תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 27.02.12

שטחים כבושים

הילדים של קלנדיה

עדויות מלב המאפליה (חלק שני)

"לכל איש יש שם/ שנתן לו אלוהים/ ונתנו לו אביו ואמו/ לכל איש יש שם/ שנתנו לו קומתו ואופי חיוכו... לכל איש יש שם/ שנתנו לו חטאיו/ ונתנה לו כמיהתו..."(זלדה)


מימין לשמאל - יאזן, דריס, ג'יבריל אחמד ורדואן.

מה יודע שופט עברי על ילדות במחנה הפליטים קלנדיה, על התבגרות בצל החומה, בסמיכות למחסום שכל ישותו אומרת אלימות, במרחב קיום של דלות ועליבות שהפך מכבר לשדה צייד עבור החיילים הממלאים ללא היסוס את ההוראה/הפקודה: "ליצור תחושת נרדפות...", ומבצעים בסמטאות את הקרוי בשפתם "סיור אלים"? (שתי ההגדרות לקוחות מתוך עדויות חיילים ב"שוברים שתיקה").
מה יודעים השופטים הצבאיים על חיים של ארעיות, של דלתות נעולות הנפרצות באישון ליל, על זרועות אב וחיק אם שאין בכוחם לגונן מפני המפליל, הגוזל, המשחית, המעליל והמכה?

תקוות התמיד בדרך לעופר היא שלא להכיר מי מהעומדים לדין, שתשמר האנונימיות, שלא יהיה שם ידוע או פנים הטבועים בזיכרוני. כל אלו נכזבו בבוקר אחד בו קפאתי מול פני ילד שקטן ממנו טרם ראיתי על ספסל הנאשמים.
איברהים אבו-אל-אעיש שגופו קטן ממניין שש עשרה שנותיו.
זה היה לפני ששונה גיל בגרותו של הילד הפלסטיני לשם מראית עין השוויון בפני החוק. בימים לא רחוקים אלו, מי שחצה את יום הולדתו השש עשרה הוגדר בגיר בעיני מערכת השיפוט הצבאי.
איש מבני משפחתו של איברהים לא נכח במקום, לא היה מי שיאמר מילת עידוד או ישלח מבט של תמיכה. ארך זמן עד שהצלחתי למשוך את תשומת לבו, להבחין בניצוץ היכרות בפניו, לברכו ולקבל מענה רפה בניד ראש ללא חיוך. קצת מנותק. כמו נוכח רק בגופו. כאילו צמצם עצמו לקטן משהוא באמת.
פנים של ילד, גוף של ילד, אך לחוקי הכיבוש עומד לדין כאיש.
נכנסתי כשהכריז השופט משה לוי: "הוגש כתב אישום על חבלה במתקן צה"ל בכך שגרם נזק לחסם, מוט ברזל, השייך לכוחות הביטחון".
כלומר – איברהים נתפס בחזית המחסום כשהוא מטלטל מוט מתכת החוסם נתיב תנועת רכבים לכיוון רמאללה.
מהלך הדברים:

  • הסנגור ביקש לשחרר את הנער: "הנאשם לא גרם שום נזק. מדובר במשחק ילדים במחסום, במעבר קלנדיה, זה משחק של כל הילדים ואין שום נזק למעקה".
  • נציגת התביעה ביקשה להתנות את השחרור בהפקדה של 3000 ₪ ותנאים נוספים.
  • הסנגור: "לאור מצבה הכלכלי של המשפחה ולאור נסיבות המקרה והחבלה המזערית, יש להסתפק במאה".
  • השופט: "יש הרשעה קודמת של יידוי אבנים. מדובר אכן במשובת נעורים מאשר ברצון לבצע פגיעה קשה במתקן צה"ל". וכמו במחווה אנושי הורה לשחרר את העצור בתנאי שיפקיד סך כולל של 5,750 ₪ (= תשלום + ערבות עצמית + ערבות צד ג') וקבע מועד לישיבה הקראה.
    לאור מצבה הכלכלי של משפחתו של איברהים, הסכום שהושת לשם פדיונו הזמני לא היה בר גיוס, התנאים שהוצבו לא מולאו ואיברהים לא שוחרר.

מששבתי לצפות בדיון הקראה בעניינו, כללה רשימת העצורים באולם הילדים עשרים וששה שמות, עשרים וששה מספרי זיהוי, עשרים וששה פנים וחטאים, עשרים וששה נעורים קטועים שעלו בפני כס שיפוטה של שופטת הנוער שרון ריבלין-אחאי כשהם כפותים אמת ילד באמת רעהו.
על מקצתם אספר:

*על איברהים מוחמד חסין אבו אלעיש שמאז אותו היום בו צפיתי בו בודד ועזוב על ספסל הנאשמים שוחרר במפתיע. ראינו אותו שוב בסמטאות מחנה הפליטים, בזנבו של המחסום והוא שותק. חשבנו אולי הפילו עליו אימה, אולי הושבע שלא לספר. היו שניסו לבוא עמו בדברים והוא בשלו – מילא פיו מים ושתק. לאחר זמן שב ונעלם. אחיו סיפרו שנאסר. במהלך החודשים לא רק התבגר הילד, גם שודרג עוונו ל: "החזקה וסחר באמל"ח".

הקראת אשמתו של איבראהים, כמו של הנאשמים האחרים שהובאו בפני השופטת, לא ארכה יותר מעשר דקות. עשר דקות שנוצלו להחלפת דברים בין הילד לבני משפחתו, עשר דקות של דמעות אם ניגרות על לחיים ידועות סבל ומכאוב. המשך הדיון בעניינו נדחה בשבוע.

*על הוריו של אייד חוסני מוחמד באזיע שפגשתי כשהם ממהרים לצאת מחצר המכלאה כדי להספיק בזה היום לשלשל לקופת המדינה את שהושת עליהם - 2000 ₪ בגין עוון בנם שהורשע זה מכבר בהשלכת אבנים לעבר רכב צבאי ומלאו חדשי מאסרו.

*על צוהיב עיסא חאלד הבל בן ה- 17, שככתוב: עומד לדין באשמת "ייצור וזריקת חפץ מבעיר".
מהר, כמי שאצה לה הדרך, קראה השופטת את סעיפי האישום. הדרך אצה גם למתורגמן, ואני, שדלקתי אחרי שניהם, מיהרתי לכתוב את הנאמר. אולי השמטתי סעיף או שניים, אך די באלה שהספקתי שמהם עולה שבארבעה מועדים נקובים צוהיב היה שותף לזריקת אבנים לעבר רכבים שנסעו על כביש 443 (כביש אפרטהייד האסור בנסיעה לפלסטינים למרות שנסלל על שטחים שהופקעו מהם והוצהר שנועד לרווחתם). לבד מזריקת אבנים הואשם צוהיב אף בייצור והשלכת בקבוק תבערה. צוהיב כפר באשמות כולן. גם הדיון בעניינו נדחה.

  • לימים, מששבתי ונכנסתי בשערי המקום, שוב באולמה של השופטת שרון ריבלין-אחאי, שוב עמדו לדין ילדים של קלנדיה שנגזלה ורוסקה ילדותם:

* היה שם פארס חליל יוסף בדראן, נער צנום בן 15 שעמד לדין בלא ליווי קצין מבחן (כמחויב על פי חוקי מדינת ישראל) וללא נוכחות הוריו. אשמתו: "החזקת וסחר אמל"ח".
מדברי עד התביעה, נציג המשטרה, עלה שפארס ושני חבריו נתפסו כשהם מנסים להעביר במחסום קלנדיה שקית ובה בקבוק תבערה במטרה למסרה לאנשים שחיכו מעברו האחר של המחסום.
הדיון בנושא התארך והתרכז בשאלה האם ידע פארס מה תכולת השקית, ולא נשאלה השאלה המתבקשת - איך בכלל עולה על דעתו של מישהו שנער שביתו במחנה הפליטים יכול לחצות את מחסום קלנדיה, וגם אם היה קורה הבלתי צפוי הזה, פארס החי במקום ודאי מודע ככל תושבי קלנדיה למצלמות הצבא המתעדות כל פינה וזווית במחסום וסביבתו, ואם גם כאן היה קורה הבלתי אפשרי ובקבוק התבערה היה חומק בדרך נס מעיני המצלמות, היה על הנער ו"מטענו" לעבור דרך המגנומטר.

*היה שם באותו היום גם אייד חוסיין באזייא בן ה- 17 שהואשם בזריקת אבנים לעבר רכב צבאי. אביו שמח לבשר שבעוד ארבעה ימים בנו ישוחרר: "אני אשים את האלף חמש מאות שקלים והוא יחזור הביתה!". אלא שמהר מאוד נטרפו הקלפים. לאחר שהשופטת אישרה את עסקת הטיעון, הראו הרישומים שלאייד "יש עבר", שרשומה הרשעה קודמת באותה עברה, שכבר נתפס זורק אבנים לעבר חיילים, שכבר ישב בשל כך, שהוא "על תנאי", ושבכלל: "אם היה הולך לבית הספר ולא זורק אבנים" אמרה השופטת בנימה מחנכת "לא היה מגיע לכלא".
הדיון בעניינו נדחה. שמחת האב הומרה בצער ובכאב. השופטת הכריזה על יציאה להפסקה. האולם התרוקן למעט שני ילדים/נערים בני בלי גיל שנותרו ישובים על ספסל הנאשמים מחכים לתורם.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה