תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 12.01.12

אביב הערבי

אסד מתחפר והטבח נמשך

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: סוריה

ביום רביעי (10.1.12), נשא נשיא סוריה, בשאר אסד, את נאומו הרביעי מאז פרוץ המהפכה הסורית העממית לפני עשרה חודשים. מספר הקורבנות בתקופה הזאת כבר עולה על חמשת אלפים, והעם הסורי ממשיך להקיז מנת דם יומית של בין עשרים לשלושים גברים, נשים וטף. סוריה בוערת, הכלכלה מתמוטטת, העולם כמרקחה, ואסד מנותק מהמציאות יותר מתמיד. הוא ממשיך לספר שמדובר במזימה חיצונית לחלק את סוריה ולהשתלט עליה. אמריקה וישראל, אל-קאעידה והאחים המוסלמים, חרירי הלבנוני, קטאר, סעודיה וטורקיה – כולם חברו לקואליציה בינלאומית רחבה ביותר נגדו. ואסד מבטיח: "אנחנו ננצח".

מי זה "אנחנו"? זה לא העם הסורי, אשר מזה שנים רבות אין לו קול ולא השפעה על מה שמתרחש בממלכה. "אנחנו" הם מי שישבו באולם הכנסים בדמשק והריעו לבשאר, ובעיקר השחקנים הראשיים מאחורי הקלעים, אחיו מאהר אסד, וראשי שירותי הביטחון. האליטה השלטת בסוריה מאוד מצומצמת, ומבוססת בעיקר על המשפחה הקרובה. סביבה נמצאים הסוחרים בדמשק ובחלב שהתעשרו בזמן שהרוב המכריע של העם הסורי חי בעוני, עזובה ודיכוי מחפירים. זה מה שהצית את ההתקוממות העממית. מול משטרו של אסד לא עומדות כנופיות מזוינות בעלות זהות מפוקפקת, אלא העם הסורי, עם דרישה פשוטה וברורה: דמוקרטיה וצדק חברתי. לכן, אם ינצח אסד, יהיה זה ניצחון על העם הסורי, ובעיקר על האביב הערבי, שסילק דיקטטורות, ומשליט משטרים דמוקרטים נבחרים, גם אם המרוויחים מכך הם האחים המוסלמים.

כמו יתר המשטרים הערבים, המשטר הסורי השתמש בקלף של הסכר שהוא מהווה נגד האחים המוסלמים כדי לקבל לגיטימציה מהמערב. לכן אסד הסתדר עם האמריקאים, הישראלים וכמובן התורכים. אלא שלא כמו מובראכ ובן עלי, הוא גם השתמש בקלף האנטי אימפריאליסטי, ובנאומו האחרון חזר ונפנף במחויבותו לשאלה הפלסטינית. המשטר הסורי מנסה לייצר מציאות הזויה שבה במידה והוא ייפול, סוריה תיפול כפרי בשל בידי אמריקה והמערב. לגרסתו, "עמידתה האיתנה" של סוריה לצד איראן והפלסטינים, מצדיקה את המשך ההרג חסר ההבחנה באזרחים המפגינים למען דמוקרטיה וצדק חברתי. טענתו הסמויה של המשטר היא, כי העם הסורי אינו בשל לדמוקרטיה, בדיוק כמו שאמר מי שהיה ראש שירותי הביטחון המצרי, עומר סולימאן, ערב נפילתו של מובראכ.

למרות התקפותיו של אסד על הליגה הערבית, החליטה זו האחרונה לתת לסוריה כמה הזדמנויות לפתור את המשבר בדרכי שלום. בלית ברירה הסכים המשטר הסורי לקבל משלחת של פקחים ערבים, והתחייב להסיג את הצבא מהערים והכפרים ולשחרר את העצורים. אולם נוכחות הפקחים לא גרמה להפסקת ההרג, מה שהוביל לדרישת האופוזיציה הסורית להעביר את הנושא למועצת הביטחון של האו"ם. הפקחים הערבים, ובראשם הגנרל הסודני מוחמד אל-דאבי, מסתובבים באזורי העימות ופוגשים את משפחות הקרבנות. הם לא מצליחים לעצור את ההרג, או לזהות כנופיות מזוינות אשר, על פי טענת המשטר, אחראיות לרצח ולאנרכיה. לעומת זאת, הם רואים במו עיניהם אלפי מפגינים בלתי חמושים היוצאים לקבל את פניהם בקריאה להפסיק את הטבח נגדם.

ככל שעובר הזמן, הליגה הערבית מוכיחה את אזלת ידה. היא אינה מצליחה לייצב את המצב, ואין לה כל השפעה על המשטר. למעשה, היא נאלצת למלא את החלל הריק שמותירות מדינות המערב. אלו, למרות אזהרות אסד מפני מזימת השתלטות, אינן ממהרות כלל להתערב, ומסתפקות בגינויים ובסנקציות שאין בהם די לעצור את טבח. המערב אינו נחוש להביא להפלתו של אסד כפי שהיה נחוש להפיל את קדאפי. אסד מנותק אבל לא משוגע, הוא משתמש בכוח אבל בצורה מושכלת, והטבח נעשה במנות קטנות כדי לא לתת למערב ולליגה הערבית תירוץ להתערבות צבאית. האסטרטגיה של המשטר היא להתיש את המהפכה באמצעות הטלת מצור על הערים, ירי על השכונות ועל המפגינים, מעצרים ועינויים. הטקטיקה של אסד מסתכמת בנאומים אחת למספר חודשים, בהם חוזר הדיבור על הצורך ברפורמה, על דו שיח עם האופוזיציה, ועל כינוס קרוב של ועידה של מפלגת הבעת'.

המצב המוזר הזה נמשך כבר עשרה חודשים ללא הכרעה, עקב ישיבתן על הגדר של דמשק וחלב, ואזלת היד של העולם. העדר ההכרעה גורם לויכוח פנימי באופוזיציה הסורית. הגוף הרשמי שזוכה להכרה בינלאומית הוא ללא ספק "המועצה הלאומית הסורית", הכוללת קואליציה רחבה בין האחים המוסלמים לבין הכוחות הליברליים והשמאל המתון. עמדותיה ברורות, ומתמצות בשתי נקודות עיקריות: הקריאה להפלת המשטר וסירוב לנהל כל מו"מ עמו; והקריאה לבינאום הנושא הסורי. מולה מתייצבת קואליציה שמאלית נאצריסטית בשם "ועד התאום הלאומי", המתנגדת בכל תוקף לבינאום, וקוראת למהפכה בדרכי שלום. אולם הרחוב המהפכני, שנאלץ לעמוד מול הטנקים, הצלפים והכנופיות המזוינות של המשטר (ה"שביחה"), קורא בקול ברור להתערבות חיצונית שתשים קץ לטבח.

למרות המבוי הסתום, הכף נוטה ללא ספק לטובת המהפכנים. הסיבה הפשוטה לכך היא שהמשטר איבד את הלגיטימיות שלו, לא רק בזירה הבינלאומית, אלא בעיני עמו שלו. האשמת מיליוני מתקוממים בטענה שהם טרוריסטים שדמם מותר, תוך ההתעלמות מוחלטת מדרישותיהם המוצדקות והמציאותיות, מסירה את הלגיטימיות מהמשטר. גם דרך טיפולו במשבר הוכיחה עד כמה המשטר מנותק מהעם, ועד כמה הוא מזלזל בגורל אזרחיו. כוח בלבד אינו מספיק כדי לשלוט, וגם דיכוי צריך לקבל לגיטימציה כלשהי. הדיבורים הריקים על תמיכה בפלסטינים ועל התנגדות לאימפריאליזם מתנפצים אל מול התמונות של האזרחים הנטבחים בשל דרישתם לחופש.

אולם הגורם העיקרי שאינו מאפשר למשטר לדכא את ההתקוממות העממית, הוא היותה חלק ממהפכה הרבה יותר גדולה, הכוללת את כל העולם הערבי. הסורים יודעים כי הגיע זמנם להתקומם, וכי הגיע תורם של המשטרים הישנים ליפול. כמו יתר המשטרים הערבים, אין למשטר הסורי מה להציע לעמו. אנו חיים בתקופה של מהפכות, אשר חרגו מגבולות המזה"ת, והן מקיפות את העולם כולו.

אמנם המשבר הכלכלי בארה"ב הצמיח את תנועת מסיבת התה הימנית, בספרד הוא הביא לעליית הימין, במצרים ובתוניס לעליית האחים המוסלמים, ואפילו בישראל המחאה לא הצליחה להחליש את הימין הישראלי. יחד עם זאת, מדובר באזרחים בכל רחבי העולם שיצאו מאדישותם והחליטו להלחם בדיקטטורה של ההון הגדול ובשחיתות, ויצאו נגד עשיית הרווחים על חשבון העם העובד. התנועה העולמית הזאת יצרה מציאות חדשה, שבמוקדם או במאוחר תגזור על השיטה הקיימת להעלם מן העולם. בשאר אסד עומד נגד קטר ההיסטוריה, ועל כן גורלו נחרץ.

* יעקב בן אפרת, הוא מזכ"ל דעם מפלגת פועלים

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה