב נתון במשך שנים רבות, מבלי שיעורר התקוממות. אבל, כאשר נוסף אליו גורם התסכול והכעס כלפי אלה האחראים לעוני ובאותה שעה נהנים ממנו ומצדיקים אותו, או אז הוא יכול לגרום למהפכה.

אפשר לומר שהתהליך שהתפרץ באביב הערבי, התחיל דווקא כאן, באוקטובר 2000, נוכח האכזבה מהסכם אוסלו, ממנו נהנתה רק ישראל ושכבה צרה של בעלי שררה ברשות הפלסטינית. הדי המאורעות זעזעו את העולם, ונטעו בלב הקיצוניים האסלאמיים, מבית מדרשו של אוסאמה בן לאדן, את הרעיון שהגיע העת לנקום בראש הנחש עצמו, בארצות הברית של אמריקה. ההיגיון מאחורי הטירוף הבן לאדני היה פשוט - האסלאם יכול לקטוף את הפירות הפוליטיים של הכעס שרוחש בין העניים והמובטלים. הזמן הוא זמן האסלאם, כך חשבו.

ואכן, רשת אלג'זירה, הממוקמת בקטאר, ונמצאת בבעלות משפחת המלוכה, קידמה את בן לאדן בברכה והציגה אותו כגיבור העולם המוסלמי. הרשת מעולם לא הייתה מוכנה להודות הפיגועים של ה-11 בספטמבר היו מעשי טרור. מצד שני, לשלטון הקטארי כלל לא הפריע לארח את הבסיס האמריקאי הגדול ביותר במפרץ. כאן כדאי להזכיר, שהקבוצות הסלאפיות, שארגונו של בן לאדן הוא אחד מגידולי הפרא שלהן, טופחו עוד עשור קודם לכן, על ידי ארה"ב (בזמן כהונתו של הנשיא רייגן) ועל ידי סעודיה, כדי להיאבק בקומוניזם ובשלטון הפרו סובייטי באפגניסטן.

המשבר, שהחל בשנת 2001 הלך וטפח עד שהתפוצץ במשבר הגדול של 2008. אלא שבינתיים, כאמור, הגיע האסלאם הרדיקלי לסוף דרכו ואיבד מזוהרו, דבר שבא לידי ביטוי בהריגתו של בן לאדן בפקיסטן בשנה שעברה. הסימנים לקריסת השיטה החלו בשנת 97' בתאילנד, 98' ברוסיה, ובהתפקעות בועת נאסד"ק במרץ 2000. הקריסה הגדולה של שנת 2008 התחוללה בוול סטריט, וחשפה את מערומי השיטה הקפיטליסטית, כחסרת מעצורים וחסרת אחריות ברדיפתה אחרי עושר קל. הקריסה הזאת ממשיכה לזעזע את העולם עד היום, ממוטטת בנקים, והופכת מדינות שלמות לחדלות פירעון.

הביטחון העצמי שהפגינו ראשי מעצמות ההון פינה את מקומו לבהלה ופאניקה, שלימדה את האזרחים פרק או שניים במהותו של המשטר הכלכלי, ובקשר בין הון לשלטון. האמון שרכש הציבור לשיטה נסדק ללא תקנה, ואין מדובר בעם אחד או שניים. זה לא משבר ערבי, יווני או אמריקאי, אלא תופעה גלובלית, שיטה שלמה שהגיעה לסוף דרכה. בניגוד לתחילת האלף השני, שבה דובר על מלחמת ציוויליזציות, היום אנו מדברים על קץ הציוויליזציה שהכרנו.

בתוניסיה, מצרים וסוריה, המדינות הערביות שעברו מהפכות, התבטאה השיטה במשטר של דיקטטורה קפיטליסטית, שפעלה לטובת אוליגרכים מקומיים ומקורבים. האזרח הפסיק לקבל את השירותים הבסיסיים - לא מים זורמים בברז, לא גז לבישול, אין בתי ספר, אין בתי חולים, אין דיור. מי שיש לו כסף השיג מה שהשיג באופן פרטי, אבל מי שאין לו, חי בעוני.

לא משנה מה הייתה האידיאולוגיה של השליט. לא משנה אם הוא היה תומך הציר האמריקאי (מצרים, תוניסיה) או תומך "מחנה ההתנגדות" (סוריה). בשני המקרים האזרח הערבי חי בעוני מרוד, ללא חופש ביטוי או התארגנות, וללא יכולת לבחור הנהגה אחרת ולשפר את מצבו. כדאי לציין שגם הסכמי אוסלו לא יצרו חברה מתוקנת. הרשות הפלסטינית הצטרפה למחנה השוק החופשי (בהסכמי פאריז), והותירה את רוב רובו של העם, לא רק תחת כיבוש אלא ללא כל שפור ברמת החיים. גם כאן השיטה הייתה אותה שיטה, שזכתה לגיבוי של ארה"ב וקרן המטבע הבינ"ל, ולוותה בתכתיבים ברורים - לצמצם בהוצאות, לבצע הפרטה, לשחרר את המעצורים של המשק - אחרת לא תוכלו לקבל דירוג אשראי, שיאפשר לכם לנהל את הכלכלה, והמשמעות היא, מוות למדינה.

כבר עשרות שנים שהעולם הערבי נשלט על ידי דיקטאטורים. השאלה המעניינת היא מה קרה עכשיו, שהעם המצרי קם פתאום והתקומם. בישראל רווחה תיאוריה, לפיה מובארכ מחזיק את העם המצרי בפחד ורעב כל כך גדולים, שאין שום סיכוי שהוא יתמרד כל עוד הוא שקוע במלחמת הישרדות על צלחת הפול הבאה. אנחנו לא האמנו בתיאוריה הזו מעולם. לא האמנו שאפשר לאלף עמים באמצעות רעב. לא קיבלנו את זה, שיש עמים ש"הדמוקרטיה לא מתאימה להם", או שיש שלטון כלשהו שיכול להישאר לנצח. תמיד יש קומץ מהפכנים, אשר בשם רעיונות גדולים, קמים ומשנים את השיטה.

השאלה היא, מהיכן שואבת המהפכה את כוחה. במצרים, כמו מדינות ערב האחרות וכמו שאר העולם, היה זה הכוח של הידע, המדע, הטכנולוגיה, שקרץ לאינטלקטואלים ועורר אותם לפעול. האחים המוסלמים טענו: המערב הוא מקור כל רע, כל מי שמתקרב למערב ומנסה לאמץ את ערכיו, הוא כופר. הם הזהירו מפני איבוד הזהות והתפוררות, כפי שקורה בחברה המערבית. אנחנו אומרים, שהמערב אינו חד צדדי. יש לו צד דכאני וקולוניאליסטי; אבל יש לו גם צד חזק של חילוניות רציונאלית, של מדע וחינוך מתקדם, שאי אפשר לזרוק אותו. זה הבסיס ממנו יכולה החברה הערבית להתפתח. צעירי המהפכה הבינו, שאם הם רוצים לעשות שינוי, אסור להם לשפוך את הילד עם המים, ועליהם לאמץ לעצמם את הערכים המערביים של דמוקרטיה, ואת עקרונות מדינת הרווחה. עם הרעיון הזה הם הצליחו לסחוב אחריהם את כל העם המצרי.

את המהפכה במצרים דחפו שתי תנועות: האחת, שזכתה לכינוי "נוער הפייסבוק", והשנייה, הפועלים, שניהלו מאבקים איגוד מקצועיים במשך שלוש שנים. הם התנגשו בכל הכוח עם האיגוד המקצועי הממלכתי, ודרשו להקים איגודים דמוקרטיים נבחרים. המשטר פחד מאד מפני התארגנות עצמאית של העובדים, ודכא את השביתות בכל הכוח באמצעות המשטרה החשאית והאיגוד המכור. אבל תנועת הפועלים הלכה וגברה, עד שב-6 באפריל 2008, פרצה אינתיפאדה פועלית באחד ממפעלי הטכסטיל הממלכתיים בדלתא של הנילוס, בעיר אלמחלה אלכוברה.

כשראינו שהפועלים לקחו את התמונות של מובארכ וקרעו אותן לגזרים, הבנו שמשהו רציני קורה, שנשבר מחסום הפחד. שלחנו למצרים שתיים מחברותינו כדי שילמדו מקרוב על המתרחש. אמרנו לעצמנו "זה הרגע שחיכינו לו, כאן מתחיל להיווצר משהו חדש". עד אותו רגע, התנהל המשחק הפוליטי במצרים על מגרש צר, בין מובארכ הפרו אמריקאי, לבין האחים המוסלמים. השמאל הערבי היה שבוי בתפיסה שכל התנגדות למשטר פרו אמריקאי תחזק את התנועות האסלאמיות. המשוואה המדומה הזו גרמה לכך, שהשמאל המצרי תמך במובארכ, השמאל הפלסטיני - באבו מאזן, והשמאל הסורי - באסד. אלטרנטיבה שלישית לא נראתה באופק. והנה, במצרים, קמים פתאום הפועלים ויוצאים נגד מובארכ ונגד האחים המוסלמים, ודורשים פתרונות מוחשיים. האינטלקטואלים קראו לתנועתם ה-6 באפריל, על שם האינתיפאדה הפועלית באלמחלה אלכוברה, וכך התחברו שתי התנועות האלה.

ואולם, לאחר כל כך הרבה שנים של דיקטטורה, ולאחר האכזבה הקשה מהשמאל, במצרים כמו בישראל, הצעירים האינטלקטואלים העדיפו להגדיר עצמם כא-פוליטיים. הם חשבו שניתן לנהל את המדינה מהכיכר, באמצעות הפגנות. די מהר הם גילו שזה לא עובד. אנחנו לא יכולים להכריז על עצמנו "עם", ולא יכולים לכפות את עצמנו על העם. העם צריך לבחור בנו. ואז, כשהחבר'ה של תחריר הבינו את חולשתם האלקטוראלית, הם עשו הכול כדי שלא יהיו בחירות. הם ידעו, שברגע שיהיו בחירות, מאחר ואין להם מפלגה, אין להם סיכוי להצליח, והם יפסידו למפלגת המשטר הישן או לאחים המוסלמים, המאורגנים והערוכים היטב לרגע הזה.

הניסיון למנוע את הבחירות, ולהמשיך בהפגנות בלי להציע אלטרנטיבה לניהול המדינה, יצר ואקום. את הואקום הזה מילא הצבא, שמעמדו בעיני הציבור הלך והתחזק. אנחנו חלקנו על עמדתם של צעירי תחריר. אמרנו להם: רוצו לבחירות! הבחירות האלה, שנולדו מכוחה של המהפכה, נותנות לכם, בפעם הראשונה, את האפשרות לכתוב להתארגן ולהציג את עצמכם בצורה חופשית בפני העם. עוד טענו, שבחירות חופשיות – ללא קשר מי המנצח - הן ההישג הגדול של המהפכה.
הויכוח סביב הבחירות פילג את הגורמים המהפכניים במצרים. המפלגה הקומוניסטית והארגונים הטרוצקיסטים החרימו את הבחירות. גוש שמאלי חדש, "המהפכה ממשיכה", איתו יש לנו שפה משותפת, החליט להתמודד. בבחירות במצרים קרה דבר מדהים - אחוז ההצבעה, שהיה עד אז פחות מ-20%, הגיע ל-62%. המונים עמדו בתורים לקלפיות. זאת עובדה שאין לשנותה. האנשים האלה הרגישו, שהמהפכה הביאה להם הישג ממשי, ולא היו מוכנים לוותר עליו. הבעיה איננה ההצבעה לאחים המוסלמים. לרוב הבוחרים לא הייתה ממש אלטרנטיבה. האחים המוסלמים נמצאים בכל כפר נידח ובכל סמטה באמצעות המסגדים. עוד לפני המהפכה הם נתנו לאנשים שירותים ופעלו בקרבם. ללא מערכת חינוך מתפקדת, ועם אי ידיעת קרוא וכתוב של כמעט מחצית מהאוכלוסייה, אין פלא שהדת הפכה לגורם מכריע בחייו של האזרח המצרי. ולכן, כאשר האחים המוסלמים הציגו את עצמם בבחירות, האנשים החליטו לתת להם צ'אנס. כך צריך להבין את תוצאות הבחירות במצרים.

תהיה זו טעות להסיק מעליית האחים המוסלמים בבחירות, שאנו חוזרים לדגם האפגאני או הסודני. האסלאם הרדיקלי, שניסה לכפות את השריעה, נכשל והוא מפנה את מקומו לדגם מתון. האחים המוסלמים במצרים כמו בתוניסיה לא עלו בגלל קנאות אסלאמית, אלא הודות לגלי המיאוס שעוררו הדיקטטורות ששלטו בהן. אפילו חאלד משעל, מנהיג החמאס, אשר הצהיר בראשית העשור הקודם, שההתאבדות היא האסטרטגיה להבסת הציונות, מודה היום שצריך לאמץ את הדגם הדמוקרטי.
לטענות שהאחים המוסלמים ימנעו את התיירות, ויאסרו ללבוש בגדי ים ולשתות בירה, ובכך יחנקו את הכלכלה המצרית, הם משיבים: "מה פתאום! הכול יהיה מותר. לא השייח' יקבע מה מותר ומה אסור, אנחנו נתנהל בצורה דמוקרטית". אולי הגיע הזמן, שהאסלאמיים ייקחו את השלטון, ויוכיחו האם הם באמת יכולים להביא לעם המצרי והתוניסי את הפתרונות עליהם לחמו. עכשיו, כאשר הם כבר לא אופוזיציה, ההמונים לא יקנו נאומים חוצבי להבות על השטן האמריקאי או התנועה הציונית כתחליף לחיים הוגנים. העם דורש עבודה, בריאות, חינוך, דיור - תשובות אמיתיות. לאחים המוסלמים אין תשובות, והם לא רוצים להישאר חשופים בצריח. לכן הם מנסים להקים קואליציות עם מפלגות בורגניות (דוגמת מפלגת הופד במצרים), כדי להתחלק באחריות. לנהל מדינה זה לא לנהל עמותה, לכך לא מספיק הכסף של קטאר.

מצד שני, השמאל לא יצליח להבנות, אלא אם כן יתחיל לפעול בקרב העם. האכזבה מהאחים המוסלמים תוליד חיפוש חדש, ותפקידו של השמאל יהיה לספק את התשובות. האחים המוסלמים צריכים לדעת שהמהפכנים לא ייעלמו, והם אכן יודעים זאת. לארגוני השמאל יש את הכוח המוסרי, כי הם הנהיגו את המהפכה, והעם המצרי נותן להם קרדיט. יש להם את הכוח לבקר את השלטון, כל שלטון, שינסה לגזול את הישגי המהפכה.

לסיכום, המהפכה המצרית אינה תלויה רק במה שיקרה במצרים או בעולם הערבי. מדינות ערב הן מדינות עניות, שמירב משאביהן הכלכליים נתונים בידי חברות רב לאומיות וטייקונים מקומיים. הממשלה המצרית צריכה להאכיל 80 מיליון אזרחים, ואין שם נפט או פחם, יש רק את מימי הנילוס ותיירות. היא לא יכולה לעשות ניסים ונפלאות. מה שיקרה במצרים תלוי במה שיקרה בעולם המערבי וגם כאן אצלנו. המצב במצרים הוא רק סימפטום של שיטה גלובאלית שקורסת. בספרד יש היום אבטלת שיא של 21.3%. צעירים שהיגרו מדרום אמריקה, חוזרים אליה כדי למצוא עבודה.
גם לנו יש אחריות - כלפי הפלסטינים, כלפי העניים כאן, כלפי המצרים... כל שינוי שנעשה פה יעזור להם, ולהפך. אם נשב ולא נעשה כלום מלבד להתלונן על האחים המוסלמים, האחים המוסלמים ימשיכו לשלוט. כדי לצאת מהמשבר על כולנו להתאחד - או שכולנו ביחד נשנה את השיטה, או שכולנו נטבע. נכון שקשה לנו, ויש לנו את ביבי, שאיננו טוב יותר מהאחים המוסלמים, שלא לדבר על הכיבוש. אבל, הקיץ האחרון הוא עובדה, והישיבה שלנו כאן היא עובדה. צריך לעשות ואפשר לעשות. גורלם של האחים המוסלמים נמצא בידי המצרים וגם בידינו, לכולנו גורל אחד.

* יעקב בן אפרת, הוא מזכ"ל דעם מפלגת פועלים

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"מהפכה או מהפך?"

מאת מיקי הראל
נשלח 10.01.12, 12:48

כתבה זורמת המסבירה בבהירות את הסיבות והנסיבות לבחירה באחים המוסלמים, וכן אלו שעובדים קשה הם אלו שקוצרים את היבול... רק כך מגיעים להמונים שהרעב פושה בהם. ההמונים אינם מחפשים מזור בדת אלא בלחם שמוגש להם. ברור שזו תוצאה מתבקשת וישראל יכולה להפסיק לתלות יהבה ואת הסיבות להטחת האשמות וחוסר תקווה מהמצב במדינות הערביות. כך גם כתב פרידמן במאמרו על הנושא. מאידך גם אם האחים המוסלמים יאמצו את המודל הדמוקראטי ויהפכו למודל של איסלם עכשיוי אין לדעת אם בעתיד לא תגבר הדת על המדינה. צריך לקוות שהייתה כאן ממש מהפכה ולא רק מהפך.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה