תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 29.01.12

זכויות אדם

למי אכפת מהדרת ערבים

החלטת בג"צ האחרונה בעניין חוק האזרחות, המאפשרת למדינה למנוע מאזרחיה הערבים שהתחתנו עם פלסטינים לקיים חיי משפחה בישראל, מעידה שככל שהכיבוש מתמשך, ככל שיהודים הופכים למיעוט בין הים לירדן, וככל שבידודה הבינ"ל של ישראל גובר, כך גם מעמיקה האפליה הממוסדת נגד אזרחיה הערבים, זכויותיהם נאכלות, והגזענות מקבלת לגיטימציה. המוסד שנתפס, שלא בצדק, כמעוז השפיות האחרון המגן על הישראלים מפני עצמם, נחשף בקלונו. ההחלטה מהווה קריצה לאביגדור ליברמן, שכבר מזמן טבע את הסיסמא "אם אין נאמנות אין אזרחות", והופכת את הערבים לאזרחים על תנאי.

גם בלי החלטת בג"צ, מצבם של הערבים בישראל בכי רע. חיים ביאור, שביקר באום אל-פחם לרגל פתיחת המרכז להכוון תעסוקתי בעיר, מספר (דה מרקר, 26.1) על אחוזי אבטלה בעיר שמגיעים ל- 31%, כשרק 16% מהנשים בגיל העבודה עובדות; על תחבורה ציבורית שכמעט ואין. אוטובוס לחיפה, למשל, יוצא רק פעם ביום, ב- 6:00, וגם הוא לא נכנס לעיר; על רמת השכלה נמוכה ושליטה לקויה בעברית; ועל כך שרוב התושבים העובדים עושים זאת תמורת שכר נמוך, כשבעיר עצמה אין כמעט תעסוקה, והנכונות של מעסיקים ישראלים להעסיק ערבים היא נמוכה, כך שגם אקדמאים סובלים מאבטלה גבוהה.

אם היעד שהציבה לעצמה הממשלה עד שנת 2020 - להעלות את שיעור התעסוקה של נשים ערביות, נראה כעוד הבטחה חסרת כיסוי וסיכוי, באה החלטת בג"צ ומבהירה שאין אפילו צורך להתאמץ ביחס לערבים. אמנם ההחלטה מנומקת בעילות ביטחוניות, אך חלק משופטי בג"צ לא הסתירו את דעתם, כי איחוד משפחות אינו אלא כיסוי לזכות השיבה, וכי זכויות האזרח אינן מתכון להתאבדות לאומית. בכך הם חשפו את העובדה, שבישראל ערבי חשוד באופן אוטומטי כסכנה ביטחונית עד שיוכיח את חפותו, וגם אז הוא נשאר תמיד בגדר סכנה דמוגרפית, פצצת זמן מתקתקת. ואם כאלו הם הערבים אפילו לדעת בג"צ, מדוע שהממשלה תתאמץ לספק להם עבודה, חינוך, בריאות, תשתיות, זכויות ועתיד טוב יותר?

איך הגענו למצב הזה? בעבר הלא כל כך רחוק, חבר כנסת ערבי מאום אל-פחם, האשם מחאמיד, היה חבר בועדת החוץ והביטחון; הממסד עודד מפגשים בין נוער יהודי לערבי; המילה "שלום" היתה פופולארית; ובעקבות דו"ח ועדת אור על הסיבות לאינתיפאדה, הוחלט להקציב ארבעה מיליארד שקלים ליישובים הערבים. זה לא ניסיון לצייר אידיליה, ומובן שיחסה של המדינה לאזרחיה הערבים היה בעייתי תמיד: ראשיתו במעשי טבח, גירוש, משטר צבאי, והפקעת אדמות מ- 1948 ואילך, והמשכו בכיבוש של שנת 1967 שרק העצים את הבעיה הפלסטינית והערבית עשרות מונים, ובאירוניה היסטורית גם איפשר נישואים בין אזרחים ישראלים לפלסטינים.

אולם בשנות התשעים, בשיא הצמיחה הכלכלית, ובתוך האופוריה שנוצרה עם תהליך אוסלו והחתימה על הסכם שלום עם ירדן, לבלב לו ירח דבש זהיר ומוגבל בין המדינה לאזרחיה הערבים. אמנם גם רבין נמנע מהכנסת מפלגות ערביות לממשלה, אבל הוא נשען על הגוש החוסם שלהן כדי להשיג רוב להסכמי אוסלו, וכדי "לוותר על חלקים מארץ ישראל". על זה הימין לא סלח לו, ולאחר שרבין נרצח ונתניהו נבחר ב- 1996, תהליך השלום החל בגסיסה ממושכת, והאזרחים הערבים שחזרו ונדחקו לשוליים חשו אכזבה עמוקה, ששיקפה את גודל האשליה. בנוסף, ישראל נכנסה למיתון, והערבים היו הראשונים לשלם את מחיר הכלכלה הנאו-ליברלית שליוותה את תקופת אוסלו. כל אלה, בנוסף לתמונות הקשות של הכיבוש שהופצו באל-ג'זירה 24 שעות ביממה, גרמו לפרוץ האינתיפאדה של שנת 2000.

האינתיפאדה, שבמהלכה המדינה הרגה 12 אזרחים ערבים ופלסטיני ששהה בישראל, היתה קו השבר הגדול בין יהודים וערבים. בעקבותיה עלה כוחו של הימין, ומפלגות השמאל זנחו את השלום והשוויון. מי שעסקו במפגשים בין יהודים לערבים הפכו ליריבים מרים המחלקים את העולם ל"אתם ואנחנו". הקונסנזוס החדש סביב אריאל שרון, שכלל גם את השמאל, טען שאין עם מי לדבר ושצריך לפעול באופן חד צדדי. בעידן אחר, כשהצבא סגר את אוניברסיטת ביר זית, קמו אקדמאיים ישראלים והקימו ועד סולידריות. בעידן הזה, לא מבצע חומת מגן, לא בניית חומת הפרדה, לא מבצע עופרת יצוקה, ולא מלחמת לבנון השניה, הצליחו לזעזע את הקונסנזוס הישראלי האטום.

לכן עצוב, אם כי כלל לא מפתיע, שהחלטת בג"צ לא עוררה מחאה ציבורית ראויה. העיסוק בערבים ובזכויותיהם אינו מוסיף פופולאריות בימים אלו. היום הערבים רק מפריעים לחתירה לאחדות בין השמאל למתנחלים. אמנם המאבק נגד גזענות והדרה הפך לאחרונה לבון טון, אך משום מה הוא אינו כולל ערבים. הדרת נשים בקרב חרדים ובצה"ל זכתה לתגובה ציבורית נזעמת, כך גם ההחלטה להתיר כליאת פליטים ומבקשי עבודה למשך שלוש שנים ללא משפט, מדיניות גירוש מהגרי עבודה וילדיהם, ואפלית אתיופיים. אולם הדרת ערבים, שלא יצעדו רגלית לירושלים כשהם נושאים דגלי ישראל וחושפים את דרגותיהם הצבאיות, עוברת בשתיקה. אפילו הנפגעים הישירים מההחלטה, האזרחים הערבים עצמם, לא הרימו את קולם.

לתוך המצב הטעון הזה קפצו המפלגות הערביות, שניסו לגרוף ממנו הון פוליטי כשהן הופכות את הקיצוניות הפוליטית לאג'נדה, ומחפשות כותרות ופרסום על בסיס התנהגות פרובוקטיבית. הן גררו את האוכלוסייה הערבית להסתגרות, ולמעשה ויתרו על הכנסת ועל דעת הקהל הישראלית, דבר שהוביל למבוי סתום. בדרך הן שכחו את הצרכים האמיתיים של תושבי אום אל-פחם, כמו יוקר המחיה והדיור, העוני, האבטלה, העדר זכויות סוציאליות, והעדר תקווה לעתיד טוב יותר. הן גם לא הבחינו בתהליכי ההתפוררות המכרסמים בחברה הערבית, כאשר האלימות מאיימת על המרקם החברתי הפנימי ועל הביטחון האישי של חבריה.

החלטת בג"צ היא תשובה למצב שנוצר בעקבות האינתיפאדה לפני למעלה מעשור, ואינה תואמת את ההתפתחויות האחרונות בעולם הערבי. היא מצטרפת לשורה של חוקים ותקנות שממסדים את האפליה, מחריפה את היחסים בין יהודים וערבים, ועומדת בסתירה להצהרות ממשלתיות בדבר הצורך לשלב ערבים בחברה ובכלכלה. פוליטית, זו החלטה שנותנת רוח גבית לימין הקיצוני, שטוען שאין כל סיכוי להגיע לשלום עם הפלסטינים ורואה בהם אויב נצחי. בכך החלטת בג"צ לא רק מפלה את הערבים, אלא מסכנת את עתידה של החברה הישראלית כולה.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"נכון"

מאת דרור גרין
נשלח 29.01.12, 15:56

ובכל זאת, כדאי גם לזכור שהגזענות אינה נובעת ממדיניות ממשלתית או מבג"ץ, אלא מהסכמה של רוב האוכלוסיה היהודית לקיים תרבות גזענית, שבלעדיה אין הצדקה לקיומה של מדינת ישראל.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה