תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 23, אוקטובר 2007

תרבות

ראשי - נקודה קטנה, מוארת וברורה, ברצף ההיסטורי

רופאים לזכויות אדם, רוחמה מרטון, 1989
בית חולים בשכם. נעמה עבדאללה, בת 11 מכפר טאמון. "הייתי במרעה לבד. בסביבות השעה ארבע עצרה לידי מכונית קטנה לבנה, שישבו בה שני אנשים עם זקן וכיפה. ניסיתי לברוח מהם והתחלתי לרוץ אבל הם זרקו עלי משהו. הסתובבתי ואז נפצעתי". מלשכת דובר גוש אמונים איש שהזדהה כיהודה אמר למרטון: "מצידי אפשר לעשות מהילדה משואה ליום העצמאות".

תצלום הוא צורת תיעוד היסטורי חשובה ביותר. טקסט הוא כלי לכתיבה או יצירה של היסטוריוגרפיה, אך תצלום מלווה בטקסט הוא הכלי האולטימטיבי. הטקסט והתצלום משלימים זה את זה. על כן העליתי את דברי לנעילת התערוכה "מעשה מדינה" על הכתב, מתוך הערכה רבה לתערוכה ולאוצרות.

בחרתי לדבר על תמונה אחת – אחת מתוך כ-700 תמונות בתערוכה. תמונה זו הינה אחת מאלפי תמונות שלא מוינו עדיין, שצילמתי בשטחים הכבושים במהלך 19 השנים האחרונות. למה בחרתי לדבר על התמונה האחת הזאת? – כי מה שאומָר עליה תקֵף לגבי רוב התמונות שצילמתי. מאחורי הבחירה בה, אין כלום – היא פשוט הייתה במִקבץ שהאוצרות ראו. אבל בעיני דווקא יש חשיבות לכך שלבחירה בתמונה המסוימת הזאת אין שום סיבה מנומקת היטב: כי כל התמונות שצילמתי הן חלק מהיסטוריה לא כתובה, לא מאורגנת לכלל מבנה. היסטוריה שטרם זיכו אותה בבחינה מעמיקה, שעוד אין עליה מבט חודר וכולל, מבט של תובנה. התמונה הבודדת היא בסך הכול sight. עדיין לא insight.

הילדה הזו בת ה-11, נעמה עבדאללה, רועת צאן מהכפר טאמון שנמצא בין שכם לג'נין, נפצעה ב-4.2.89.
והרי ישנו גם הסיפור שלה.

מספרת נעמה עבדאללה: "הייתי במרעה לבד. בערך בארבע (16:00) עצרה לידי מכונית לבנה. ישבו בה שני אנשים עם זקן וכיפה. ניסיתי לברוח מהם, התחלתי לרוץ, והם זרקו עלי משהו. הסתובבתי, ואז נפצעתי". תגובתו של דובר גוש אמונים, נועם ארנון, הייתה: "מדובר בהמצאה שכיחה ובלתי מציאותית". מישהו אחר בדוברוּת גוש אמונים, יהודה, שסירב למסור את שם משפחתו, אמר: "מצידי אפשר לעשות מהילדה הזאת משואה ליום העצמאות".
וישנו הסיפור של הילדים, למעלה מ-30 ילדים, שנכוו ונפצעו בשדות המרעה של טאמון, יאמון ותיאסיר.
הילדים סיפרו: "מצאנו משהו שנראָה כמו חבילת חלבה עטופה בנייר כסף. הרמנו את הקופסה – וזה התלקח. נשרפו לי הידיים, הפנים, הבגדים". ויש עוד סיפורים, על אנשים שהשליכו קופסאות כאלה ממכונית עוברת, על הליקופטר שהנמיך טוס וזרק משהו שהתלקח. כל הילדים הרועים נכוו בפנים, בחזה, בידיים וברגליים, לא בגב.
ואיך גיליתי מהו הנשק המסתורי הזה? הרי ידוע שילדים פלסטינים ממציאים סיפורים. שקרנים. זו הייתה גרסת הצבא. במשך כמה חודשים לא קיבלתי מהצבא תשובה עניינית לשאלה מהו הנשק הזה. לבסוף הגעתי ליוסי שריד, חבר בוועדת חוץ וביטחון, ידידם של ביטחוניסטים בצמרת. והוא, כמחווה אישית, הלך אצל חבריו הביטחוניים וחזר אחרי ימים ספורים עם תשובה: הדבר המתלקח הזה, שאינו מתפוצץ, הוא נור הטעיה של חיל האוויר; כשהוא מתלקח הוא מפיץ חום עז, כדי להטעות את הטילים מונחי החום המכוונים נגד מטוסים, ולמשוך אותם אליו.
וישנה גם הצלמת. אני. שלא ממש יכולה להסביר לעצמה, או לכם, למה לקחה איתה מצלמה. למה צילמה. אבל יכולה לספר לכם כמה לא נעים, קשה ומלחיץ לצלם שם. ההרגשה הנוקבת הזו, שהיוונים הקלאסיים קראו לה idos – אותו רגש צורב, הדומה לבושה, שמתעורר בנו לנוכח אומללותו של האחר.
ולא רק זה. ישנה גם השאלה– האם מותר לי לצלם? מה מרגישה הילדה המצולמת? ואיזה ערך בכלל יש לשאלה "מותר לצלם"? ואיזה ערך יש לתשובה – "כן". מהו, בעצם, המשחק הקורקטי הזה?
ולא רק זה. כל הזמן יש לי תחושה עמוקה של אשמה – שעצם נוכחותי כאן, בביה"ח אל איתיחאד בשכם, היא חטא. תחושת מחנק כבד, ואיתה הצורך המתמיד להסביר ולהצדיק את הימצאי כאן, את קיומי כאן, את חוסר שייכותי למקום, את חוסר שייכותי לצבא, לממשלה, לציונות.
ולא רק זה. קיים גם הצורך להגן על עצמי, למרות הכול, לאשר את זהותי הבעייתית, וצורך זה הוא שדוחף אותי לצלם, לרשום, לתעד.

אבל אז עולה השאלה – מה יקרה לתמונה? האם תגיע אל הנמען הנכון? אל הציבור הישראלי-ציוני? וקיימת הידיעה – לא. לא תגיע. לתמונה אין סיכוי בתוך כל האפלה שמסביב.
מ-1989 ועד היום, תמונתה של נעמה עבדאללה הייתה מונחת לה במעטפה, בתוך קופסת קרטון, בין המון תמונות אחרות. בלי שום סיכוי מול הכוחות הגדולים של הצנזורה הפנימית של המדיה, של ההכחשה הישראלית-ציונית, של הצדקנות הדורסנית שלהם, של שביעות-הרצון העצמית שלהם. באה התערוכה "מעשה מדינה" ומצאה לנעמה עבדאללה מקום קטן, מקום נראה לעין, על הקיר הציבורי. סיפורה סופר בחלל הציבורי-פוליטי, וכך הפכה נעמה לחלק זעיר מסיפור ההיסטוריה שאף אחד לא רוצה לכתוב או לקרוא. והנה ההיסטוריה הדחויה, הבלתי רצויה הזו, נכתבת, נראית, נשמעת. הרועה הקטנה מטאמון חדלה בזה להיות נקודה בלתי נראית באפלה, ומתחילה להיות נקודה קטנה, מוארת וברורה, ברצף ההיסטורי שמתחיל לגולל את סיפורו, שעוד יסופר.

*רוחמה מרטון, מייסדת ונשיאה של רופאים לזכויות אדם.

חזרה

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה