תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 10.01.12

שטחים כבושים

משסר מורא הרובה, נעלמת כלא הייתה עדיפותו ועליונותו של הצד האוחז בנשק.

תיעוד ממחסום עטרה, אחרי שהמחסום הוסר בהבל פיו של שר הביטחון, אך בפועל נותר חי ונושם ובועט ומכה:

"זה לא מחסום, זה נקודת בידוק" – אמר החייל שניסה להרחיק אותנו.
על הטענה ששר הביטחון הודיע שבמקום זה אין עוד מחסום, השיב:"שר הביטחון גם אמר לך שאתמול ראו פה שתי חמושים מסתובבים?"-( כך במקור).
לא, שר הביטחון לא אמר לי את זה. אבל הייתי בטוחה שאני עצמי רואה לא שניים אלא שבעה חמושים מסתובבים באותו מקום באותו הרגע.


מחסום עטרה

"תביאו להקה!"- צעק החייל אל חבריו.

כשהגענו הייתה ה"להקה" הראשונה (ששה גברים) בעיצומו של טיפול: תעודות הונחו על האדמה מחשש מגע, חולצות הורמו, רגליים נחשפו, תכולת המכונית עד אחרון התאים נסרקה, וכל תיק רוקן ונוער.
אז נאספו התעודות בידי החיילים, פרטי האנשים הועברו אל מוקדים נעלמים ורק משנמצאו חברי ה"להקה" "כשרים", הורשו להמשיך בדרכם.

בין לבין, הפלסטינים במכוניותיהם עוצרים את רכבם בהיסוס כשעל פניהם הבעת תיעוב, ואינם מעזים להמשיך בנסיעה עד שיינתן להם האות, עד שיסמן החייל באצבע המורה את הסימן המוכר שפירושו:"סע".
הסימן לווה במלל: "סע, סע, סע, יא חמאר..." "סע, סע סע, יא בן אלף..." .

וה"להקה" החדשה נבחרה: אוטובוס פלסטיני, עמוס לעייפה גברים, נשים וילדים.

ראשונים הוצאו הגברים. הריטואל חזר על עצמו. באופן בלתי צפוי, שלא על פי הנהלים ושלא כמקובל, הצעירים מבין הפלסטינים ובראשם יוסף הנהג, התגלו כבלתי כנועים. תוך כדי ביצוע ההוראות, לא הסתירו את לעגם כלפי החיילים והוסיפו חטא על פשע וליוו את דבריהם בתנועות ידיים מתגרות.

הכתובת כמו הייתה על הקיר והחיילים מיהרו להגיב: קולות מתכתיים של בריחי הרובים נשמעו, קריאות:"הו הו הו.." פילחו את האוויר, נוצר מגע בין שני גושי האדם, רימוני הגז וההלם היו במגע יד, במרחק שניות - דבוקת אדם דחוסה.
המפקד במקום נזעק והורה לאנשיו לנתק מגע מהפלסטינים. שוב נפער שטח הפקר בין שתי החבורות.
משנרגעו הרוחות, חייל אחד, כעוס וממורמר שלא בא על סיפוקו ניגש אל יוסף, צילם אותו והבטיח: "אני עוד אגמור אותך".

הזמן התארך, השעות נקפו. תשובת השירותים החשאיים באשר לכשרות האנשים בוששה לבוא. עבדאללה, צעיר עצבני שהסתובב ושב והסתובב, ננזף. עבדאללה לא שעה לנזיפה, המשיך בשלו ונשלח אל בין הקוצים לענישה: "שב שם!". גם דרך ישיבתו בוימה - גבו מופנה אל חבריו ופניו אל האופק הרחוק, ומעליו ניצב חייל שקנה רובהו מאיים. גם כשכאבו רגליו ועצמותיו התאבנו, נאלץ להקפיד ולהישאר באותה תנוחה.

שעה וחצי לאחר תחילת האירוע, אם מתוך שעמום, או כדי להעביר בנעימים את זמנם של חייליו, הורה המפקד להוריד את הנשים והטף מהמכונית.
מסדר נוסף נערך: הנשים הועמדו בשורה ופעוט מייבב עמן. הן נדרשו להציג לראווה על הקרקע את תעודות הזהות ושאר המצוי בתיקיהן האישיים.
הנשים, שלא כגברים, לא גיחכו ולא עלבו בחיילים. הן התעלמו מהם והשליכו מהן והלאה את חפציהן בשקט צועק מחאה וכעס.

אז נזכרו החיילים שטרם נבדק גופם של הגברים – אחד אחד נבדקו: חולצה, נעליים, חגורה, היפוך כיסים...
מה עוד? סיעור מוחות בין לובשי המדים העלה שיש עוד, ויוסף (הנהג) נבחר לביצוע "נוהל שכן".
היה עליו להוריד כל תיק, כל שקית קניות, כל תרמיל סטודנטים - כל שהיה מאוכסן במכונית.
הורו לו לפתוח, לנער, לטלטל, לדפדף, - והיה במצאי: בגדים חדשים, חפצים אישיים, ספרים, מחברות, קופסאות נעליים שזה אך נקנו, חפצים שהושבו מתיקון. החשיפה והחדירה לתחומי הפרט לא ידעה שובע, הכול לעיני כל ובשם הביטחון.
משלא נמצאו פצצות בכלי האנשים וגם החגורות שלמותניהם התגלו כרק חגורות, שולחו כולם חזרה לרכב ותעודותיהם חולקו להם. לכולם למעט ליוסף. לו הרי הבטיחו. יוסף נלקח אל מאחורי החומה התוחמת את הפילבוקס והשער ננעל מאחוריו.

האנשים ישבו באוטו דוממים. ישבו והמתינו. אז נשמעה מהומה מתוך המתחם: חבטות, מקשי בריחי רובים וצעקות רמות.
כמו באות מוסכם פרצו הגברים כולם מבעד לדלת האוטובוס, רצו לעבר קני רובי החיילים חשופי חזה וצועקים (באנגלית): "תהרגו אותנו! תהרגו אותנו! אנחנו רוצים למות עכשיו! תחזירו את הנהג".

ראש בראש הם עמדו. שני מחנות הגברים. שווים בין שווים.

דובר הקבוצה חשופת החזה, גבר ששיבה זרקה בשערותיו, הטיף מוסר באזני החיילים עוטי האפודים, החמושים בנשקם, כשהוא טוען כלפיהם ומונה את רוב פשעיהם ועוונותיהם כלפי בני אדם.

בעצמה מתפרצת כהר געש, כמו מורסה שהתפתחה במעמקי גופם של האנשים במשך שנות הכיבוש, גאה המרי ושטף בלבה גועשת שהציפה והאירה את עבי החשכה במקום שכוח אל זה, אל מול פני הלילה, אל מול פני החיילים הנדהמים ופנינו שלנו המשתאות מגודל המעמד.

לא היה עוד פחד בעיניים ולא מורא בלב איש.

כי משסר מורא הרובה, נעלמת כלא הייתה עדיפותו ועליונותו של הצד האוחז בנשק.

הייתה זו עצמת החלש ולא היה מעבר לרגע. רגע תמציתי מכונן.
תמציתן של עשרות שנות כיבוש ודיכוי והשפלות ומניעות וגזירות.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה